אחד הדברים החשובים באימון הוא התקווה. גם שאתה נמצא במצב קשה, אינך מתייאש. אמרנו כבר כשנסגרת דלת מייד נפתחות דלתות והזדמנויות חדשות. הנה בפרשתנו יש לכך דוגמא, בכל המבול נמצאת התיבה של נח מעל המים – נקודת אור לעולם. כולנו יודעים מי נמצא בתוך התיבה ולאיזו מטרה. בכל הדף השחור נמצאת נקודה לבנה והיא התיבה, כמאמר העממי:" לא הכול שחור". כאשר יוצאים מהתיבה ה' כורת ברית עם העולם, שלא יהיה מבול ואף נותן אות את הקשת בענן. מתוך האסון הנורא נוצר משהו טוב הבטחה לעולם שלא יהיה עוד מבול. אולי בזה אפשר לראות את ההבדל בין העורב לבין היונה. העורב חוזר מייד לתיבה הוא אינו מאמין בישועה, הוא רואה הכול שחור. הוא שבוי בפרדיגמה שלו, שלא יכול לצאת דבר טוב מהמבול, רק רע. לכן הוא חוזר לתיבה מייד, הוא אינו רוצה לעזוב אותה. המקום שנראה לו בטוח. נכון כרגע התיבה היא המקום הבטוח ביותר, אבל גם המקום המגביל ביותר. כמו שאמרנו הפרדיגמות שלנו פעם הגנו עלינו, ואולי עזרו לנו לפרוץ דרך. אבל כיום הם מגבילות אותנו ומפריעות לנו להתחדש ולפרוץ ל דרך חדשה.
היונה לעומתו מנסה למצוא תקווה, מנסה לפרוץ לדרך חדשה, וגם כאשר אינה מצליחה היא מנסה שוב. כי יש לה תקווה. היא מאמינה בעצמה ובפעם השנייה היא מביאה עלה זית, כנאמר (בראשית פרק ח יא): "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ" ומצאנו בתלמוד (בבלי מסכת עירובין דף יח עמוד ב ):
"ואמר רבי ירמיה בן אלעזר: מאי דכתיב +בראשית ח'+ והנה עלה זית טרף בפיה - אמרה יונה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך, ואל יהיו מתוקין כדבש ותלוין ביד בשר ודם". התלמוד מלמד אותנו דבר יסודי שאין לנו לסמוך אלא על ה' ולקחת אחריות על מה שאנחנו עושים. היונה רומזת זאת בעלה הזית המריר שהיא מביאה לנוח. המר נהפך למתוק בפיה, כיון שהוא מבשר את העתיד הטוב שמחכה לה ולעולם.
בפעם השלישית היא מצליחה לצאת לעולם חדש מלא תקווה וסיכויים. היא אינה חוזרת למקום שמגן עליה מצד אחד, אבל מאוד מגביל אותה מצד שני. היא מרחפת באוויר העולם. היא מרחפת על כנפי התקווה, מאמינה שביכולתה לשנות, לחדש ולהגיע לפסגות גדולות.
מעניין מאוד שנוח שהיה קצת פסיבי לכל אורך הדרך, כמעט שאינו יוזם שום תהליך, הוא עושה תיבה, כי ה' ציווה אותו, הוא אינו מנסה לבקש על בני דורו (כפי שעשה אברהם על אנשי סדום הרשעים. אברהם מבקש על מספר קטן יחסי, ואילו נח אינו מבקש על העולם כולו). יש כאן שתיקה רועמת. הוא אפילו אינו הולך לאסוף את בעלי החיים, הם באים אליו והוא מכניסם לתיבה. הציווי הוא (בראשית פרק ו, יט): "וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ" והביצוע (בראשית פרק ז, ח – ט) מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה. שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ. (מעצמם).
השכרות ושינה שבה הוא לא פעיל ופעילים בניו חם לשלילה ושם ויפת לחיוב מוכיחים את ההנחה שלי שנוח היה צדיק בדורותיו בלבד שדור המבול עומד מולו.
ובהמשך עד שאינו בטוח שהמים יבשו הוא אינו פותח את התיבה ומשחרר את החיות. רק מהיונה למדו נוח ומשפחתו מהי תקווה, ופורצים החוצה לבנות עולם חדש.
מעניין שהעורב מנסה ליצור סביב סרובו להתרחק מהתיבה - אידיאולגיה. הוא טוען שהוא שומר על אישתו העורבת מפני נח.
השבמחקדבר שני, העורב הוא שחור, צבע הקולט את כל הצבעים אבל לא מחזיר כלום (כמו ים המלח, ים המוות). לעומתו היונה היא לבנה (לפחות בסמל). לבן הוא קולט ומחזיר, לכן היא יוצרת חיים סביבה (כמו ים כנרת).