יום ראשון, 31 בינואר 2010
פרשת בשלח
באימון ידוע שיש נטייה לחזור למנהג שהיינו רגילים אליו, אע"פ שכבר עשינו פריצת דרך. כי אנו נוטים לחזור למקום המוכר והנוח, אע"פ שלא היינו מרוצים ממנו. בפרשתנו אנו עדים לכך. סוף, סוף ישראל יצאו ביד רמה, אך ה' חושש לשלחם (שמות פרק יג, יז): "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹקים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹקים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" – למקום המוכר להם. ישראל שיצאו ממצרים (אין פריצת דרך גדולה מזו), שרואים את המצרים הם אמרים למשה (שמות פרק יד, יא - יב) : "...מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר". האם במצרים לא מתו? האם המצרים לא השליכו את בניהם ליאור? היה להם כל כך טוב במצרים? התשובה היא: לא!!! אבל בכל זאת הם מבקשים לחזור למצרים או היו מעדיפים להישאר שם, כי אנחנו שם מכירים את המצב. את התופעה הזאת לחזור למצב הקודם אפילו הוא גרוע תראו כמה פעמים בפרשה. אילו היו ישראל מודעים לכך היו לא היו מגיעים לרצון לחזור למצרים. מזלם/נו שה' שמר עליהם/ עלינו. לפעמים למרות שהדרך הקצרה נראית לנו אנו מעדיפים לעשות דרך ארוכה ביותר ובלבד שלא ניתקל בקשיים שיחזירו אותנו למצב ממנו יצאנו. פשוט במקום לשקוע חזרה בפרדיגמות שלנו, להתעסק איתם, אנחנו מעדיפים לעסוק בדרך ל"חזון הרצוי", גם אם הדרך נראית לנו ארוכה יותר, אך בטוחה יותר.
אבל סיבה נוספת שבני ישראל עושים סיבוב ארוך ביותר ואינם הולכים ישר לארץ ישראל היא: כי ב"חזון הרצוי" הצבנו שתי מטרות אחת לקבל את התורה בהר סיני, זו הברית השנייה עם בני ישראל מלבד הברית עם האבות. רק אחרי שנמלא את היעד הזה נוכל לצעוד ביד רמה לארץ ישראל היעד החשוב ביותר.
הנה, דברנו על הצבת "חזון רצוי". הצבת החזון עוזרת לנו להגיע למטרתנו. דוגמא (אוצר המדרשים (אייזנשטיין) ויושע עמוד 153): "אמרו חז"ל בשעה שרדפו המצריים אחרי ישראל על הים נעשו שלש כתות, כת ראשונה אומרת נטביע עצמנו בים, וכת שניה אומרת נשוב למצרים, וכת שלישית אומרת נערוך עמהם מלחמה; כת שאומרת נטבע עצמנו בים אמר להם משה: 'התיצבו וראו את ישועת ה'...," למה לא נתן ה' לבני ישראל להילחם במצרים? כי המצרים היו אחרי בנ"י. הם אינם מפריעים להגיע אל המטרה – קבלת התורה. מה שעומד בדרכם הוא הים לכן ה' אומר להם, צריך לקפוץ לים וכך אומר ה' למשה שמות פרק יד, טו - טז): "וַיֹּאמֶרה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה". לעומת זאת נגד עמלק יש להילחם כי הם מפריעים להשיג את המטרה. מסקנה:יש להתמקד במטרה.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
לגבי הנטיה לחזור למנהג שהיינו רגילים אליו - הדבר נכון גם לגבי פרעה, שסוף סוף "נפטר" מהמכות ומעם ישראל, אבל כשהוא קם בבוקר, ורואה שהעבדים שהוא רגיל אליהם חסרים (=ההרגל), הוא יוצא למסע "התאבדות" להשבתם.
השבמחקייתכן שאצל פרעה יש מרכיבים נוספים (השבת כבודו, הקושי לקבל את המציאות ואת העובדה שהוא טעה ונוצח ע"י משה ועוד) נראה לי שווה מחשבה.