פרשת יתרו

באימון עסקי, כשאנו בודקים בעיות ורואים שלעסק יש פוטנציאל טוב להצלחה, אבל משום מה הוא מקרטע. אבל המנהל נראה בעל יוזמה ובעל יכולת ביצוע ובכל זאת העסק תקוע. לכן נקראנו להציל את העסק. אנחנו בודקים כמה דברים. האם יש עבודת צוות? האם יש סיעור מוחות בין אנשי הצוות והניהול? מה יחסי העבודה? כיצד מרגישים כולם מהמנהל עד אחרון הפועלים? הנה מתברר לנו שהכול תקין. היחסים בין אנשי הצוות טובים, היחס של ההנהלה לעובדים תקין ואפילו יותר מזה, ובכל זאת העסק לא עובד. "מה קורא כאן?" אנחנו שואלים. ואז מתברר לנו כי המנהל אוחז את כל הקלפים בידו, ושום החלטה קטנה או גדולה לא יוצאת לפועל בלי אישורו. אף אחד אינו נוקף אצבע בלי אישורו של מנהל המפעל. אנחנו מבינים כי הבעיה היא במנהל ואנו מאמנים אותו להאציל סמכויות, ללמוד לסמוך על מנהלי המחלקות... הנה בפרשתנו דווקא יתרו מלמד אותנו חשיבות ההאצלה של סמכויות.
בתחילת הפרשה אנו קוראים על מינוי שופטים בישראל. התורה מספרת לנו כיצד משה יושב מבוקר עד ערב וכל העם מגיע אליו להישפט. השאלה שנשאלת היא: האם משה לא הרגיש שזה קשה ובלתי אפשרי, הן מבחינתו והן מבחינת עם ישראל? מדוע הוא צריך לקבל עצה מיתרו? משה עובר תהליך של האצלת סמכויות. משה בטבעו צריך להרגיש שליטה בנעשה. קשה לו להאציל סמכויות לכפופים לו. התהליך הזה מתחיל בפרשתנו, וממשיך עד השנה השנית לצאת בני ישראל במצרים בו משה מבקש שה' ישחרר אותו מתפקידו (במדבר י"א), ואז מציע לו ה' את שבעים הזקנים שיעזרו לו בניהול העם. מנהל טוב צריך לדעת להאציל סמכויות לכפופים לו. כאן מתחיל משה את התהליך. לכן אומר לו יתרו (שמות פרק י"ח, י"ז): "עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ" רשי: בעצה אמר לו: צא הימלך בשכינה. גדולתו של משה היא שהוא מוכן לקבל את עצתו של יתרו (שמות פרק י"ח , כ"ד): "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר". זה מכין את משה למשבר חטא המרגלים ששם משה מאציל סמכויות שלטוניות לשבעים הזקנים.
... וכדי שהמנהל יוכל להאציל סמכויות כדאי שנעצים אותו ואם הוא ירגיש בטוח בעצמו יהיה לו קל יותר לתת סמכויות לאלה שהם תחתיו. פרשתנו מדברת גם על "העצמה" שנותנת לנו כוח לפרוץ דרך ל"עתיד רצוי" . דבר זה נכון לגבי כל אחד מאיתנו גם למורים שבתוכנו, שנדע להעצים את תלמידנו.
אחד הדברים שאנו עושים באימון הוא "העצמה" להעצים את המתאמן, כי המתאמן שסובל מרגשי נחיתות, מדימוי עצמי נמוך יהיה לו קושי להתמודד עם קשיי היום יום, ובוודאי עם פריצת דרך לעתיד הרצוי. (כאלה הם הסובלים מהפרעות קשב וריכוז, ומהיפראקטיביות). בפרשתנו אנו מוצאים את ה' מעצים את ישראל. (שמות פרק יט, ה - ו): "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". איזו הערכה והעצמה מעצים ה' את בני ישראל. גם לפני כן מזכיר להם ה' שהוא הוציאם ממצרים, ונשא אותם על כנפי נשרים. זו זכות מיוחדת לכן הם גדולים ועליהם לשכוח את העבר של העבדות ולפרוץ דרך ולהפוך ל"ממלכת כהנים".

