חומש במדבר פרשת פינחס

באימון אנחנו אומרים שיש לנו תירוצים (בלשון האימון פרדיגמות, התנהגות מגבילה) מדוע לא נשנה ממנהגנו. יש נטייה להישאר במקום המוכר ולא לשנות ולפרוץ דרך ולהתקדם.

בפרשתנו אנו רואים שמי שהעיז הצליח!
מי שלא תירץ והעיז לשאול ולבקש זכה בגדול!
כשמונים את בנ"י בפרשה על מנת לקבוע לפי איזה קריטריון יחלקו את הארץ, מזכירים באופן מיוחד את בנות צלופחד, (פרק כו, לג) "וּצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת וְשֵׁם בְּנוֹת צְלָפְחָד מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה". כך בכל מקום שנזכרו בנות צלפחד מזכירין את שמותיהן. סימן הוא שהן חשובות לתורה. חשיבותן נובעת מהאומץ, החוכמה והרצון לקבל נחלה בארץ למרות שאינן בנים. רצונן נובע מכנות ולא מרצון לעשות הון. כך מעיד עליהם הכתוב (פרק כז, ו -ז) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת..."
זוכות הן שמצווה מתרי"ג מצוות נרשמת לזכותן. ללמדנו שצריך להעיז. יש לנו נטייה לא להעיז. אנו אוהבים לחזור למקום המוכר והידוע, אע"פ שכבר לא נוח לנו שם. אבל אם רוצים לפרוץ דרך ולשנות ולהעיז. כך גם הטמאים שלא יכלו לחגוג פסח ראשון במדבר. (בפרשת בהעלותך ט, א - י"א),זכו הטמאים לחדש אחת מתרי"ג המצוות וזיכו את ישראל שבתאריך י"ד באייר יחגגו כל הטמאים והרחוקים פסח שני.
לדעתי, כך גם הצליחו להינצל בני קרח, שהעיזו לצאת נגד אביהם ולתמוך במשה. כמו שכתוב (במדבר פרק כו, י - יא ) "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס. וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ". ומפרש רש"י בעקבות חז"ל: "הם היו בעצה תחלה, ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם, לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם". העזה שלהם גרמה להצלתם.