"וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". השאלה היא ממה פחד כל כך בלק מלך מואב, הרי הוא ראה שבנ"י לא פגעו באדום, במואב ובבני עמון לפני כן, מדוע שיפגעו בהם עכשיו? לעניות דעתי, עצם ראיית בנ"י מביאה את בלק לפחד, והפחד הוא לא פיזי אלא פחד רוחני. בנ"י משקפים לו את עצמו ואת המוסר שלו. – מזה הוא פחד. בנ"י הם המראה, המראה לו באיזה מצב מוסרי הוא עצמו לכן פחד.
פעמים כאשר אנו רואים את זולתנו, אנו מבינים מה מצבנו ומפחדים וחושבים שאם נצליח לפגוע בזולתנו האיום שעלינו יוסר. זוהי שגיאה ולא תביא אותנו לשום מקום.
השיקוף באימון הוא חלק מהותי מהאימון, כך המתאמן והמאמן יודעים שהם מדברים על אותו דברובמינים זה את זה. חשוב גם לשקף למתאמן את מצבו, משום שלפעמים בגלל הפרדיגמות שלו והשדונים שלו הוא אינו מסוגל לראות את מצבו העכשווי בצורה נכונה. ולאלה שיש A.D.D ו-A.D.H.D הפרעות קשב וריכוז והיפראקטיביות להם עוד יותר קשה להכיר בקשיים שלהם והשיקוף יכול עזור להם להיות ריאליים. ברגע שהם יכירו בקשיים הם יוכלו לפרוץ דרך ולערוך שינוי.
ראינו בפרשה גם (במדבר פרק כד, ג): "וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן". הביטוי "שתם העין" הוא ביטוי קשה, ונחלקו הפרשנים בפירושו. חלק אומרים (אונקלוס, רשב"ם...) פתוח עין כלומר עינו פקוחה ורואה עתידות. וחלק אמרו ( (רש"י, רמבן...) שהיה עיוור בעין אחת. אם נאמר פתוח עין היה, הרי בפרשה זה לא נראה, בלעם אינו קולט כאשר ה' שואל אותו (במדבר פרק כב ט): "וַיָּבֹא אֱלֹקים __ בִּלְעָם וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ". איך זה שה' אינו יודע ושואל אותו? אח"כ הוא לא רואה את המלאך העומד בדרכו, מה שהאתון כן ראתה?
לכן נראה לי ,לעניות דעתי, הפרוש השני שהיה עיוור בעין אחת. בדרך המשל הוא היה חד צדדי, הרצון שלו לקלל את ישראל היה כל כך חזק, ששום דבר אחר הוא לא ראה. ובדרך האימון, הוא היה חד צדדי, הוא ראה רק מה שהוא רצה לראות ולא מה שהמציאות הכתיבה לו. תפקיד המאמן היא אינה להורות למתאמן מה לעשות ומה להחליט. זה יעשה המתאמן בעצמו. תפקידו הוא להרחיב את ראיית המתאמן לצדדים שהוא עיוור להם. אולי בגלל הפרדיגמות שלו.
דבר נוסף בפרשתנו אנו פוגשים ארבעה זוגות. הזוג הראשון בפרשה הם בלק ובלעם. לבלק אין את היכולת להתמודד עם בנ"י, לכן הוא מגייס את הקוסם הגדול בלעם. שניהם מונעים משנאת ישראל. בלעם ששנאתו לבנ"י גדולה מזו של בלק, עושה הכול לקלל את בנ"י. לא עזרו הדברים והרמיזות שרמז לו ה', שאמר לו כי עם ישראל "ברוך הוא". והרמיזות עם המלאך והאתון. הוא דבק במשימתו למרות הכישלון הטוטאלי שלו. גם אחרי שלא הצליח לקלל הוא מציע לבלק את חטא "בעל פעור". דבר שפגע מאוד בבנ"י. ובסופו של דבר גם בו עצמו ובעמו. שהושמדו במלחמה.
הזוג השני, להבדיל מהראשונים, הם משה ופינחס. משה אינו מסוגל להשתחרר מהיותו קשור עם מדין ועומד חסר אונים מול זמרי בן סלוא שבא לשאת את המדיינית. הפחד נובע מערכים שלו שאין לפגוע במי שעשה עמך טובה. יתרו המדייני עשה למשה טובה שהכניס אותו לביתו. מולו פינחס הוא פורץ דרך והורג את זמרי בן סלוא ואת כזבי בת צור המדיינית, מציל את ישראל מהמגפה, וזוכה לקבל כהונה ומאוחר יותר אף כהונה גדולה. למדנו שיש דברים שמניעים אותנו ושינוי בדברים שמניעים אותנו יכולה להוות לנו פריצת דרך.
הזוג השלישי הוא בלעם והאתון. ולפי חז"ל, בלעם ומצפונו. הדו שיח המעניין בין בלעם לאתונו משקף את הויכוח הפנימי שבתוך בלעם עצמו. האתון המדברת היא מצפונו של בלעם שמרגיש, כי לא נהג כשורה באתון שהכה אותה שלוש פעמים.
הזוג האחרון הוא ישראל והעמים. מה שלא ראינו אנחנו במשך הדורות, ולא מנהיגנו. ראה דווקא אחד משונאי ישראל בלעם הרשע, ובברכתו הרביעים הוא מזהיר את אומות העולם, שלא כדאי להם להסתכן בפגיעה בישראל, כי בסופו של דבר הפגיעה תבוא אליהם כבומרנג.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה