פרשת חיי שרה

ישנה אמרה של אחד הסופרים שמאר לפני מותו: "בואו נהיה טובים זה כלפי זה". (אלדוס הקסלי) לא במובן הנוצרי, אינינו חייבים לתת את הלחי השנייה כאשר הכו אותנו בלחי הראשונה. אבל לא יזיק לנו אם נהיה טובים אחד לרעהו. לפעמים אנחנו מאמינים כדי שיזכרו אותנו אנחנו צריכים לעשות מעשה גדול וכביר. כמו למשל המעשה של רות המואבייה שעוזבת את ארצה ומולדתה כדי לתמוך בנעמי, שאיבדה את בעלה ואת שני בניה. המעשה הזה מרשים אותנו. זכתה רות שהפכה להיות אמה של מלכות – ממנה יצא דוד המלך... אנחנו זוכרים מעשי גבורה של אנשים שפעם אחת בחייהם אספו כוחות ועשו מעשה גבורה. אנחנו נוהגים לשכוח את הגיבורים היום יומיים כמו נעמי, שלא עשתה מעשה חריג ומרשים, אבל הייתה גיבורה של יום יום. אחרי שעברה מה שעברה, היא לא נהפכה לאישה ממורמרת המרמרמרת את החיים לסובבים אותה. למעשה היא זאת שהקימה את מלכות דוד. היא כל יום סבלה את הסבל של האלמנות והשכול, אבל התגברה על כך, ובכוח הגבורה הזה היא מובילה את רות להיהפך לאמה של מלכות.
לכן אם לא יצא לנו להיות גיבורים הרואיים נוכל להיות גיבורים ביום יום בזה, שנביע טוב לב כל יום למישהו מחברינו ואפילו למישהו זר. הנתינה הזאת תעשה לנו טוב יותר ממה שאנו חושבים. נצא אנחנו מורווחים יותר מאלה שנתנו להם. זה לקחת טרמפיסט בדרך, עזרה לחבר כשהוא זקוק לכם, חיוך בבוקר לכל מי שאתם פוגשים. אינכם יודעים להיכן זה יוביל.
אני קבלתי מכתב מתלמיד (כעבור 20 שנה) שמודה לי על שהאמנתי בו ולא בחנתי אותו בע"פ על ברכה אחרונה. המכתב נמצא באתר שלי בקטגוריה של המצגות (ראו שם).
גם בפרשתנו אנחנו מוצאים גיבורה של יום יום, אשר זכתה להיות אחת מארבעת האמהות של עם ישראל – רבקה אשת יצחק ואמם של יעקב ועשו.
אנחנו פוגשים אותה בבאר בחרן כאשר עבדו של אברהם מנסה למצוא אישה ליצחק בנו של אברהם. (בראשית פרק כד, י - יד) "וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל עִיר נָחוֹר. וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם לְעֵת עֶרֶב לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת. וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם. הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי".
רבקה יוצאת לשאוב מים והעבד מבקש ממנה לשתות מים. רבקה ממהרת ומורידה את כדה ורק אח"כ מציעה להשקות את גמליו. רבקה חוששת שאם מישהו בא ומבקש מים ליד הבאר, הוא כבר במצב קשה של צימאון, לכן קודם כל היא משקה אותו. אחרי שרווה היא מציעה לו להשקות את הגמלים עשרה במספר. כאן מתגלה חכמתה של רבקה מלבד החסד שהיא תכונה מהותית של רבקה.
בהמשך (בראשית פרק כד, כג – כה): "וַיֹּאמֶר בַּת מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין. וַתֹּאמֶר אֵלָיו בַּת בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן מִלְכָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר. וַתֹּאמֶר אֵלָיו גַּם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם מָקוֹם לָלוּן. שום מתגלה חכמתה ונדיבות. חכמתה כדברי רש"י (בראשית פרק כד, כד) בת בתואל - השיבתו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. והוא ביקש לינה והיא מציעה לו גם תבן ומספוא לבהמות.
ועוד דבר מעניין כתוב פעמיים בקטע "ותאמר" למרות שהדובר הוא אותו דובר. בדרך כלל זה מורה על הפסקה בדיבור, במקרה שלנו לראות מה תהיה תגובתו של העבד כאשר תאמר לו את ייחוסה. רק כשראתה שהעבד המום ממה שאמרה היא ממשיכה לומר לו את המשך הדברים. כי אם העבד היה מגיב האדישות או הסלידה אין טעם להציע לו ולבהמותיו לינה ואוכל. מה שמראה עוד יותר על חכמתה של רבקה.
זוהי הגבורה היום יומית לעשות חסד כל יום לכל מי שאנו יכולים לעזור. לא דברים גדולים, אלא דברים קטנים, דברים טריוויאליים. אף פעם לא נדע מה יעשה למישהו את היום. הבה נהיה אנחנו שעושים את היום לזולתנו.