לכל אחד מאיתנו ישנם "שדונים" המונעים מאיתנו להשתנות לפרוץ דרך. אחת הדרכים להילחם עם השדונים. להתייצב מולם ולומר בצורה אסרטיבית: סליחה שדון יקר, אתה מפריע לי אני מבקשת שלא תפריע לי. דרך אחרת להתמודד עם שדון, זה לעקוף אותו ע"י התנהגות דומה, להשתמש בשדון אבל עם כללים אחרים. התורה וכן הנביאים לא מתלהבים מהבאת קורבנות. זו הייתה גם דרכם של העמים. לפעמים היו אלה מקריבים את בניהם לאל שלהם. כיצד אפשר להוציא את השדון הזה מישראל הנה דרך שמצאה התורה לאלף את השדון.
לפי הרמב"ם במורה נבוכים מצוות הקרבת הקורבנות היא מעין דו שיח עם מנהגי עבודה זרה. את הקורבנות מקריבים רק במשכן ואסור להקריב מחוצה לו (במדבר נאסרה שחיטת חולין בכלל וזאת נגד עבודת השעירים של המדבר). אדרבא אומרת התורה: "הקריבו קורבנות, אבל, התפיסה צריכה להיות שאין הקורבן צורך של ה', לא שוחד כדי לשנות את החלטותיו, אלא צורך של המקריב. עליו להרגיש כאילו הוא הקריב את עצמו לה'. כך קל לנו להתמודד עם התפיסה האלילית שהקורבן הוא צורך גבוה. תקריבו קורבנות אבל עם תפיסה שונה. לא תמיד זה עזר הרי יש לנו נטייה לחזור למנהגים הישנים שלנו (ראו ישעיהו פרק א' החל מפסוק י' וכן ירמיהו פרק ז' ועוד מקומות).
והנה עוד רעיון
"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א, א) אוהל מועד כאן הוא המשכן. הקמת האוהל הוא רק התחלה של פריצת דרך, עכשיו יש למלא אותו תוכן. מבחינה אימונית אנו לומדים דבר מעניין, ששינוי יש לשמר. הקמת המשכן היא שינוי. אם לא נתַחְזק את השינויים שאנו עושים בחיינו, מייד נחזור לפרדיגמות הישנות לעבודת העגל המצרית. כיצד נתחזק את המשכן הרי המשכן לא נבנה כדי שה' ישכון בו, כפי שמעיד על כך שלמה (מלכים א פרק ח, כז)ב : "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹקים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי". אלא נבנה לסמל שמות כה, ח) "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". לא נאמר בתוכו אלא בתוכם, סמל לשכינת ה' בתוכנו. את הסמל הזה צריך לתחזק ע"י עבודת ה', זה מה שמצווים הכוהנים. אל תהפכו את המקום לעבודה זרה מקום בו מאכילים את האל כפי שעושים הגויים, אלא מקום סמלי של הקרבה עצמית. אולי זה יכול להיות אחד מההסברים על מות נדב ואביהו שהקריבו אש זרה "אשר לא צוה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה