השנה נמשיך את סיפור העבד שמצליח לשדך את רבקה ליצחק ע"פ בקשת אברהם. בשנה שעברה דברנו הרבה על מהות. כל אדם נולד עם מהות שבעצם צריכה להיות דומיננטית בכל דרכיו. אלא שבמשך השנים המהות הזו מתכסה בכל מיני שכבות כך שלפעמים הוא שוכח מהי מהותו. אדם שאינו מגשים את מהותו מרגיש מתוסכל, הוא אינו מרוצה ממה שהוא עושה, אז הוא מנסה לפצות את עצמו בכל מיני דרכים. במקום לחפש את מהותו ולהבין למה הוא נולד, מה עליו לתקן מהי שליחותו בעולם הזה, הוא מנסה בכל מיני דרכים לרצות את עצמו, וכשזה אינו מועיל הוא מנסה עוד ועוד עד שבמשך הזמן הוא שוכח מהי מהותו.
דברנו על כך שאברהם הוא במהותו איש חסד. הוא מוכן לעזור ללוט, שעזב אותו והתחבר לאנשים מאוד מפוקפקים – אנשי סדום. הוא אינו זוכר לו את הריב בין הרועים ובשעת מבחן הוא בא לעזרתו, כי זוהי מהותו ואותה אינו יכול לשנות. הוא רודף אחרי כדרלעומר והמלכים אשר איתו כדי להציל את לוט שנשבה. כשה' מחליט להפוך את סדום הוא עושה הכול כדי להצילם, כי הוא יודע שלוט נמצא שמה. המדרש והאגדה האדירו את החסד שעשה אברהם, לכן העבד שנשלח להביא אישה ליצחק הוא מנסה אותה בניסיון: "ויאמר ה' אלקי אדני אברהם הקרה לפני היום, ועשה חסד עם אדני אברהם. הנה אני נצב על עין המים ובנות אנשי העיר יצאת לשאב מים. והיה הנערה אשר אמר אליה הטי כדך ואשתה ואמרה:שתה וגם גמליך אשקה אתה הכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדני". (בראשית, כד, יב – יד). נערת חסד כזו ראויה לבוא לבית אברהם.
וכששואלים את רבקה: "התלכי עם האיש הזה?" היא אינה מהססת ואמרת: "אלך". מדוע רבקה כל כך רוצה ללכת, לעזוב את משפחתה וללכת אל הלא נודע? ( מה ששוב מוכיח שהיא כל כך מתאימה למשפחת אברהם שהלך גם הוא אל הלא נודע). כי המהות שלה חסד, היא אינה מוצאת את מקומה בבית אהיה ביחד עם לבן, היא רוצה לברוח משם, ובזכות זאת היא הופכת לאם האומה שעתידה להיוולד עם ישראל, שגם מהותו היא החסד.
הפעם אנו רוצים לדבר על דבר אחר, על אותם "שדונים" המפריעים לנו להתקדם לפרוץ דרך כי הם אינם נותנים לנו להאמין שנוכל. בעברית אנו קוראים להם "תירוצים". באימון קוראים לזה פרדיגמות, שהן התנהגויות מגבילות. אנחנו רוצים לעשות משהו חדש, שונה ומיד הם צצים השדונים הללו. ומרפים את ידינו. אנחנו רוצים להתנצל לפני מישהו על טעות שעשינו, מיד בא השדון ואמר: אולי הוא לא יסלח לך. או לא יקשיב אליך, או הוא אדם קשה, או הוא ילעג לי ויעשה ממני צחוק, או כהנה וכהנה. כמה פעמים עמדנו במצב שבו הסברנו לעצמנו במקום האיש שעומד מולנו כיצד הוא יגיב, מה הוא חושב... מבלי שבדקנו וניסינו להתנצל, או לפנות אליו...
הנה דוגמא מהפרשה: אברהם ממקד את דרישתו ומבקש מהעבד להביא אישה לבנו מבני משפחתו שבחרן. העבד מייד שואל שאלות: "אולי לא תאבה האישה ללכת אחרי אל הארץ הזאת? ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם?" (כד, ה) שאלה זו היא שאלה טיפוסית לנתקעים ולאלה שאין ברצונם ובכוחם לפרוץ לדרך חדשה ולהתקדם. תפקידו של מאמן טוב ללמד את המתאמן לעמוד מול השדונים ולומר להם, אני מכיר אתכם, אני יודע מאין אתם נובעים, אבל אני למרותכם הולך לדרך חדשה. זו התשובה שנותן אברהם לעבד. "... הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם" (כד, ו) . העבד נתפס בביטחונו של אברהם ועושה הכול כדי שהשידוך יצליח, ובסופו של דבר עומד במשימה. אומרים באימון צריך גם אמונה (זה בא מאותו השורש) אחרת אנו יכולים להיתקע בהתקדמותנו לנצח. לאברהם לא עולה בכלל האפשרות שנערה תסרב לבוא, רק לעבד.
הנה עוד דוגמא: אחרי שהעבד משכנע את בני המשפחה לתת את רבקה לאישה ליצחק והם בעצמם אומרים: "ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב. הנה רבקה לפניך קח ולך ותהי אשה לבן אדניך כאשר דבר ה'". (שם, כד, נ – נא). למחרת השדונים קופצים ומנסים לעכב את העסקה. "ויאמר אחיה ואמה תשב הנער אתנו ימים או עשור אחר תלך" כמה פעמים אנחנו מתחרטים ברגע האחרון או מהססים. אבל העבד נחוש וממוקד מטרה, הוא לא נותן להם למסמס את ההצלחה. בכל זאת הם שואלים את רבקה בתקווה שהיא לא תסכים. אבל רבקה כבר פרצה דרך והיא מסכימה ברצון ללכת עם העבד ולפתוח דף חדש בארץ ישראל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה