פרשת "וזאת הברכה"

פרשת "וזאת הברכה"
משה לפני מותו מברך את כל שבטי ישראל טרם כניסתם לארץ. מעניינת במיוחד ברכתו של שבט לוי. דברים פרק לג, ח – י"א): "וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה. הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת <בנו> בָּנָיו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ. בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן". הברכה הזו מעניינת אחרי שיעקב אבינו בברכו את בניו, אומר לשמעון ולוי בראשית פרק מט ה – ז): "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל". כלומר יעקב מועיד להם עתיד דומה, אך שבט לוי לקח את מה שנדמה לנו כקללה לכיוון מועיל ופורץ דרך הוא יהיה מפוזר בין בני ישראל, אך ילמדם תורה. שבט שמעון לקח את זה למקום אחר, הוא אינו מופיע בברכת משה, ונעלם מהמפה של השבטים, יש אומרים שהתמזג עם שבט יהודה ויש אומרים שפשוט נעלם בין כל השבטים.
מה שמלמד אותנו כמאמנים וכמאומנים שהבחירה לפרש דברים שאנו שומעים או רואים משפיעה עלינו בחיים. לכן כמאמן עלי לשים לב לשפה שמשתמש המאומן, וגם כיצד הוא מפרש זאת. לברר היטב לפני שמגיעים למסקנות. אותו דבר אם אומרים לי דבר, לפני שאני מסיק מסקנות כדאי לברר למה התכוון המשורר. מסקנה לא נכונה רק תביא לי עצירה מנטאלית, ומעשית. ללמד את המאומן שלנו שהשפה שהוא בוחר היא די קובעת לו את מה שיהיה. לכן חושב הניסוח שלו. דוגמא: בעיה לעומת אתגר מה דעתכם יכול להביא להצלחה בדרך?
ועוד דבר אחד חשוב לשים לב מה שאמר יעקב ללוי ושמעון היה לכאורה קללה, אבל לוי הפך אותה לברכה ושמעון ההפך. בוא נאמר שגם לשמעון וגם ללוי היה קשה עם מה שאמר יעקב. שמעון לקח את זה כבעיה קשה והתייאש, לווי הפך את זה לאתגר והצליח.
ברור עם כן שכל מה שקורה לנו תלוי אם נאמר לעצמינו כשהניסיון קשה זה אתגר אז יש סיכוי רב שנצא מזה מחוזקים. אך אם נפרש את מה שקורה לנו כבעיה הסיכוי שנצליח לצאת מזה הוא אפסי. ראו במצגת שמסבירה זאת בצורה מדויקת, כיצד הפירוש או הכותרת שאנו נותנים למה שקורה לנו פותחת את הדרך להיבנות ממה שקרה לנו, או ההפך.
ראו גם את המרגלים בימי משה (במדבר פרק י"ג, ל – ל"א): "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ. וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. כלב לא אומר שאין קושי, אלא הוא אומר יש אתגר ונצליח להתגבר על האויב. ואילו המרגלים אומרים יש בעיה קשה ואין סיכוי להתגבר על האויב.

במקור ראשון של שבת ישנו ב"דיוקן" השבועון של מקור ראשון מאמר יפה על אביה של דסי רבינוביץ, הנערה שנאבקה בסרטן ובסף נפטרה. כיצד הוא בנה את עצמו מהאסון והפך את דרך חייה של דסי לדרך חייו. הוא התנדב לעזור לאנשים שהיו במצבו, הצטרף לארגון "משפחה אחת" ומקדיש את כל מרצו לסיוע לנפגעי פעולות איבה ולמשפחות חללי צהל. ובכך גם מנציח את דסי, והפך את האסון שקרה למשפחה למנוף לשקם את חייו מבלי לשכוח את דסי. שווה קריאה (דיוקן 637 מיום ו' תשרי תש"ע).