הבדל גדול בין יוסף ובין אביו יעקב. לשניהם קרה אסון. יוסף אחיו נמכר לעבד, ועבד בימים ההם נחשב למת, בייחוד במצרים ארץ העבדות שם אפשר גם להרוג עבדים בלי לתת על כך את הדין. לזרוק את בניהם ליאור בפקודת המלך. אביו יעקב בן הזקונים שלו "מת" (בראשית פרק לז, לג): "...חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף". מה יעשה כל אחד מהם.
יוסף שחלומותיו (בראשית פרק לז, ו - ז): "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. והחלום השני (בראשית פרק לז, ט): "וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי". חושב לעצמו האסון שקרה לי הוא רק מנוף לקיום החזון. נעשה הכול שיתקיים. לא קלה דרכו אך הוא ממוקד בהגשמת החלום. אשת פוטיפר מכניסה אותו לבית הסוהר, שר המשקים שוכח אותו אבל בסופו של דבר חלום פרעה מביא אותו להגשמת החזון. הוא מחכה בסבלנות להמשך לבוא האחים כדי שחלומו יתגשם במלואו. הוא צועד צעד קטן ועוד צעד קטן בהגשמת החזון שניתן לו.
אביו לעומתו (בראשית פרק לז, לד - לה): "וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים. וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו". הוא חי מת, דואג רק לצרכים של המשפחה אבל חסר חיים.
כמה צדקו חז"ל שאמרו שנסתלקה ממנו רוח הקודש. הוא לא מנסה להפוך את אסונו למנוף להעצמה אלא שוקע ביגונו. רק כאשר נודע לו שיוסף חי כתוב (בראשית פרק מה, כז): "...וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם". מפרש רש"י: "שרתה עליו שכינה שפירשה ממנו". שוב יעקב חוזר להיות מנהיג המשפחה ולוקח את המושכות בידיים. הוא גם למד שחזונו של יוסף מתגשם. הוא הרי שמר את החזון (החלום) בליבו.
למדנו שלא מספיק חזון. החזון יתקיים אם אנחנו נעשה צעד קטן קדימה ועוד צעד ועוד צעד עד הגשמת החזון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה