ויחי

כבר דברנו על כך כי לכל אחד מאיתנו ישנה מהות. משהו בסיסי שלא יכול להשתנות ואם נפעל בניגוד למהותנו הדבר יסבך אותנו, יפריע לנו ולבסוף או שנסבול כל חיינו ולא נהיה מרוצים מהתנהלותנו או נצטרך לחזור למהות שלנו. כל אחד מאיתנו נברא עם שליחות בעולם הזה, זוהי מהותו ועליו למלא אותה, כל הסיבוכים קורים כשאנו פועלים בניגוד למהותנו. במשך השנים שכבות רבות מכסות את מהותנו ואנו שוכחים אותה ואף פועלים בניגוד לה. אחד הדברים שהאימון עושה הוא חושף את מהותו של המתאמן. כמובן שאת מהותו יגלה המתאמן עצמו המאמן הוא רק מסייע בכך. את עניין המהות כבר מגלה לנו יעקב אבינו בברכתו לבניו. אני מציין שזו ברכה מפני, שאם בני יעקב ידעו את מהותם הם יוכלו לפעול יותר נכון למיצוי העצמי שלהם. בכך הם יועילו לעצמם לחברה ולעמם.
בפרשתנו קורא ישראל את בניו (בראשית פרק מט, א): "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים". יעקב חוזה את עתיד ישראל לפי מהותם של השבטים ואומר להם מדוע המנהיגות תעבור לידי יהודה. נביא כמה דוגמאות: ראובן אינו מתאים אע"פ שהוא בכור כי במהותו הוא "פחז כמים" ממהר להחליט בלי להעמיק לחשוב (ראו שם רש"י). שמעון ולוי "כלי חמס מכורותיהם" מהירים הם לכעוס ולהגיב בהתאם. ויתכן להבחינם בלשון ימינו בהיפראקטיביות עם ADD או ADHD. יששכר הוא "חמור גרם... ויהי למס עובד, במהותו הוא אוהב לקבל מרות ולא לקחתה. יהודה מתאים כי "גור אריה יהודה... אתה יודוך אחיך" יש ליהודה אסרטיביות והשפעה לכן המלוכה היא שלו. אנו למדים שחשוב לנו לדעת את המתנה שנתן הקב"ה לכל אחד מאתנו, כדי שנוכל לפרוץ דרך ולהתקדם בחיים. (פרשת שבוע זו היא ע"פ פרשנותו של הרב יעקובסון יששכר בספר "בינה במקרא).

שני בנים היו לו ליעקב. שניהם יחד עשו אותו מעשה, ויעקב לפני מותו מוכיחם על מעשיהם. בראשית פרק מט, ה - ז): "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל". רש"י מפרש, שיעקב הזכיר להם את הריגתם של אנשי שכם, ואת רצונם להרוג את יוסף. עונשם הוא להתפזר בתוך בני ישראל. אבל לוי למד מכישלונו והפך אותו למנוף לפריצת דרך הוא התפזר בין השבטים כדי ללמדם תורה הוא הפך להיות משרת עליון. הוא הפך את ההיפראקטיביות שלו למכשיר בחייו לקח את היתרונות שיש בו לפרוץ דרך ולקדם את חיוו. שמעון לא למד מכישלונו לכן נטמע בין השבטים ובמשך הזמן נעלם. שני הבנים של יעקב היו חסרי סבלנות – היפראקטיביים, אבל שבט אחד הפך את הקושי ליתרון ניצל את ה"חיסרון" להתקדמות. ואילו השבט השני נעלם ממפת השבטים.

פרשת ויגש

באימון אנחנו מדברים על פרדיגמות שמפריעות לנו לפרוץ לדרך חדשה. יש מי שקוראת להם "דייזי", ויש הקוראים לזה "שֵדון". שדון הוא דבר שמשתק אותנו מלהעיז ולפרוץ לדרך חדשה. אם אין אנו מתמודדים איתו אנחנו פשוט נעשים משותקים ואולי מפוחדים, ואין לנו אפשרות לתפקד כמו שצריך. לכן הדרך הטובה ביותר היא לזהות את השדון שלפעמים הוא אמיתי, לפעמים הוא דמיוני שהמצאנו אותו מסיבות שונות והוא בכלל לא קיים. הוא פוגע בערך העצמי שלנו.
הרבה פעמים אנחנו מעריכים את עצמנו על פי מה שאנחנו חושבים, שחושבים עלינו חברנו. בלי שנברר לעצמנו אם אמת הוא מה שאנו חושבים. הרבה פעמים אנחנו שומעים תלמידים אומרים:"המורה שונאת אותי". זה פותר אותנו מלקחת אחריות למעשינו. אבל מתברר שלא דובים ולא יער. הסיפור על העוגיות מסבירות זאת היטב. סיפור העוגיות- כמה פעמים בחיינו אנחנו לגמרי בטוחים שאנחנו יודעים משהו בודאות מלאה, ואז מגלים מאוחר יותר או מאוחר מדי שמה שהאמנו בו , שמה שחשבנו שהוא האמת הצרופה, בעצם איננו כך.

לילה אחד, בשדה תעופה הומה אדם
היא הבינה שהגיעה יותר מדי מוקדם.
בחנות הספרים מצאה לעצמה איזה ספר מותח
ובמעדניה, קנתה שקית עוגיות מדיפות ריח.
חפשה מקום לשבת בו כמה שעות עד הטיסה
מצאה פינה והתישבה והכרטיס בכיסה.



היא הייתה מאוד מרוכזת בספר שבידה
כשבזוית עינה הבחינה , בגבר שהתיישב לידה,
היא לא הייתה שמה לב אליו בכלל, אבל,
בחוצפתו העיז המנוול,
לשלוח יד אל שקית העוגיות שבינהם הייתה מונחת,
וכבתוך שלו הרשה לעצמו עוגיות לקחת.
היא החלטה להתעלם מהחוצפה והגסות.
לא לעשות סקנדל, אולי תיפסק העזות.
וכך היא נשנשה , בעודה מביטה בשעון שעל הקיר
וגנב העוגיות מחסל לה את המלאי בקצב מהיר.

