פרשת בהעלתך

פרשתנו עוסקת במנורה והדלקתה. זו מתנה מיוחדת שניתנה לאהרון ואחריו לכוהנים הגדולים. (במדבר פרק ח , א-ב): " וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת". הביטוי "בהעלתך את הנרת" עורר שאלות וניתנו לכך תשובות רבות, אנחנו באנו רק להוסיף על אותם פירושים לא לבטלם.
הנה בהדלקת הנרות היו הנרות מכוונים לכיוון פני המנורה, לכיוון הנר האמצעי.
באימון ממוקד פיתרון אנחנו מציבים מטרה, למה אנחנו חותרים על מנת שנתעלה ונהיה טובים יותר? אחרי שהצבנו פיתרון ומטרה, אנחנו צריכים לקבוע בסקלה של 1 – 10 היכן אנחנו עומדים כעת ביחס למטרה ואח"כ להתקדם שלב אחרי שלב להשגת המטרה. כל התקדמות מעלה את האור הנפשי שלנו. כל הנרות ממוקדים למטרה, שהמטאפורה שלה הוא הנר האמצעי. כל התקדמות היא עליה בסולם הדרגות העצמי שלנו., לכן ברור לי מדוע כתבה התורה "בהעלתך" ולא בהדליקך.
בהמשך הפרשה בפרשתנו אנו עדים לקיום הפסח הראשון במדבר. וכנראה גם האחרון. (רש"י במדבר פרק ט, א) "בחדש הראשון - פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר, למדת שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה. ולמה לא פתח בזו, מפני שהוא גנותן של ישראל, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד". הפסח הבא נחגג כשבני ישראל נכנסו לארץ. (יהושע פרק ג, י' ואילך) אבל המיוחד בעניין הפסח שבפרשתנו, שאנשים שאיכפת להם יצרו מצווה חדשה מצוות פסח שני הנחגג בי"ד אייר. ונקראת על שמם. אנשים טמאי נפש שלא יכלו להקריב את הפסח במועדו, לא ויתרו. הם ניגשו אל משה ואמרו (במדבר פרק ט, ז) "וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". שום פרדיגמות ושדונים לא עכבו אותם, הם לא חיפשו סיבות "למה לא" הם באו וטענו "למה כן", ומשה אומר להם לחכות לצו ה'. ה' מקבל את טענתם ומוסיף עליהם גם את אלה שהיו בדרך רחוקה וגם את הגרים שהתגיירו אחר הפסח מייד. למדנו שאם לא ננסה בגלל השדונים שלנו לא נצליח לפרוץ דרך, ולא נגיע לשום מקום ה"עתיד הצפוי" יגיע כשיגיע ושם שינוי לא יקרה. אבל אם נתעקש בדבר צודק, ה' יקבל את טענותינו.(כך היה גם עם בנות צלופחד בפרשת פינחס ראה שם). ובשפת האימון נפרוץ דרך ונצליח להגיע ל"עתיד הרצוי". אנחנו נוביל את חיינו ולא החיים יובילו אותנו.
בהקשר להובלה בחיים יש בפרשתנו עוד פרשה מעניינת שיכולה לעזור לנו בהבנת אימון מהו. (במדבר פרק י, כט-לב): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ. משה מציע לחותנו להצטרף לעם ישראל, יתרו נכנס לדילמה. האם להיענות לבקשת משה או לחזור לארצו. יתרו מוותר ועונה: "לא אלך..." בחיים כל הזמן אנחנו נמצאים בדילמות קטנות וגדולות, בחלק אנחנו כבר יודעים מה נחליט ובחלק לא. הבחירה שלנו היא תקבע האם נפרוץ דרך ונתקדם או נישאר במקום ואולי ניסוג. יש כאלה שמחליטים לא לבחור ונותנים לחיים להחליט בשבילם, לדעתי זו הדרך הגרועה ביותר. כאן יתרו מחליט בתילה לא להצטרף לעם ישראל במסעותיו. משה מנסה לשכנעו פעם נוספת, ואין התורה מספרת לנו מה קרה. התורה בכוונה משאירה את החלטתו של יתרון מכוסה. לומר לנו שזה לא קל, בייחוד בהחלטות גורליות, וכדאי שנישקול זאת היטב (אפילו נעמיד רווחים מול מחיר על דף בכתב). בהצלחה!!!

פרשת נשא

על שני דברים נדבר בפרשה הזו וננסה לראות מה אפשר ללמוד ממנה לגבי אימון אישי. מניית בני לוי מתחילה בפרשה הקודמת בבני קהת וממשיכה בתחילת פרשתנו. בספירת הקהתי והגרשוני נאמר: (במדבר פרק ד, כב) "נָשֹׂא אֶת רֹאש..." ורק בבני מררי נאמר: (שם ד, כט) "בְּנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם תִּפְקֹד אֹתָם". הראב"ע מפרש שהנשא של הגרשוני כולל גם את בני מררי. יוצא איפוא שבכולם ציווה ה' לשון "נשא" והתכוון לספירה. ואילו בבני ישראל שם מופיע השרש פ.ק.ד והשאלה היא מדוע? ונראה, לעניות דעתי, שבני לוי נמנו בלשון "נשא" כי בני לוי בשעת מבחן נשאו את עצמם למעלה ולא השתתפו בחטא העגל. הם שאו לעצת ה' שנאמרה לקין "אם תיטיב שאת..." (בראשית ד, ז) משה לא חזר נוצר קושי. שאר העם חיפש פיתרון קל ובקשו מאהרון לעשות עגל. שימלא את מקומו של משה. שבט לוי נשא עצמו ולא השתתף במעשה העגל. נשא את ראשו וקיים את צו משה "הרגו איש באחיו..." לכן זכה שכאשר מנו אותו אמר ה' "נשא..."
...ושוב פרשתנו היא המשך לפרשה הקודמת, היא ממשיכה לעסוק במפקד בני ישראל. אמרנו כבר שאנו משתמשים בשלוש שורשים לציין את ספירת בנ"י והם מ.נ.ה., פ.ק.ד. ונ.ש.א. אברבנאל עומד על משמעות כל שורש (עיין שם) והנה אנו מוצאים בפרשתנו, (במדבר פרק ד , כא - כב) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם". וכן בפרשה הקודמת נאמר על בני קהת., "נשא" ואילו על בני מררי נאמר "תפקד אתם" שינוי זה נובע מכך, בני קהת נשאו את כלי הקודש על כתפיהם, והיו מסתכנים יותר בני לוי האחרים.לכן יש מקום לעודד אותם. אומנם עבודתכם קשה אך אתם נושאים את כלי הקודש, בני גרשון נושאים את הדברים הפעוטים שבמשכן, לכן יש לעודד אותם אל תרגישו שלא בנוח. בני מררי נושאים את עיקר המשכן, הם צריכים פחות עידוד, לכן כתוב אצלם "תפקד". למדת, שמי שקשה לו ומי שמסתכן יותר אותו צריך לעודד. אבל גם מי שיכול לחשוב כי עבודתו היא פחות חשובה גם אותו צריך לעודד. אחד השברים החשובים שצריך כל מאמן ללמוד הוא העידוד. גם את ההורים צריך ללמד לעודד את בניהם. העידוד ייתן להם ביטחון ויגרום להם לפרוץ דרך ולשאת את עצמם מעלה מעלה.
הדבר השלישי שאפשר ללמוד מפרשתנו על אימון הוא מברכת כוהנים. "וַיְדַבֵּרה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם.
יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.
יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.
יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.
וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם". ברכת כוהנים מראה על מעין פירמידה. כשהפסוק הראשון הוא בין שלוש מילים הפסוק השני הוא בין חמש מילים והפסוק השלישי הוא בן שבע מילים. הצורה החיצונית באה ללמד על התוכן. שיש כאן ברכה, מהכללי חסר הרגש אל הכללי מלא הרגש. מברכה כללית לברכה היותר ספציפית. בתחילה בכללית ה' יברך וישמור עלינו. אבל לא מצוין הרגש של ה' אלינו. אח"כ יש הארת פנים וחן, ולבסוף ה' ירוממנו וישם לנו שלום. כך גם באימון עלינו קודם לעשות מעשים, הרגש יבוא אח"כ עם ההצלחה שלנו, פתאום נראה שיש לנו הארת פנים הנאה מהצלחה,. אח"כ גם התרוממות הנפש והשלווה.

פרשת במדבר

ספר במדבר נקרא גם ספר הפקודים, כי יש בו שני מפקדים בתחילתו (במדבר פרק א ,ב) "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם". וכן בפרשת פנחס. רש"י מעיר על הספירות המרובות של בנ"י. "וידבר. במדבר סיני באחד לחדש - וגו' מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה...רש"י אומר את פירושו כי הכתוב משתמש פה במילה "שאו" כדי לציין את הספירה. מכאן שמונה אותם מתוך חיבה יתירה שיש לו לעם ישראל. השאלה שנשאלת אם ה' אוהב לספור אותנו מדוע הוא מונע מאיתנו לספור אנשים ומצווה לספרם רק ע"י אמצעי ? (עם ע"י מחצית השקל, או ע"י טלאים כפי שעשה שאול). התשובה היא: כשאנו סופרים אנשים אנחנו מבליטים כל אחד לחוד, עם מעלותיו אבל גם חסרונותיו. אבל כשאנו סופרים באמצעות משהו
מצד שני (במדבר פרק א ,ב): "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם". שימו לב לסדר שהתורה מצוו למנות היא מתחילה במטרה העיקרית כל עדת מני ישראל... ומסיימת כל זכר. חשוב הסדר. מה שחשוב יותר כתוב בהתחלה ומה שפחות חשוב בסוף. נכון, יש חשש אם נתמקד בכלל נשכח את היחיד, לכן התורה מזכירה את "כל זכר לגלגלתם". אבל מצד שני שנסדר את פעולותינו לפי סדר מהעיקר לפחות עיקרי. כי אם נתחיל בפחות חשוב לנו אז מה שיכול לקרות שלא יהיה לנו כוח לעסוק הדברים החשובים באמת. לכן עלינו לדרג את מעשינו כך שנתחיל בדברים החשובים באמת, אז יהיה לנו מקום גם לדברים החשובים פחות. כמו אותו פרופסור שעשה למנהלים ניסיון להכניס אבנים למיכל זכוכית. הוא החל באבנים הגדולות, המשיך אח"כ למלא חצץ, אח"כ חול ולבסוף מים. אם היה מתחיל במים, לא היה מקום לשאר הדברים. האבנים הגדולות הם הדברים החשובים ביותר לנו, המים הם הדברים הפחות חשובים לנו. אם נדע לכלכל את חיינו בדרך הנכונה, יהיה לנו זמן לכל דבר.
כך אנו מוצאים שדוד המלך מנה את בני ישראל ה' מסית את דוד למנות את ישראל כי הוא כועס עליהם. שמואל ב' פרק כ"ד, וה' מעניש אותו/ אותם, כי מטרת הספירה הייתה לשם גאווה. דוד שהבין את מה שעשה והתחרט הוא פונה אל ה': (שמואל ב פרק כד, יז) "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה' בִּרְאֹתוֹ אֶת הַמַּלְאָךְ הַמַּכֶּה בָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי". לקיחת אחריות מביאה לידי פריצת דרך. כל זמן שיתלה אדם את כישלונו באחרים אין סיכוי שיפרוץ דרך הוא ימשיך ויגיע לעתיד המצוי. אם רצונו לפרוץ דרך עליו לקחת אחריות על מעשיו. דוד לקח אחריות על עצמו, והתוצאה קניית הר הבית שפותחת את הדרך לשלמה לבנות שם מקדש.

פרשות בהר בחקתי

השנה קוראים שתי פרשות ביחד. את פרשת בהר ופרשת בחקתי. רוב פרשת בהר עוסקת במצוות השמיטה עוסקת בשנת השמיטה, ובשנת היובל, בשנת השמיטה (ויקרא פרק כה, ב): "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'". אנחנו שומטים את הקרקע, ונותנים לכולם להנות מפרי השדה. לומדים את מידת הנדיבות, ובסופה גם את החובות הכספיים שחייבים לנו. התורה נותנת הזדמנות לאלה שלא צלחה דרכם, גם בשנת השמיטה ויותר בשנת היובל (ויקרא פרק כה, יג) "בשנת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ". התורה מאפשרת למי שנכשל להתחיל מההתחלה. דבר נוסף שנלמד ממצוות אלו, שהקרקע אינה שלנו ואנו אורחים בה אצל ה'. עובדה זו תביא אותנו למידה של צניעות וענווה.
משמיטה ויובל אנו למדים גם את מידת הביטחון, כי אחרי השמיטה השביעית באה שנת היובל שגם בה אסור לעבד את האדמה יוצא כי יש לנו 3 שנים של הפסקת עבודת האדמה, מאין נאכל? אנחנו צריכים לבטוח בה' שיספק לנו פרנסתנו לשלוש השנים. (ויקרא פרק כה, כ – כב): "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים. וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן".

מידות הצניעות והענווה עם מידות הביטחון בה' והנדיבות מביאים את האדם לשלמות.
כיצד כל זה קשור לאימון? שתי התכונות הלל הצניעות – הענווה מצד אחד והביטחון והנדיבות מצד שני מאפשרות לנו להילחם בכל השדונים שמפריעים לנו לפרוץ דרך ולהגיע לעתיד הרצוי. לחלום על חזון ולהגשים אותו. להיעזר בחברינו ולעזור להם. אנו לומדים בעזרת השמיטה והיובל להיכנס לריבוע שבו אין לנו כאילו שליטה להעיז והצליח. אם לא ניכנס לריבוע הזה לעולם לא נפרוץ דרך והפרדיגמות ישאירו אותנו במקומנו.
בפרשת בחקתי אנו מוצאים את הברכה והקללה, אחת הקללות החמורות היא הגלות והתורה מסבירה לנו כי אם נחליט לא לשמור את השמיטה, ה' ישלחנו לגלות כדי שהארץ תהיה שממה כמספר השמיטות שלא שמרנו. (ויקרא פרק כו, לד): "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ". הכוונה של השבת פה היא שנת השמיטה. מצאנו את הקשר הלוגי בין פרשת בהר ובין פרשת בחקתי. אם רוצים אנו להתקדם בארצנו עלינו לשמור את השמיטה, כי לשמיטה כמה מעלות: מעלה חקלאית, להניח לאדמה לחדש נעוריה. מעלה רוחנית, להיות צנוע וענו, כפי שכתבנו כבר, לחזק את מידות הביטחון והנדיבות שלנו, כדי שנעיז לנסות דברים חדשים. להיעזר בגורמים מקצועיים, ידידים ועמיתים, וגם לעזור להם. לשבת ללמוד תורה כדי שלא נהיה חומריים מידי. כן התורה מלמדת אותנו שטוב מידי פעם לעשות פסק זמן ולשבת ללמוד ולהקדיש זמן למען הנשמה. ובשפת האימון שנקדיש זמן לברר מדוע נבראנו, מהי מהותנו מה שליחותנו בעולם הזה. וכאשר נמלא את שליחותנו נהיה מאושרים ומסופקים.