פרשת בשלח

באימון ידוע שיש נטייה לחזור למנהג שהיינו רגילים אליו, אע"פ שכבר עשינו פריצת דרך. כי אנו נוטים לחזור למקום המוכר והנוח, אע"פ שלא היינו מרוצים ממנו. בפרשתנו אנו עדים לכך. סוף, סוף ישראל יצאו ביד רמה, אך ה' חושש לשלחם (שמות פרק יג, יז): "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹקים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹקים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" – למקום המוכר להם. ישראל שיצאו ממצרים (אין פריצת דרך גדולה מזו), שרואים את המצרים הם אמרים למשה (שמות פרק יד, יא - יב) : "...מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר". האם במצרים לא מתו? האם המצרים לא השליכו את בניהם ליאור? היה להם כל כך טוב במצרים? התשובה היא: לא!!! אבל בכל זאת הם מבקשים לחזור למצרים או היו מעדיפים להישאר שם, כי אנחנו שם מכירים את המצב. את התופעה הזאת לחזור למצב הקודם אפילו הוא גרוע תראו כמה פעמים בפרשה. אילו היו ישראל מודעים לכך היו לא היו מגיעים לרצון לחזור למצרים. מזלם/נו שה' שמר עליהם/ עלינו. לפעמים למרות שהדרך הקצרה נראית לנו אנו מעדיפים לעשות דרך ארוכה ביותר ובלבד שלא ניתקל בקשיים שיחזירו אותנו למצב ממנו יצאנו. פשוט במקום לשקוע חזרה בפרדיגמות שלנו, להתעסק איתם, אנחנו מעדיפים לעסוק בדרך ל"חזון הרצוי", גם אם הדרך נראית לנו ארוכה יותר, אך בטוחה יותר.
אבל סיבה נוספת שבני ישראל עושים סיבוב ארוך ביותר ואינם הולכים ישר לארץ ישראל היא: כי ב"חזון הרצוי" הצבנו שתי מטרות אחת לקבל את התורה בהר סיני, זו הברית השנייה עם בני ישראל מלבד הברית עם האבות. רק אחרי שנמלא את היעד הזה נוכל לצעוד ביד רמה לארץ ישראל היעד החשוב ביותר.
הנה, דברנו על הצבת "חזון רצוי". הצבת החזון עוזרת לנו להגיע למטרתנו. דוגמא (אוצר המדרשים (אייזנשטיין) ויושע עמוד 153): "אמרו חז"ל בשעה שרדפו המצריים אחרי ישראל על הים נעשו שלש כתות, כת ראשונה אומרת נטביע עצמנו בים, וכת שניה אומרת נשוב למצרים, וכת שלישית אומרת נערוך עמהם מלחמה; כת שאומרת נטבע עצמנו בים אמר להם משה: 'התיצבו וראו את ישועת ה'...," למה לא נתן ה' לבני ישראל להילחם במצרים? כי המצרים היו אחרי בנ"י. הם אינם מפריעים להגיע אל המטרה – קבלת התורה. מה שעומד בדרכם הוא הים לכן ה' אומר להם, צריך לקפוץ לים וכך אומר ה' למשה שמות פרק יד, טו - טז): "וַיֹּאמֶרה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה". לעומת זאת נגד עמלק יש להילחם כי הם מפריעים להשיג את המטרה. מסקנה:יש להתמקד במטרה.