על כל עוגיה שהוא לקח, היא גם לקחה אחת לפה
חושבת לעצמה ,בטח הבוטה יבקש גם כוס קפה.
כשנשארה רק עוגיה אחת, היא תהתה מה יעשה עכשיו.
והוא ביד רועדת חיוך מבוייש על פניו,
לקח את העוגיה האחרונה וחלק אותה לשניים,
חצי הוא הציע לה בעוד החצי השני, כבר היה לו בין השיניים.

בעצבנות גוברת ועם מחצית עוגיה בידה
חשבה לעצמה, הוא גם גנב וגם חצוף, אפילו לא אמר תודה.

כשהוכרז בקול שהגיע מועד הטיסה, חשה הקלה,
אספה את חפציה ולעבר שער היציאה התנהלה.
בלי להסתכל אחורה על גנב העוגיות וגסותו המעצבנת,
הלכה במהירות, קדימה מתבוננת.

היא עלתה למטוס וצנחה אל מושבה,
והחליטה לחזור אל הספר שאת ליבה שבה.
בעודה מפשפשת בתיק אחר הספר בידיה
הייתה שם שקית עוגיות מלאה, מול עיניה.

המומה ומופתעת היא הבינה איך לא,
העוגיות האחרות היו שלו,
הוא חלק אותן עימה ולא אמר לה די,
ולדאבונה להתנצל כבר מאוחר מדי.
בעצב היא הבינה שהגסות הייתה שלה,
היא הגנב , ואת העוגיות שלו בעצם היא אכלה.


האחים מכרו את יוסף והנה אנחנו מוצאים בפרשה הקודמת שהם לוקחים אחריות על מעשיהם. כאשר יוסף מתנכל להם הם אומרים (בראשית פרק מב, כא - כב): "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת. וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ". פתאום הם מבינים מה הם עשו מה עשה להם ה"שֵדון" הפחד מפני השתלטות יוסף עליהם.
בפרשתנו גם יהודה שהציע למכור את יוסף, מתחיל לקלוט מה עשה לו ה"שדון" הזה. הוא מרגיש שהשדון משתק אותו והוא אינו מסוגל להתווכח עם מושל מצרים (הוא יוסף) על שלקח להם את בנימין לעבד.
יהודה צריך להתייצב מול השדון שלו ולהשתחרר ממנו. כיצד יעשה זאת? חז"ל במדרש מתארים ויכוח בין יהודה ויוסף – דו שיח דמיוני (מדרש תנחומא (ורשא) פרשת ויגש סימן ה) : "אמר ליה יהודה ליוסף תדע שמתחלה לא באת עלינו אלא בעלילות, בתחילה אמרת לנו מרגלים אתם, שניה אמרת לראות את ערות הארץ באתם, שלישית גביע גנבתם, אני נשבע בחיי אבי הצדיק ואתה נשבעת בחיי פרעה הרשע אם אני אוציא חרבי מנרתיקה אמלא כל מצרים הרוגים, א"ל יוסף אם תוציא חרב מנרתיקו אני כורכו על צוארך, אמר ליה יהודה אם אפתח את פי אבלע אותך, אמר ליה יוסף אם תפתח פיך אני סותמו באבן, אמר יהודה ליוסף מה נאמר לאבא, א"ל אמור לאביך הלך החבל אחר הדלי, א"ל יהודה דין שקר אתה דן אותנו, א"ל יוסף אין לך דין שקר כמכירת אחיכם, א"ל יהודה נורא דשכם דליק בלבי, א"ל יוסף נורא דתמר כלתך אנא מטפי, א"ל יהודה רתח אנא ולית דמהימן לי, א"ל יוסף רתחא דידך אנא מתבר, א"ל יהודה עכשיו אני אצא ואצבע כל שווקים שבמצרי' בדם, א"ל יוסף צבעי' הייתם מימיכם שצבעתם כתונת אחיכם בדם ואמרתם לאביכם טרף טרף...". יהודה מתייצב מול ה"שדון" שלו ומדביר אותו. לכן הוא יכול לבוא ולהתווכח עם מושל מצריים, הוא מוכן לקחת אחריות ולהיות עבד במקום בנימין. העוצמה הזאת מביאה את יוסף להתגלות לאחיו. אני יסף...

פרשת מקץ

הפעם נדבר על שני נושאים באימון. כל אחד מאיתנו נולד עם שליחות מסוימת. ה' לא שולח נשמה בעולם שאין בה מהות, שתביא את האדם למילוי תפקידו בעולם. לצערנו, לא תמיד אנחנו יודעים את מהותנו, כי במשך השנים והנסיבות המהות מכוסה בשכבות כיסוי עד כי אנחנו איננו מה שאנחנו. באימון אנחנו מנסים לחשוף את מהותנו. את גרעין נשמתנו מדוע נבראנו ומה המהות שלנו כדי שנוכל לקיים את יעודנו בחיים. כי כל זמן שלא נקיים את יעודנו בחיים לא נהיה מרוצים ונרגיש פספוס בחיינו.
חז"ל היו ערים לדבר. הם חיפשו במנהיגי ישראל את מהותם. ישנו שיר הנקרא "שבעת הרועים" המביא את מהותם של שבעת האושפזין.
שבעת הרועים פירוש
"אברהם אבינו איש חסד, – מכניס אורחים,
יצחק אבינו נאזר בגבורה, – הוא עומד בגבורה בעקדה, ביחסו לעשו, ביחסו ליעקב...
יעקב אבינו כליל תפארת, – התורה מקדישה ליעקב 7 פרשות, כל בניו צדיקים ולא נפלטו מהמשפחה.
משה רבינו רעיא מהימנא, – הוא המנהיג המשמש דוגמא לכל המנהיגים. הוא רואה בהנהגה
שליחות לא כבוד ולא טובת הנאה.
אהרן הכהן אוהב שלום, – אוהב שלום ורודף שלום ומקרבן אחד לשני ולתורה.
יוסף הצדיק צדיק יסוד עולם, – נשאר נאמן לערכיו למרות היותו בגלות מבית אביו ובלי כל קשר.

