באימון אנו מדברים הרבה על יציאה מהמשבר. אחרי שזיהינו את המשבר ואת סיבת המשבר, אנחנו בונים לנו דרך לצאת ממנו. ממש צעד אחרי צעד. בפרשתנו אנו מוצאים את המשבר הגדול בעם ישראל. לא עברו ארבעים ימים מאז התגלות ה' על הר סיני. משה נמצא על ההר הבוער עם הענן, והעם כבר עובד לעגל בניגוד לדיברה השנייה שעל הלוחות הברית (שמות פרק כ, ב – ד): "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹקים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי..." הנה בתוך העם קמו אנשים ועושים עגל ועובדים אותו ממש כמו עבודה זרה. במעשה העגל אנו מוצאים ארבעה שחקנים: אלה שעבדו ממש את העגל. לפי התורה רק כשלוש אלפים איש, שאר בני ישראל שהיו אדישים או אוהדים, אהרון, ושבט לוי שלא השתתפו במעשה העגל ונענו מיד לקריאת משה "מי לה' אלי".
בעובדי העגל פגעו ה' עצמו והלויים, ושכרם היה שהם החליפו את הבכורים בעבודת המשכן. לאוהדים אמר ה' העוון נשאר תלוי עד (שמות פרק לב, לד) "וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם".
אלה שהיו אדישים, להם ניתנה הזדמנות לתקן והם לקחו אותה בשני ידיים. הם נתבקשו לתרום להקמת המשכן, ותרמו שם בבהתלהבות ובעין יפה עד שהיו צריכים להניאם מלתרום.
אבל כיצד אהרון שיצר את העגל נהפך לכוהן גדול? התשובה היא: אהרון, שעשה את העגל בעל כורחו, הבין מה גרם לו להיכשל, וידע להפוך את כישלונו למנוף לפריצת דרך ולהתעלות. הוא ראה בכישלון מקור ללמידה, לכן לא רק שלא נענש, אלא עלה לגדולה והפך לכוהן גדול. בעגל ראינו את חוסר האומץ של אהרון, במקום להתנגד לעשיית העגל, הוא מנסה לדחות את עבודת העגל בתחילה ע"י בקשת התכשיטים מהם ומנשיהם, וכאשר זה לא הצליח הוא דוחה את החגיגה ליום המחר. אין לו אומץ לומר לעם לא אעשה עגל. זה בניגוד לצו ה'. התוצאה הייתה ברורה – העם עבד את העגל.(המדרש מבין את הסיבה לכך בכך שהעם הרג את חור שהתנגד לעשות את העגל). את התיקון אנו רואים במגפה שפרצה במתאוננים אחרי מרד קורח אהרון רץ באומץ עם הקטורת ועצר את המגפה (למרות שהיה חשש שיפגע הרי הוא הוציא קטורת מחוץ למשכן וגם מאתיים וחמישים מקטירי הקטורת שלא צוו נשרפו, וגם בניו שהקריבו קטורת שלא ציוו ה'). (ראה ויקרא בפרשת שמיני ובבמדבר י"ז).
דבר נוסף שאנו יכולים ללמוד ב"אימון" ממעשה הכיור ותפקידו במשכן, כמו שכתוב (שמות פרק ל, יח): "וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם". ותפקיד הכיור שמות פרק ל, יט - כ): "וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם. בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ ..." אנחנו מדברים על ניקוי כל יום מדברים ומשקעים שצברנו במשך היום. כלומר אנחנו מתנקים מכל הדברים הלא טובים שעשינו, משתדלים להתנער מהם כל ערב או בוקר, ואז אנחנו יכולים לפרוץ דרך יותר בקלות, כי אין לנו מרבצים מהעבר. דבר זה טוב בייחוד באימון משפחתי, שם הניקוי נעשה כדי לא לצבור כעסים למשך זמן ארוך, וכדי שנוכל לעשות שינוי ביחסים במשפחה בזמן האימון ולאחריו. הכיור שבו הכוהנים רוחצים את ידיהם לפני שהם נכנסים לעבוד במקדש, הוא בעצם התנקות מדברי החול שנעשו במשך הזמן שלא היו במקדש. זו דרך להתחיל את היום עם אווירה חדשה טובה יותר. לכן הכיור עומד בפתח המקדש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה