פרשת בהעלתך

פרשתנו עוסקת במנורה והדלקתה. זו מתנה מיוחדת שניתנה לאהרון ואחריו לכוהנים הגדולים. (במדבר פרק ח , א-ב): " וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת". הביטוי "בהעלתך את הנרת" עורר שאלות וניתנו לכך תשובות רבות, אנחנו באנו רק להוסיף על אותם פירושים לא לבטלם.
הנה בהדלקת הנרות היו הנרות מכוונים לכיוון פני המנורה, לכיוון הנר האמצעי.
באימון ממוקד פיתרון אנחנו מציבים מטרה, למה אנחנו חותרים על מנת שנתעלה ונהיה טובים יותר? אחרי שהצבנו פיתרון ומטרה, אנחנו צריכים לקבוע בסקלה של 1 – 10 היכן אנחנו עומדים כעת ביחס למטרה ואח"כ להתקדם שלב אחרי שלב להשגת המטרה. כל התקדמות מעלה את האור הנפשי שלנו. כל הנרות ממוקדים למטרה, שהמטאפורה שלה הוא הנר האמצעי. כל התקדמות היא עליה בסולם הדרגות העצמי שלנו., לכן ברור לי מדוע כתבה התורה "בהעלתך" ולא בהדליקך.
בהמשך הפרשה בפרשתנו אנו עדים לקיום הפסח הראשון במדבר. וכנראה גם האחרון. (רש"י במדבר פרק ט, א) "בחדש הראשון - פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר, למדת שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה. ולמה לא פתח בזו, מפני שהוא גנותן של ישראל, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד". הפסח הבא נחגג כשבני ישראל נכנסו לארץ. (יהושע פרק ג, י' ואילך) אבל המיוחד בעניין הפסח שבפרשתנו, שאנשים שאיכפת להם יצרו מצווה חדשה מצוות פסח שני הנחגג בי"ד אייר. ונקראת על שמם. אנשים טמאי נפש שלא יכלו להקריב את הפסח במועדו, לא ויתרו. הם ניגשו אל משה ואמרו (במדבר פרק ט, ז) "וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". שום פרדיגמות ושדונים לא עכבו אותם, הם לא חיפשו סיבות "למה לא" הם באו וטענו "למה כן", ומשה אומר להם לחכות לצו ה'. ה' מקבל את טענתם ומוסיף עליהם גם את אלה שהיו בדרך רחוקה וגם את הגרים שהתגיירו אחר הפסח מייד. למדנו שאם לא ננסה בגלל השדונים שלנו לא נצליח לפרוץ דרך, ולא נגיע לשום מקום ה"עתיד הצפוי" יגיע כשיגיע ושם שינוי לא יקרה. אבל אם נתעקש בדבר צודק, ה' יקבל את טענותינו.(כך היה גם עם בנות צלופחד בפרשת פינחס ראה שם). ובשפת האימון נפרוץ דרך ונצליח להגיע ל"עתיד הרצוי". אנחנו נוביל את חיינו ולא החיים יובילו אותנו.
בהקשר להובלה בחיים יש בפרשתנו עוד פרשה מעניינת שיכולה לעזור לנו בהבנת אימון מהו. (במדבר פרק י, כט-לב): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ. משה מציע לחותנו להצטרף לעם ישראל, יתרו נכנס לדילמה. האם להיענות לבקשת משה או לחזור לארצו. יתרו מוותר ועונה: "לא אלך..." בחיים כל הזמן אנחנו נמצאים בדילמות קטנות וגדולות, בחלק אנחנו כבר יודעים מה נחליט ובחלק לא. הבחירה שלנו היא תקבע האם נפרוץ דרך ונתקדם או נישאר במקום ואולי ניסוג. יש כאלה שמחליטים לא לבחור ונותנים לחיים להחליט בשבילם, לדעתי זו הדרך הגרועה ביותר. כאן יתרו מחליט בתילה לא להצטרף לעם ישראל במסעותיו. משה מנסה לשכנעו פעם נוספת, ואין התורה מספרת לנו מה קרה. התורה בכוונה משאירה את החלטתו של יתרון מכוסה. לומר לנו שזה לא קל, בייחוד בהחלטות גורליות, וכדאי שנישקול זאת היטב (אפילו נעמיד רווחים מול מחיר על דף בכתב). בהצלחה!!!