דוד מלך ישראל מלכא משיחא". – הוא המלך הטוב שמבין כי המלכות היא עבדות לעם לכן גם יהיה משיח.

יוסף מתגלה בצדיק בפרשה הקודמת "וישב" כאשר הפיתוי הגדול עומד לפניו – אשת פוטיפר, אבל גם בפרשתנו כאשר אינו לוקח את הקרדיט לפתרון החלום על עצמו, אלא נותן אותו לאלוקים. (בראשית פרק מא, טז): "וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱלֹקים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה". עוד יותר אנחנו רואים את צדיקותו של יוסף בפרשות הבאות כאשר הוא רואה את מכירתו למצרים שליחות מאת הקב"ה להציל את ישראל, ומוכן לסלוח לאחיו על כל העוולה שעשו לו, כי במהותו הוא צדיק. צדיק פירושו מצד אחד "צדק" אבל מצד שני מצדיק את אשר עובר עליו בין לטובה ובין לרעה.
דבר שני: האימון יש לו השפעה גם על המתאמן וגם על המאמן. שניהם עוברים תהליך תוך כדי האימון. בסיפורי יוסף המתחילים בפרשת "ןישב" נמשכים בפרשת "מקץ" ועד פרשת "ויגש" אנחנו רואים אימון שבו יוסף מאמן את אחיו ומנסה להוציא מהם את הפרדיגמה של שנאת אח בפירוש שנתנו לחלומותיו. הם ראו בחלומותיו ובהתנהגותו כלפיהם משהו מאיים על אחדות המשפחה ושלמותה. כשהם באים אליו למצרים הוא מאמן אותם. הוא רוצה לגרום לאחים לפרוץ דרך, לצאת מהפרדיגמה שלהם והיא השנאה נגד אחד האחים. כלומר, אם מישהו מהאחים נראה מאיים על המשפחה צריך להיפטר ממנו. זה יכול להיות ע"י (בראשית פרק לז, כ): "וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו". או ע"י (בראשית פרק לז, כז): "לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו". אם יצליחו להשתנות הוא יתגלה אליהם. אם לא...? הוא מנסה לעשות זאת בעזרת בנימין אחיו הקטן. כל התהליך בא לתת לאחים הזדמנות להוכיח כי הם השתחררו מהפרדיגמה שלהם והם מוכנים לפריצת דרך. אבל גם יוסף צריך להשתחרר מהפרדיגמה שלו, שהיא הרצון להביא את דבתם רעה אל אביהם. האימון שהוא מאמן את האחים משפיע גם עליו, ואחרי שהוא רואה את מסירותם לבנימין, הוא יכול להתגלות לפניהם ולשמור את הסוד המכירה בליבו פנימה ולא לספר לאביו עד יום מותו. בתהליך האימון הוא מגלה שלאביו אין קשר לעניין לכן מוטב שלא ידע על כך.
הנה ראינו כיצד יש השפעה הדדית באימון בין המאמן והמתאמן. המאמן רק צריך לדעת את הגבולות ביניהם ולא לערב בין מאמן למתאמן.

פרשת וישב

הבדל גדול בין יוסף ובין אביו יעקב. לשניהם קרה אסון. יוסף אחיו נמכר לעבד, ועבד בימים ההם נחשב למת, בייחוד במצרים ארץ העבדות שם אפשר גם להרוג עבדים בלי לתת על כך את הדין. לזרוק את בניהם ליאור בפקודת המלך. אביו יעקב בן הזקונים שלו "מת" (בראשית פרק לז, לג): "...חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף". מה יעשה כל אחד מהם.
יוסף שחלומותיו (בראשית פרק לז, ו - ז): "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. והחלום השני (בראשית פרק לז, ט): "וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי". חושב לעצמו האסון שקרה לי הוא רק מנוף לקיום החזון. נעשה הכול שיתקיים. לא קלה דרכו אך הוא ממוקד בהגשמת החלום. אשת פוטיפר מכניסה אותו לבית הסוהר, שר המשקים שוכח אותו אבל בסופו של דבר חלום פרעה מביא אותו להגשמת החזון. הוא מחכה בסבלנות להמשך לבוא האחים כדי שחלומו יתגשם במלואו. הוא צועד צעד קטן ועוד צעד קטן בהגשמת החזון שניתן לו.
אביו לעומתו (בראשית פרק לז, לד - לה): "וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים. וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו". הוא חי מת, דואג רק לצרכים של המשפחה אבל חסר חיים.
כמה צדקו חז"ל שאמרו שנסתלקה ממנו רוח הקודש. הוא לא מנסה להפוך את אסונו למנוף להעצמה אלא שוקע ביגונו. רק כאשר נודע לו שיוסף חי כתוב (בראשית פרק מה, כז): "...וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם". מפרש רש"י: "שרתה עליו שכינה שפירשה ממנו". שוב יעקב חוזר להיות מנהיג המשפחה ולוקח את המושכות בידיים. הוא גם למד שחזונו של יוסף מתגשם. הוא הרי שמר את החזון (החלום) בליבו.
למדנו שלא מספיק חזון. החזון יתקיים אם אנחנו נעשה צעד קטן קדימה ועוד צעד ועוד צעד עד הגשמת החזון.

פרשת וישלח

את יעקב מייחד הפגישות עם מלאכים. כאשר יעקב יוצא מארץ ישראל לחרן (כל "ויצא" בתנ"ך מראה על תפנית ושינוי ותפנית בסיפור המעשה) הוא חולם את חלום הסולם, וכבר דברנו על כך שהמלאכים העולים ויורדים הם מייצגים את הפרדיגמות (דפוס התנהגות שיצרנו לעצמנו) שלנו. מצד אחד המלאכים היורדים מייצגים את הפרדיגמות של התקיעות שלנו את האי התקדמות שלנו בחיים ואולי את הנסיגה בחיינו. אין מלאכים עומדים יש עולים ויורדים או שאנו תקועים ונסוגים, או שאנו עולים ופורצים דרך.
בפעם השנייה שאנו פוגשים מלאך שנראה ליעקב, כאשר לבן מרמה את יעקב במשכורתו. מתגלה מלאך ה' ליעקב להגן עליו מפני לבן, ולצוותו לחזור לארץ. (בראשית פרק לא, יא - יג): "וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹקים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי.
וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ.
אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ".
עוד פעם אנחנו מוצאים מלאכים אצל יעקב כאשר יעקב בורח מלבן, והוא לבן רודף אחריו עולי על מנת להורגו. זה מסביר לנו מדוע התגלה ה' ללבן ומזהיר אותו לבל יפגע ביעקב. אחרי דין ודברים הם נפרדים ויעקב רואה מלאכים וקורא למקום מחניים. גם כאן ישנן שתי קבוצות מלאכים. כנראה, הם מייצגים את הפרדיגמות של יעקב מצד אחד את הפחד מפני עשו אחיו, מצד שני את הביטחון של יעקב שהוא יעבור את זה. "עברתי את לבן אעבור גם את עשו".
את אותם מלאכים הוא שולח לקראת עשו הבא לקראתו, ומנסה לפייס את עשו אבל גם מכין עצמו להגנה ומלחמה נגד עשו. הוא אינו נכנס לייאוש, הוא מתכונן לאפשרויות השונות,מוכן ככל שאפשר.
גם לפני הפגישה הוא נלחם עם המלאך (הפרדיגמה הישנה שלו – הפחד מפני עשו). פרדיגמה זו היוותה לו מגן בעבר והועילה לו לכן אימץ אותה. אבל עכשיו היא מפריעה לו ולכן הוא מנסה להשתחרר ממנה. כך יוכל לפרוץ דרך.
מעניין שהוא מצליח הוא מנצח את המלאך והמלאך מחליף את שמו מיעקב לישראל. (בראשית פרק לב, כח – כט): "וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל".
בהמשך אנחנו רואים כי יעקב הצליח להתמודד עם עשו ועם אנשי שכם וכנען.

פרשת ויצא

בפרשתנו פרשת ויצא יוצא יעקב לחרן. הוא בורח מפני עשו שרוצה להרוג אותו. הוא מגיע על פי המסורת להר המוריה ההר שבו נעקד יצחק וישן במקום. בשנתו חולם הוא את חלום הסולם המוצב ארצה וראשו בשמים ומלאכים עולים ויורדים בו.
מבחינה אימונית סיפור החלום בא ללמד אותנו שלא מספיק לחלום, לא מספיק להציב מטרה, יש לפעול להגשמתה. באימון ממוקד פיתרון זהו הפיתרון הרצוי – החזון, ועכשיו עליך לצעוד צעד אחר צעד להגשמתו.
יעקב מצד אחד ברח מפני עשו הוא יצא לחרן כדי להתרחק מעשו אחיו הרוצה להורגו. רבקה בחוכמתה מפרידה בין שני האחים שהשנאה והתחרות ביניהם גדולה. אבל היא ויצחק גם שולחים אותו למצוא אישה ולהקים את בית ישראל. בחלום נרמז ליעקב שבחיים יש אפשרות לעלות ויש אפשרות לרדת. הדבר תלוי בבחירה שיבחר יעקב. אם יבחר רק להסתתר מפני עשו, הוא ירד עד עפר הארץ, בית לבן הוא לא המקום המתאים, אך אם יבחר להקים משפחה הוא יעלה עד השמיים עד כסא הכבוד כמו שהכתוב אומר (בראשית פרק כח, יב – יג): "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו ..." לא קלה תהיה הדרך כי הסולם מוצב על הארץ וראשו בשמיים, אבל זה אפשרי, צעד אחרי צעד שלב אחרי שלב. באימון אין קפיצות דרך.
כך גם אצל אברהם פעם בניו נמשלו לעפר הארץ ופעם לכוכבים. הדבר תלוי בבחירתם הם יכולים להגיע עד עפר הארץ או לעלות עד הכוכבים. עם בחירה נכונה הם יצמחו... אחרי שיעקב הבין את החלום הוא ממשיך לחרן כשהוא מאושש (בראשית פרק כט, א): "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם". הוא החליט לעצמו לא מעניין אותו מדוע ברח מארץ כנען, הוא הולך לעלות בסולם ולהקים את האומה הישראלית. שום דבר לא יעמוד בדרכו, שלב אחרי שלב יקים בוא את בית ישראל. גם אם יצטרך להתמודד עם לבן, ואפילו עם מלאך (שרו של עשו).
דבר ראשון הוא בהגיעו לחרן הוא פוגש את הרועים. הרועים "מסתלבטים" הם וצאנם רובצים סמוך לבאר המים והם אינם מסוגלים להרים את האבן ולהשקות את הצאן, כי הם אינם מעוניינים, אין להם חזון לכן אינם מסוגלים לפרוץ דרך. אבל ליעקב יש מטרה הוא בא למצוא לו אישה את בתו של לבן את רחל. אז הוא לבד יכול לגולל את האבן מעל פי הבאר ולהשקות את צאן לבן (מה שלא הצליחו שלושה רועים). מאין הכוח? הכוח בא מהרצון לפרוץ דרך לעלות בסולם ולא לרדת ממנו. הוא אינו מהסס מקשיים, יש לו כיוון ושלב אחרי שלב הוא יעלה בסולם.
אפשר להסביר את הבכי של יעקב כשהוא רואה את רחל, בכי של שמחה ושל קושי ודאגה. הנה הוא הולך יחד עם רחל להקים את בית ישראל. נכונו לו קשיים יחליפו לו את לאה ברחל, הוא יצטרך לחכות שבע שנים, הוא עוד יצטרך לשהות אצל לבן המנסה לרמותו במשך 20 שנה, (14 בשביל רחל, ו6 בשביל לצבור לו רכוש). לבן ירדוף וירצה להורגו, עוד ההתמודדות עם עשו לפניו. אבל הוא יעלה שלב אחרי שלב ויקים את בית ישראל. כי הוא בחר לעלות בסולם שלב אחרי שלב ולהגיע לשמיים, והשמיים הם הגבול.

פרשת תולדת

באימון יש סוגים שונים של אימון. יש אימון הנקרא אימון ממוקד פיתרון. ההנחה היא שהפתרון לא תמיד תלוי בבעיה. לכן אין טעם לנבור בבעיה, כדי שנמצא פיתרון. אנחנו מבררים את הבעיה, ומיד עוברים לפיתרון. כיצד? אנחנו שואלים את המתאמן:"נניח והלכת לישון והבעיה שיש לך נפתרה איך זה נראה?" אנחנו עוברים מהעבר מיד לעתיד. זו נקראת "שאלת הנס", כי אנחנו משערים שקרה נס והבעיה נפתרה. אחרי שהמתאמן מצייר לנו את העתיד אנחנו מדרגים את המצב היום מאחד עד עשר שאחד הוא הגרוע ביותר ועשר הוא המצב האידיאלי. אחרי שהמתאמן דירג את מצבו אנו שואלים: "מדוע לא נתת ציון נמוך יותר?" (כך אנו מגלים את כוחותיו של המתאמן). אחרי שגילה המתאמן את כוחותיו אנחנו שואלים אותו:"מה יהיה הצעד הקטן הבא כדי להתקדם מהציון שבחר לעצמו לציון טוב יותר?" כך אנחנו צועדים לקראת החזון שלנו שניתן בפיתרון של המתאמן.
הכתוב מספר לנו (בראשית פרק כה, כח) "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב". זה שלעצמו מעורר ביקורת (ראו רמב"ן). ובכל זאת ננסה להבין מה גורם לו ליצחק להתייחס באופן מיוחד כלפי עשו ומה גורם לרבקה להעדיף את יעקב?. הרי לא ייתכן שהם אינם מכירים את עשו ואת יעקב. הקושי מתעורר כאשר יעקב משיג את הברכה במרמה יצחק אינו כועס עליו. הוא אומר: "גם ברוך יהיה" הוא גם שולח אותו ללבן ומברך אותו בברכת הארץ והזרע (מעביר את הברכה שניתנה לו מאברהם ליעקב). מה שמוכיח שאהבתו לעשו אינה העדפה על יעקב. אז מה כן?
יש פה ניסיון לאמן את עשו בדרך ממוקדת פיתרון. לא להתמקד בבעיה ולהציף אותה ולשקוע בה, לא לקשר בין הבעיה והפתרון אלא לנסות למצוא פתרון כאילו הבעיה נפתרה. ואז לעשות צעד קטן לקראת העתיד הרצוי. עשו כל הזמן רוצה לקבל ובעיקר לא לקחת אחריות. הוא רוצה את נזיד העדשים הוא מוכן תמורתם למכור את אחריותו כבכור. מדוע? כי הוא לא בנוי לאחריות. יצחק מנסה להביא את עשו לפתרון שבו עשו מוכן לקחת אחריות על מעשיו. הוא שולח אותו להביא לו ציד ולהכין לו מטעמים, כדי שיקבל ברכה. אתה רוצה ברכה אז תעשה משהו, קח על עצמך אחריות. זהו צעד קטן לקראת הפתרון הרצוי. יצחק מנסה להפריד בין הבעיה לפתרון לא להיכנס לבעיה ולהתעמק בה ואז לטבוע בבוץ שלה, אלא ללכת לפתרון עתידי ולהתקדם בצעדים קטנים לחזון. לכן יצחק מבקש מעשו לעשות לו מטעמים. זהו צעד קטן לצאת מעצמך ולתת לזולתך. בוא נתחיל, אומר יצחק, בלתת לקרוביך לאביך ומשם נגיע גם לזולת. צעד קטן לשינוי הרצוי. כך יוכל עשו להגיע לעתיד הרצוי. גם רבקה מנסה לאמן את יעקב, כשהיא שולחת את יעקב לברוח מפני עשו לאחיה הסיבה היא (בראשית פרק כז, מה): "לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד".
האם יצחק הצליח? כנראה שכן, הרי אחרי שיעקב לקח את הבכורה ואת הברכה עשו רוצה להרוג את יעקב ככתוב (בראשית פרק כז, מא): "וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי". אבל בסופו של דבר בפגישתם נשמעת נימה אחרת. (בראשית פרק לג. ד): "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ".
פריצת הדרך נעשתה.
אבל לא הכול הצליח, היחסים בן האחים יעקב ועשו היו עכורים, יעקב נאלץ לברוח לחרן 20 שנה עד שחזר לבית הוריו. ורק בדרכו חזרה הצליחו האחים להתאחד להתחבק ולסלוח, הייתה צריכה התערבותו של ה' והיאבקות עם המלאך, כדי שיושרו הידורים בין שני האחים. לפי חז"ל פחדה של רבקה התגשם בצורה אחרת, היא אבדה את עשו וגם את יעקב לא זכתה לראות כי בשובו עוד טרם הגיע היא מתה.
יש כאן הזדהות יתר של המאמן עם המתאמן שהתורה מביעה בציון אהבתם של יצחק לעשו ושל רבקה ליעקב. הזדהות זו מטשטשת את הגבול בין מאמן למתאמן ויכולה לפגוע באימון, ראו מאמנים הוזהרתם, להיות אמפטים למתאמן, אבל להפריד בין המאמן והמתאמן, כדי שהאימון יצליח לגמרי .

פרשת חיי שרה

ישנה אמרה של אחד הסופרים שמאר לפני מותו: "בואו נהיה טובים זה כלפי זה". (אלדוס הקסלי) לא במובן הנוצרי, אינינו חייבים לתת את הלחי השנייה כאשר הכו אותנו בלחי הראשונה. אבל לא יזיק לנו אם נהיה טובים אחד לרעהו. לפעמים אנחנו מאמינים כדי שיזכרו אותנו אנחנו צריכים לעשות מעשה גדול וכביר. כמו למשל המעשה של רות המואבייה שעוזבת את ארצה ומולדתה כדי לתמוך בנעמי, שאיבדה את בעלה ואת שני בניה. המעשה הזה מרשים אותנו. זכתה רות שהפכה להיות אמה של מלכות – ממנה יצא דוד המלך... אנחנו זוכרים מעשי גבורה של אנשים שפעם אחת בחייהם אספו כוחות ועשו מעשה גבורה. אנחנו נוהגים לשכוח את הגיבורים היום יומיים כמו נעמי, שלא עשתה מעשה חריג ומרשים, אבל הייתה גיבורה של יום יום. אחרי שעברה מה שעברה, היא לא נהפכה לאישה ממורמרת המרמרמרת את החיים לסובבים אותה. למעשה היא זאת שהקימה את מלכות דוד. היא כל יום סבלה את הסבל של האלמנות והשכול, אבל התגברה על כך, ובכוח הגבורה הזה היא מובילה את רות להיהפך לאמה של מלכות.
לכן אם לא יצא לנו להיות גיבורים הרואיים נוכל להיות גיבורים ביום יום בזה, שנביע טוב לב כל יום למישהו מחברינו ואפילו למישהו זר. הנתינה הזאת תעשה לנו טוב יותר ממה שאנו חושבים. נצא אנחנו מורווחים יותר מאלה שנתנו להם. זה לקחת טרמפיסט בדרך, עזרה לחבר כשהוא זקוק לכם, חיוך בבוקר לכל מי שאתם פוגשים. אינכם יודעים להיכן זה יוביל.
אני קבלתי מכתב מתלמיד (כעבור 20 שנה) שמודה לי על שהאמנתי בו ולא בחנתי אותו בע"פ על ברכה אחרונה. המכתב נמצא באתר שלי בקטגוריה של המצגות (ראו שם).
גם בפרשתנו אנחנו מוצאים גיבורה של יום יום, אשר זכתה להיות אחת מארבעת האמהות של עם ישראל – רבקה אשת יצחק ואמם של יעקב ועשו.
אנחנו פוגשים אותה בבאר בחרן כאשר עבדו של אברהם מנסה למצוא אישה ליצחק בנו של אברהם. (בראשית פרק כד, י - יד) "וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל עִיר נָחוֹר. וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם לְעֵת עֶרֶב לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת. וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם. הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי".
רבקה יוצאת לשאוב מים והעבד מבקש ממנה לשתות מים. רבקה ממהרת ומורידה את כדה ורק אח"כ מציעה להשקות את גמליו. רבקה חוששת שאם מישהו בא ומבקש מים ליד הבאר, הוא כבר במצב קשה של צימאון, לכן קודם כל היא משקה אותו. אחרי שרווה היא מציעה לו להשקות את הגמלים עשרה במספר. כאן מתגלה חכמתה של רבקה מלבד החסד שהיא תכונה מהותית של רבקה.
בהמשך (בראשית פרק כד, כג – כה): "וַיֹּאמֶר בַּת מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין. וַתֹּאמֶר אֵלָיו בַּת בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן מִלְכָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר. וַתֹּאמֶר אֵלָיו גַּם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם מָקוֹם לָלוּן. שום מתגלה חכמתה ונדיבות. חכמתה כדברי רש"י (בראשית פרק כד, כד) בת בתואל - השיבתו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. והוא ביקש לינה והיא מציעה לו גם תבן ומספוא לבהמות.
ועוד דבר מעניין כתוב פעמיים בקטע "ותאמר" למרות שהדובר הוא אותו דובר. בדרך כלל זה מורה על הפסקה בדיבור, במקרה שלנו לראות מה תהיה תגובתו של העבד כאשר תאמר לו את ייחוסה. רק כשראתה שהעבד המום ממה שאמרה היא ממשיכה לומר לו את המשך הדברים. כי אם העבד היה מגיב האדישות או הסלידה אין טעם להציע לו ולבהמותיו לינה ואוכל. מה שמראה עוד יותר על חכמתה של רבקה.
זוהי הגבורה היום יומית לעשות חסד כל יום לכל מי שאנו יכולים לעזור. לא דברים גדולים, אלא דברים קטנים, דברים טריוויאליים. אף פעם לא נדע מה יעשה למישהו את היום. הבה נהיה אנחנו שעושים את היום לזולתנו.

פרשת וירא

בפרשת לך לך ובפרשת וירא אנחנו מדברים על הצחוק, אברהם שמתבשר שרה תלד – צוחק שרה
ששמועת שתלד צוחקת. הסיטואציה באמת מצחיקה. אברהם בן 99+ שרה בת 90 לשרה "חדל ארח כנשים". ה' צוחק, לכאורה, הסביבה צוחקת כמו שנאמר(בראשית פרק כא, ו): "וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹקִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי". וה' מסכים עם צחוק זה וקורא לבן הנולד יצחק. כי צחוק זה הוא צחוק חיובי, לא של חוסר אמונה, לא צחוק ציני, אלא צחוק הומוריסטי – צחוק בריא.
השורש צ.ח.ק היא מילה מנחה בסוף פרשת לך לך ובפרשת וירא. ה' מבטיח לאברהם בן משרה. ואז נאמר (בראשית פרק יז, יז): "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד". ובהמשך (שם פרק יז יט): "וַיֹּאמֶר אֱלֹקים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק". ובפרשתנו כשרה שומעת על בשורת הולדת בן נאמר (בראשית פרק יח, יב): "וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן". ואח"כ (שם, פסוק יג)" וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי". וכן (שם פרק יח, טו): "וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ". ובהמשך בפרק כ"א מוזכר יצחק כמה פעמים ממש מילה מנחה בהולדתו של יצחק.
ידוע היום שיש מקצוע שקוראים לו "ליצן רפואי". גם באימון כדאי להשתמש בהומור. אמר לי הרב מרדכי גנירם: "בדיחה אחת טובה משפיעה יותר ממאה תוכחות". צחוק מלא מוציא מהגוף הרבה סחי, ועוזר לו להתרפא. הצחוק כשהוא תופס את כולם צחוק מלא הפה משחרר אותנו מהרבה פרדיגמות.
ידוע כי הרבה פעמים האימון נוגע בנקודות כואבות, שאתה נפגש עם אותן נקודות שאתה צריך להשתחרר מהן, יש פה תהליך כואב, לכן לא פעם תפגוש מתאמנים בוכים. הצחוק היא דרך נוספת להשתחרר מלחצים, לכן היא עוזרת בריפוי פיזיולוגי, וגם בריפוי רוחני.
במקרה של אברהם ושרה הצחוק שחרר אותם. שרה ואברהם, שכל כך חיכו לבן, ובסוף הוא נולד להם בזקנתם, ודאי היו הם חרדים לו ושומרים אותו מכל משמר שח"ו לא יקרה לו שום פגע. הם יחנקו אותו מאהבה, לא יתנו לו לצמוח. ממש יעשו לו את מה שהוא יוכל לעשות בעצמו. במקום לאהוב אותו הם יפנקו אותו. כשיגדל הוא לא יוכל להתמודד עם העולם שלא תמיד מאיר לנו פנים.
הקב"ה כמאמן, מצווה את אברהם לקרוא לבנו הנולד יצחק, כולם צוחקים כשנולד הבן, וזה משחרר את ההורים מהלחץ, ונותן להם אפשרות לחנך ולגדל אותו בצורה נורמאלית. אברהם נותן לו לשאת את עצי העולה לעקדה. כמו שצריך לעשות בן צעיר לאביו הזקן. (בראשית פרק כב, ו) "וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו". אין כאן פינוק אלא חינוך.

פרשת לך לך

במדרש נאמר (איכה רבה (בובר) פרשה ב ד"ה מלכה ושריה בגוים): "אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמין..." קראתי בספרו שלרובין ס' שארמה "מי יבכה כשתמות" את מה שאמר אביו: "בני, בשעה שנולדת בכית ואילו העולם היה מאושר. חיה את חייך באופן שביום מותך יבכה העולם, ואילו אתה תהיה מאושר". בהמשך הוא מניח הנחה כל כך יהודית, כי האדם נברא בצלם, וכל אדם שנולד יש לו ייעוד בעולם הזה. לא סתם אדם נולד בעולם הוא בא לעשות בעולם טוב יש לו ייעוד שה' קבע לו, והוא לא יהיה מאושר אם לא ימלא את ייעודו.
בפרשתנו אני מגלים את הייעוד של אברהם אבינו (זה יימשך גם בפרשה הבאה "וירא"). אברהם בא לעולם ויש לו ייעוד להביא לעולם את האמונה בא-ל אחד. לפסוק (בראשית פרק יב ה): "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן". מביא רש"י פירוש: אשר עשו בחרן - שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום... אברהם מבין שהוא נולד על מנת להחזיר לעולם את האמונה בה' והוא ממלא את ייעודו
הוא עושה זאת במידת החסד שבו במהותו אברהם איש חסד, מה שלא תעשה לו הוא ימשיך להיות איש חסד. גם לפלשתים הוא איש חסד למרות שהם נהגו עמו שלא כראוי. ראו אברהם ובניו נשארו להתקיים עד היום וזאת למרות שהיו מפוזרים שנים רבות מחוץ למולדתם בקרב הגויים איפה המואבים? העמונים? הארמים? האשורים? כולם נעלמו מן העולם כי הם לא מלאו את ייעודם. לוט העדיף להתחבר לאנשי סדום הרשעים, מאשר למלא את ייעודו וכך לוט מת לא מאושר בודד עם שתי בנותיו והעולם היה מאושר. אברהם עם כל הקשיים שהיו לו במילוי ייעודו נשאר חי וקיים עד ימינו. ההוא נחשב בקרב העמים כמקים את האמונה המונותיאיסטית. המאמינה בא-ל אחד ולא בכמה אלים כפי שהיה נהוג עד ימיו.
בימינו לפעמים אנחנו מעדיפים את הריצה אחרי החיים הטובים מלמלא את ייעודנו, במשך הזמן אנו מעלים שכבות של שומן על ייעודנו עד כדי כך שאין אנו מכיירים בו. באימון אנחנו לומדים לקלף את השכבות שכיסו את ייעודנו ולגלות אותו על מנת שנהיה מאושרים ושיזכרו אותנו לטובה אחרי מותנו (עד מאה ועשרים).
צריך רק לזכור כי נולדנו לעשות טוב בעולם הזה – היעוד הוא תמיד לעשות טוב כל אחד ע"פ כישוריו. מעולם אין ייעודנו לעשות רע לזולתנו – רק טוב.

פרשת לך לך – אמון ממוקד פיתרון

ישנו אימון הנקרא "אימון ממוקד – פיתרון",
כמובן השם מתורגם מאנגלית "Solution-Focused Coacjing” כלומר, אנחנו לא מתמקדים בבעיה שיש לנו (אע"פ שאיננו מתעלמים ממנה) אלא מתמקדים בפיתרון. ההנחה היא שאם נתמקד בבעיה נשקיע יותר מידי אנרגיות בה, לא בטוח שזה לא יעזור לנו בפיתרון. לכן אנחנו עוקפים את הבעיה ומתחילים בפיתרון. לכן האימון נקרא אימון ממוקד – פיתרון. אנחנו עוקפים את הבעיה ומתמקדים בפיתרון.

נלך בדרך הזאת: אחרי שהבנו שאנו תקועים ושום דבר אינו מתקדם, ישנה בעיה אצלנו או בארגון,במקום להתעמק בבעיה ולשקוע בה, אנחנו עוקפים אותה ומנסים להתמקד בפתרון הבעיה. כיצד?
אנחנו מתחילים ב"מסד". במסד אנחנו מתארים את המצב העכשווי ומתמקדים במה שיש. לא במה שאין בכך אנחנו מתעסקים בחיובי שבמצב, ובכוחות שיש לנו.

