עיקרה של הפרשה היא בעניינו של המשכן. מזכיר לנו את השיר "בלבבי משכן אבנה להדר כבודו...
"בלבבי משכן אבנה להדר כבודו,
ובמשכן מזבח אקים לקרני הודו,
ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה,
ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה."
המתַמְצֵת את הקמת המשכן בתוך גופנו. כאשר אש העקדה שבלבי מהוו את אש התמיד, והקורבן שאני מקריב היא נשמתי, שבה אני עובד את ה'.
בפרשתנו אנו רואים כיצד ה' מצווה להביא תרומה למשכן (שמות פרק לה, ד – ה): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר. קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה'... " כדי לבנות משכן או מקדש, צריך קודם כל לבנות את המשכן בלב שלנו. לכך נאמר (שמות פרק כה, ח): "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". לא נאמר "ושכנתי בתוכו", ללמדנו אם אין מקום למשכן בתוכנו לא יהיה מקום ולא נוכל להקים משכן במציאות. רק אם ה' שוכן בתוכנו פנימה יכולים אנו להקים מקדש. לכן העם מביא תרומה לבניית המשכן מכל הלב עד שצריכים בכוח למנוע ממנו להביא תרומה למשכן. כמו שאומרים: "אם יש מקום בלב יש מקום בבית לא חשוב מה גודלו".
כך באימון, כדי שנוכל לפרוץ דרך עלינו קודם כל להאמין ביכולתנו לעשות זאת. אם לא נאמין ביכולת שלנו אין סיכוי שנפרוץ דרך. ליכולת הזאת אנו קוראים "חזון רצוי" שהוא ההיפך מ"חזון מצוי".
בוני המשכן הם בצלאל בו אורי משבט יהודה, שלפי המקרא הוא השבט הלאומי של עם ישראל. ואהליאב בן אחיסמך משבט יהודה שהוא השבט המסמל את האינדיווידואליות. ראה בספר שופטים פרק א' יהודה הוא היוצא בראש השבטים לכבוש את הארץ לעומת שמשון שנלחם נגד הפלשתים לבד. לאלה ואלה יש מקום בהקמת המשכן השילוב ביניהם הוא הנותן את היכולת להקים את המשכן ולהשרות שכינה בארץ ישראל.
ולפרשת החודש שנקראת בשבת זו.
בפרשת החודש אנו למדים על הלוח העברי הבנוי משנת הירח ושנת השמש יחד שילוב מעניין לשעצמו. שניהם נמשלו לישראל כפי המובא במדרש (מדרש תהלים (בובר) מזמור כב ד"ה [יב] יפה כלבנה יב) "יפה כלבנה (שה"ש, ו, י): למה נמשלו ישראל ללבנה, מה לבנה שולטת ביום ובלילה, כך ישראל שולטין בעולם הזה ובעולם הבא, יכול יהיו חסירין כלבנה הזו שהיא חסרה בכל חודש, תלמוד לומר ברה כחמה (שה"ש, ו, י), מה חמה שלימה, אף ישראל שלימין במצות. מהלבנה אנו למדים דבר נוסף, הלבנה מתחילה בכל חודש להתמלא עד היותה מלאה ושוב מתחילה להתמעט עד שנעלמת. ושוב מתחילה ל התמלא... כך בחיים שלנו אם אנו רוצים אנו ממריאים אנו פורצים דרך ומתקדמים, ואם נתמיד הרי אנו משולים לחמה שאורה מלא כל הזמן. אבל אם לא נתמיד ונחזור להרגלים הישנים (פרדיגמות – התנהגויות מגבילות)... אך אל ייאוש תמיד אפשר כמו הלבנה שנעלמה לחזור ולפרוץ דרך. ללמוד מהכישלון ולהתמלא...
העולם המערבי בחר רק את לוח השמש, שהוא קבוע והוא אינו מבטיח שינויים. הייתי אומר שזה לוח מאוד פסימי, הכול קבוע מראש ואינו ניתן לשינוי. לעומתו הלוח המוסלמי הוא לוח הירח שבעצם קבלתו אומר: אין יציבות בעולם, הכול חולף ומשתנה, ולך אין מקום לקבוע דברים. הלוח העברי הוא הלוח האופטימי, המלמד ששילוב בין הקבוע לבין המשתנה נותן מקום לכל אדם לשנות. כלומר שינוי לטוב ולרע הוא בשליטתו של האדם. כמו האמרה החכמה: " אנו לא קבענו מתי ניוולד, לא נקבע מתי נמות אבל אנחנו יכולים לקבוע כיצד נחייה". אז שיהיו לנו חיים טובים מעניינים ומתפתחים – הכול תלוי בנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה