פרשתנו פותחת בצווי ה' לאברהם: "ויאמר ה' אל אברם: 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". (בראשית, יב, א) ציווי זה של ה' מלמד אותנו מבחינה אימונית, שפעמים שאנו צריכים לעזוב את מקומנו ואת מה שהיינו רגילים אליו, ולעבור לפאזה אחרת. אם אנו רוצים לפרוץ דרך ולשנות את חיינו מה שצריך הוא לצאת מהפרדיגמות, שעד עתה עזרו לנו ואולי הגנו עלינו, אך יחד עם זאת עצרו אותנו מלהתקדם. היה לנו אולי נוח, אבל הרגשנו שאין אנו ממצים את הפוטנציאל שגלום בנו. אנחנו מרגישים מצד אחד נוחות, כי המקום מוכר לנו, ואנו יודעים למה לצפות, אז גם אם אנחנו מתוסכלים אנו נשארים באותו מקום. (זה יכול להיות מקום פיזי, וזה יכול להיות מקום רוחני).
כדי לפרוץ את המעגל הזה עלינו לצאת למקום אחר, ולפעמים לצאת אל ה- "לא נודע". "לך לך... אל הארץ אשר אראך".
כל היוזמים למיניהם לוקחים סיכונים ונכנסים למשבצת שבה הם אינם יודעים מה יקרה להם. והנה פלא, בזכות הסיכון שלקחו הם פרצו דרך, ומקדמים את עצמם ואת כולנו. רוב ההמצאות שבאו לעולם, היו כי הממציאים היו מוכנים לצאת מהקופסה שלהם ולחפש במקום שהם לא הכירו.
אין זה אומר שעלינו להתנתק מהעבר כליל, אבל להיות מוכנים להתנתק במידה מסוימת ממנו. אברהם שמר על קשר עם בני משפחתו, ולוקח ליצחק בנו אישה מבני משפחתו. יצחק גם הוא חוזר למקום מגורי הוריו, אבל רק באופן חלקי. לקחת אישה שלא מבני הכנעני.
אתה קורא את הפתיחה של הפרשה ואתה נפעם, כיצד זכו אברהם וצאצאיו בברכה כזו: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, ב-ג). נראה לי כי מבחינה אימונית גדולתו של אברהם הייתה שהוא האמין בה' והלך אל הלא נודע, העיז ללכת למקום לא ידוע הרי ה' לא פירש לו לאן ילך. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". אברהם יודע מאין הוא יוצא אבל אינו יודע לאן יגיע. כשהוא מחליט ללכת לשם ה' אומר לו על האומץ הזה על האמונה הזאת תהפך לדוגמא של פורץ דרך. תהיה הראשון להפצת האמונה באל אחד. זו הברכה שה' מברך אותו, להפוך לסמל של האמונה התמימה באל אחד. כן באימון צריך אמונה ביכולתנו, להעיז להיכנס למקומות בלתי ידועים, רק ע"י כך נוכל לפרוץ דרך ולהצליח להקים דברים חדשים.
בספר של רובין שארמה הנזיר שמכר את הפררי שלו, כדי שיוכל לשנות את אורח החיים שהיה מורגל אליו, הוא יוצא למסע חיפושים ומגיע להודו שם הוא מוצא את מבוקשו. הוא יוצא מבלי לדעת לאין יגיע. הוא מוכן לצאת מכל הנוחיות שבמשרד העורך דין שהיה כל כך מצליח ולחפש את מהות החייםבמקום "לא נודע". והוא חזר אולי פחות עשיר, אבל יותר מרוצה ומסופק מאורח חייו החדשים. (רובין שארמה היה אחד המאנים הראשונים ש"האימון" היה עוד בחיתוליו).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה