תזריע מצורע

רוב שתי פרשות השבוע עוסקות בצרעת. הצרעת באה כעונש על לשון הרע.(ראו במדבר פרק י' חטא מרים). אומרים, כי המילים שבהם אנו מביעים את עצמנו משפיעה עלינו. אם אני עומד מול הר גבוה ועלי להגיע לפסגה. אני מסתכל על הפסגה ואומר לעצמי:"יו, כמה קשה להגיע לפסגה, בכך חרצתי את התוצאה, כמעט ברור שלא אצליח במשימה. אבל אם אומר: "יש לי אתגר להגיע לפסגה". אוכל לגייס את הכוחות כדי לעמוד באתגר, ויש סיכוי שאצליח. חכמים אומרים: שה' מאתגר בני אדם (מעמידם בניסיון) כדי לחשל אותם. אם כך נראה את הדברים נוכל לעמוד באתגרים של החיים. נגע הצרעת בא ללמד אותנו את כוחן של המילים, כי צרעת באה כעונש על לשון הרע. חז"ל גם בקשו שנדבר בלשון נקייה וחיובית. התורה מאריכה בלשונה ואמרת "החיה הלא טהורה" (פרשת נח) במקום "החיה הטמאה". ומכאן המאמר: "החיים והמוות בידי הלשון".
דברנו על כוחן של מילים, אם נמשיך את הרעיון שהתחלנו בו נוכל להפעיל אותו גם לגבי אימון. השפה שבה אנו מדברים יכולה להשפיע על הצלחתנו. כאשר אנחנו אומרים שיש לנו בעיה, שקשה לנו, אין סיכוי... בלתי פתיר תהיה פה נבואה שמגשימה את עצמה. אנחנו מקימים עלינו את ה"שדונים" שימנעו מאיתנו לפרוץ דרך. בעיה יכולה להוות אתגר, קושי יכול לחשל אותנו ומציב לנו הזדמנות להתגבר עליו. הם גם מעמידים בפנינו סיכוי להצליח. הדבר תלוי בנו, הבעיה תיפתר אם לא נראה בה איום. כלומר השפה שנשתמש בה יכולה לקבוע אם נצליח או לא.
אבל הצרעת באה גם על הגאווה. אני מדגיש על הגאווה לא על ההעזה. כתוב (מלכים ב פרק ה א): "וְנַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים כִּי בוֹ נָתַן יְקֹוָק תְּשׁוּעָה לַאֲרָם וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע".
נעמן בא אל אלישע לבקש שירפא אותו מהצרעת. הוא עומד בחוץ, מזלזל בהצעתו של אלישע... ככתוב (מלכים ב פרק ה, ט-יב): "וַיָּבֹא נַעֲמָן <בסוסו> בְּסוּסָיו וּבְרִכְבּוֹ וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַבַּיִת לֶאֱלִישָׁע. וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע מַלְאָךְ לֵאמֹר הָלוֹךְ וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ וּטְהָר. וַיִּקְצֹף נַעֲמָן וַיֵּלַךְ וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם יְקֹוָק אֱלֹהָיו וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל הַמָּקוֹם וְאָסַף הַמְּצֹרָע. הֲלֹא טוֹב <אבנה> אֲמָנָה וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל הֲלֹא אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה".
בסופו של דבר הוא התרפא, כי עבדיו שכנעו אותו ואמרו לו. שלא יזיק לו לטבול בירדן, אם לא יועיל ודאי זה לא יזיק. רק כאשר הוא משתכנע וטובל, קורה השינוי הגאווה נעלמת ועימה הצרעת. ראו את התנהגותו של נעמן כלפי אלישע אחרי שנרפא. (מלכים ב פרק ה, טו): "וַיָּשָׁב אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא וְכָל מַחֲנֵהוּ וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה קַח נָא בְרָכָה מֵאֵת עַבְדֶּךָ".
מה נלמד מכך לגבי אימון? נלמד שאי אפשר לפרוץ דרך מתוך גאווה. הגאווה היא אם כל הכישלונות. היא מונעת מעמנו להתייעץ עם אלה שמבינים טוב מאיתנו, היא מונעת מעמנו להיעזר בחברים ע"מ לצאת מהתקיעות שלנו, היא מונעת מאיתנו סיעור מוחות שכל כך חשוב להצלחה. היא "שדון" ענק. שכל זמן שנמצא בנו הוא מכשיל אותנו מלהתקדם ולנוע כלפי המטרות שהצבנו, להודות בחולשות שלנו ולבקש עזרה.