פרשת בוא

כמה דברים הקשורים לאימון אפשר ללמוד מפרשת בא. באימון אנחנו מדברים על פרדיגמות. התנהגויות ואמונות שמעכבות אותנו מלפרוץ דרך, ומנציחות את מצבנו ומביאות אותנו ל"עתיד צפוי". דהיינו התנהגות שתביא בעתיד לתוצאה צפויה. או לדריכה במקום. שאיננו רוצים בה. אחרת לא היינו באים להתאמן.
הנה ברור אם בני ישראל ימשיכו להאמין בכוחות המצריים, באלילי מצרים, בכוחם של החרטומים, והכוהנים המצריים, הרי הם יישארו עבדים למצרים עד היום. כפי הכתוב (פתרון תורה פרשת והיה כי תבוא עמוד 279 וכן בהגדה): "שאילו לא יצאו אבותינו ממצ' כבר ה[י]ינו אנחנו ובנינו ובני בנינו עבדים משועבדים לפרעה". ותירוצים רבים היו לבני ישראל לא לצאת במצרים.
באימון צריך להציב "העתיד הרצוי". הצבת מטרה נותנת למתאמן אפשרות למצוא כמה הוא קרוב לעתיד זה, ולתכנן את השלבים השונים להגיע ל"עתיד הרצוי". אפשר למשל אחרי שהמתאמן הציב "עתיד רצוי" לשאול אותו מ-1 -10 היכן אתה עומד בהקשר לעתיד הרצוי? וכאשר הוא נותן לעצמו ציון אנו שואלים את השאלה מדוע אתה לא נתת לעצמך ציון אחד נמוך יותר? בתשובתו נוכל לתת לו לגלות בעצמו את הכוחות שיש לו ולתכנן את השלב הבא. נשאל: "מה אתה צריך לעשות כדי להגיע לשלב אחד יותר גבוה"? ולפי התשובה לתכנן עם המתאמן את הצעדים הבאים. כמו כן נתכנן עימו מהיכן הוא ייקח את הכוחות להצליח במשימות. ואם יש צורך מי יזכיר לו את החלטותיו.
שתי מטרות מציב ה' לעם ישראל, מתן תורה ועליה לארץ ישראל. אמרתי כי באימון צריך להציב חזון – "עתיד רצוי", ואז לתכנן צעד אחר צעד כדי להגיע לעתיד זה. כל מכות מצרים הם הצעדים לקראת "עתיד רצוי". ה' מכה את פרעה ומצרים, כי הם אלה שמפריעים לבני ישראל להגיע לעתיד הרצוי. אך גם בתוך בני ישראל יש אמונות מצריות שמפריעות להם להגשים את החלום, גם בהם ה' נלחם ע"י המכות. הוא נלחם באליליהם היאור והצפרדע, באמונת החרטומים וכוהני מצרים ע"י מכת הכינים. כמו כן באמונות מצריות שחלחלו לתוך בני ישראל, כגון קדושת החתולים והנמרים במכת ערוב, קדושת השה והבקר בדבר ובקרבן פסח.
כל מה שמפריע בדרך ל"עתיד הרצוי" יש לעמוד נגדו להילחם בו ולהתקדם. לא להיכנע ולהתמודד איתו.
בדרך לקבלת התורה המצרים מאחור, לכן ה' אינו מצווה להילחם בהם, אבל ה' מצווה להיכנס לים שהוא המכשול להגשמת המטרות. עמלק עומד ומפריע להם להגיע להר סיני, קדימה הילחמו בו. אנחנו מתעלמים מדברים שאינם מכשול להגיע ל"עתיד הרצוי". חבל האנרגיה אותה נצטרך במכשולים שלקראת המטרות שלנו. כל זאת כדי להגיע מוכנים למעמד הר סיני וקבלת התורה (נכתב בהשראת ספרו של הרב יעקובסון בספרו בינה במקרא). בהצלחה לכולם.

פרשת וארא

דברנו כבר על "אימון ממוקד פתרון", זהו אימון שאין אנחנו מתעמקים בבעיה שיש לנו, אנחנו מבקשים מהמתאמן, עצום את העיניים ותחשוב שהבעיה נעלמה איזה פתרון מצטייר בדמיונך, זה מזכיר באימונים אחרים את העתיד הרצוי. ברור לנו שאם נמשיך עם הבעיה לא נגיע ל"עתיד רצוי", אלא נגיע ל"עתיד מצוי". לא אנחנו ננהל את עצמנו אלא הנסיבות ינהלו אותנו. לכן בואו נתמקד ב"עתיד הרצוי". בפיתרון שיביא אותנו להצלחה יותר גדולה. אחרי שציירנו בדמיוננו את העתיד הרצוי, את הפיתרון אליו אנחנו רוצים להגיע, נדרג מ1 – 10 ב\איזה מצב אנחנו כעת. ונשאל שתי שאלות (קוראים לשאלות הללו "שאלת המיליון") מדוע אנחנו לא בציון אחד פחות ממה שדרגנו את עצמנו. כך נוכל להכיר בכוחות שיש לנו, שאילו לא היו בנו כוחות היינו בדרגה 0 (לכן שאלנו לדרג מ1 – 10). השאלה השנייה שנשאל את המתאמן מה צריך להיעשות / לקרות שתגיע לדרגה אחת יותר גבוהה מהציון שנתת לעצמך? אם קבלת התשובה נשאל ומה עוד עד שבסוף נגיע לצעדים קטנים שהמתאמן מתכנן עד שיגיע ל"עתיד הרצוי" לפתרון הרצוי. (ירמיהו פרק לא, כ): "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ <הלכתי> הָלָכְתְּ שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה". צעדים קטנים קטנים עד להפיתרון שרצינו. ((העתיד הרצוי). כך ראינו בפרשת שמות שה' מציב למשה מטרה (שמות פרק ג יב) :"וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" זה העתיד הרצוי המטרה החזון לעבוד את ה' ולקבל את התורה. אם יש חזון אז יש דרך להגיע אל המטרה. זה ארך 50 יום עד שהיו בני ישראל ראויים לקבל את התורה.
גם בפרשתנו מוצבת מטרה חדשה עתיד רצוי אחר. (שמות פרק ו, ח): "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'". עכשיו שתי המטרות הרצויות יכוונו את התנהגות והתנהלות משה ובני ישראל. בני ישראל אינם נלחמים במצרים, כי הם מאחוריהם הם אינם מכשול בדרך לקבלת התורה. המכשול הוא בים לכן הם צריכים ללכת לים, והים נבקע לפניהם. לעומת זאת עמלק בא לקראתם בדרך להר סיני, הוא בא להפריע להם לקבל את התורה לכן הם נלחמים בו. אחרי קבלת התורה, המטרה להגיע לארץ ישראל, ואם הם נכשלו בחטא המרגלים הם יסתובבו במדבר 40 שנה ויכנסו לארץ מכיוון אחר ועם אנשים אחרים להגשים את ה"עתיד הרצוי".

פרשת שמות

באימון אנחנו מלמדים את המתאמן על בחירה. יש אפשרויות שונות ואנחנו בוחרים באחת מהן. ברור כי בכל בחירה יש רווח ויש מחיר. בחרנו ללמוד הרווח יכול להיות השכלה, ציונים טובים בתעודה, הערכה של ההורים והסובבים אותנו ומקצוע טוב יותר שנוכל לבחור בעתיד. אבל יש מחיר והוא שאנו משחקים פחות, חלק מהחברים קוראים לנו "חנונים", "דגרנים", חלק מאיתנו לא מקובל בחברה... החלטנו לא ללמוד, הרווח שאנו לא צריכים להתאמץ, יש לנו זמן לבלות... אבל המחיר עונשים, תעודה גרועה, ויכוחים עם ההורים, בגרות שאינה מאפשרת ללמוד מקצוע יוקרתי.
גם בפרשתנו ישנה דילמה, יש בחירה ויש רווח ומחיר. המיילדות עמדה בפניהם דילמה מצד אחד, האם לשמוע בקול פרעה להרוג את הזכרים בשעת לידתם (שמות פרק א, טז): "וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה". ואז לקבל מפרעה הטבות, ולא להסתכן בעונש מוות כמו שקורה למי שמפר את מצוות המלך. מצד שני להציל את הילדים ולהסתכן בעונש. אבל יהיה להן סיפוק מכך שהן מביאות חיים לעולם ולא מוות, כי הן הלכו להיות מיילדות על מנת לתת חיים. והתוצאה (שמות פרק א) "וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד". ובסוף הם גם יוצאים נקיים מעונש וגם מלאי סיפוק.

גם משה עומד פעמיים באותו מצב בפעם הראשונה הוא עומד בדילמה, האם להרוג את המצרי המכה עבד עברי ולסכן את מעמדו ואת כל הדברים הטובים בבית פרעה או האם ללכת על פי צו מצפונו. משה מחליט לפעול כפי שפעל, (שמות פרק ב, יא – יב): "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל". אמנם בסופו של דבר הוא צריך לברוח ממצרים למדין, וגם שם יש לו דילמה, האם לעזור לבנות יתרו, האם לעזור לחלש לקחת את הסיכון שהרועים ינסו לפגוע בו כפי שפגעו בבנות יתרו, או אולי להתעלם ולא להיכנס לכל הבעיה הזו לסבול מצפונית אבל לא להסתכן. משה בחר בסופו של דבר לעזור להן לבנות יתרו, כי הוא לא יכול להתעלם ממהותו איש של צדק "יקוב הדין את ההר".

בתלמוד בבלי מסכת סוטה דף יב עמוד א כתוב: "וילך איש מבית לוי" (שמות א, א) - להיכן הלך? אמר רב יהודה בר זבינא: שהלך בעצת בתו. תנא: עמרם גדול הדור היה, כיון (שראה שאמר) +מסורת הש"ס: [שגזר]+ פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר: לשוא אנו עמלין! עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות! פרעה לא גזר אלא בעוה"ז, ואתה בעוה"ז ולעוה"ב! פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת... מרים מראה לאביה מה המחיר הכבד שהחלטתו, שהיא בעצם שיתוף פעולה עם גזירת פרעה מביאה ואף גרוע מזה. לעומת הרווח של הצער שיימנע ממנו אם ילד בן וישילכוהו ליאור. עמרם מבין וחוזר ולוקח את אשתו. הרווח שבכל זאת עם ישראל יתרבה, מול המחיר שהבנים יושלכו ליאור. יש כאן ספק במחיר שמא גזרתו לא תתקיים או ישנה אפשרות להתחמק ממנה. אז ברור שהבחירה צריכה להיות לחזור וללדת.