אחרי כן אנחנו מתמקדים בפיתרון אנחנו שואלים את עצמנו / המתאמן: תאר לך שעכשיו אתה הולך לישון וקם בבוקר והבעיה נפתרה. מה המצב שבו אתה נמצא? מתמקדים בעתיד ולא בעבר ובהווה. מתמקדים בפיתרון הרצוי, ולא במצוי.

כשיודעים מהו הפיתרון הרצוי אנחנו מדרגים את המצב העכשווי נשאל את עצמנו / המתאמן: "אם 1 הוא המצב הגרוע ביותר ו-10 הוא המצב הטוב ביותר – באיזה מצב אנחנו נמצאים עכשיו?" המתאמן יעריך את המצב ויאמר מספר, למשל 4 מייד נשאל: "מדוע 4 ולא 3?" כמובן בתשובה זו נצליח למצוא את החוזקות שלנו / של המתאמן במצב הנוכחי. נוכל לדעת מה עבד עד כה ולחזק את מה שעבד.

משם נלך לצעד קדימה – צעד קטן. נשאל: "מה נעשה כדי שנגיע מדרגה 4 לדרגה 5? " וכשנקבל תשובה נשאל מה עוד? (אם המאמן יבקש צעד קדימה להגיע מ-4 ל-4.5 נלך איתו כי אנו מעדיפים צעדים קטנים שמתאימים למתאמנים), כך נוכל להגיע למספר צעדים קטנים שיוציאו אותנו מהבעיה שנוצרה, ונצא לדרך חדשה ופריצת דרך.

בתפר שבין פרשת נח ןפרשת לך לך אנחנו פוגשים את משפחת תרח; תרח אברהם ונחור הם בדרך לארץ כנען. (בראשית פרק יא,לא): "וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם". מדוע עזבו את מולדתם אור כשדים אין התורה מפרשת אבל חז"ל לומדים מסמיכות הפרשיות שהעזיבה קשורה בנמרוד, שכנראה קשור למותו של הרן. המטרה ברורה ארצה כנען. אבל בחרן מחליטים תרח ונחור לעצור ולא להמשיך הלאה. ומייד מספרים לנו (בראשית פרק יא, לב): "וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן". מבחינת התורה תרח מת, למרות שלפי חישובים הוא מת רק כעבור 60 שנה מאז עזב אברהם את חרן. התורה רומזת שכאן נחור נתקע ולא התקדם – מת.

לעומתו אברהם המשיך להגשים את המטרה ומגיע לארץ כנען, הוא מקבל כמובן עידוד מה' המצווהו להמשיך לארץ כנען, בדרך ישנם מכשולים, רעב בארץ וירידה למצרים ולקיחת שרה ועוד מכשולים שחז"ל מסכמים אותם (משנה מסכת אבות פרק ה משנה ג): "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום". מתרח ונחור לא נשאר כלום, מאברהם פורץ הדרך נשאר עם ישראל ואמונה באל יחיד.

כך גם כאשר משה רבנו במעמד הסנה מתבקש להוציא את בני ישראל ממצרים הוא מעלה בעיה (שמות פרק ג, יא): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹקים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם? וה' עונה לו (שמות פרק ג, יב): "וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה". חלקה השני של תשובת ה' אינה מובן, והפרשנים מתלבטים מה ענה ה' למשה? לפי שיטת ה"אימון ממקוד – פיתרון" התשובה נראית מובנת מאוד, ה' אומר למשה הבעיה קיימת אבל בוא לא נתמקד בבעיה כי לא נצא ממנה, בוא נתמקד בפיתרון נציב מטרה נשאף אליה. המטרה היא: בני ישראל יעבדו את ה' בהר הזה לשם כך הם יוצאים, עכשיו שאנחנו יודעים את הפיתרון בוא נבדוק מהם הצעדים הקטנים שאנחנו ננקוט כדי להגיע לפיתרון המיוחל. אבל אם יש יעד כל התקדמות קטנה כל צעד קטן יקדם אותנו ליעד.

הצעד הראשון לאסוף את בני ישראל ולומר להם שהגיעה זמן הגאולה ומשה מעלה בעיה חדשה שבני ישראל לא יאמינו לו, אז ה' אומר לו כך תאמר להם והם יאמינו לך, הנה עוד צעד קטן בדרך להגשמת הגאולה. כל הדיון של משה עם ה' הוא בעצם ההתלבטות של משה והפתרונות שה' מציע לו כדי להתקדם לעתיד הרצוי.
לבסוף כשמשה מגיע לבני ישראל ומספר להם על השליחות כתוב: (שמות פרק ד, לא): "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ"

לכן מובן למה משה מדבר עם פרעה על 'ללכת למדבר שלושה ימים על מנת לעבוד את ה'. זהו היעד הרצוי. ולהגיע עליו יש לעשות צעדים קטנים הן מבחינת בני ישראל והן מבחינת פרעה, המכות הן הצעדים הקטנים להוציא את ישראל ממצרים כדי לתת להם את התורה. אנחנו יודעים את הפתרון ושואלים את עצמנו כיצד נגיע לפתרון. שאלות משה מה הלאה מה הצעד הבא וה' משיב לו מהם הצעדים הבאים. בצעדים אלה יוכלו בני ישראל להתחיל לצאת מעבדותם להיכנס לחירותם ולקבל את התורה. ומשם לארץ ישראל.

פרשת נח

אחד הדברים החשובים באימון הוא התקווה. גם שאתה נמצא במצב קשה, אינך מתייאש. אמרנו כבר כשנסגרת דלת מייד נפתחות דלתות והזדמנויות חדשות. הנה בפרשתנו יש לכך דוגמא, בכל המבול נמצאת התיבה של נח מעל המים – נקודת אור לעולם. כולנו יודעים מי נמצא בתוך התיבה ולאיזו מטרה. בכל הדף השחור נמצאת נקודה לבנה והיא התיבה, כמאמר העממי:" לא הכול שחור". כאשר יוצאים מהתיבה ה' כורת ברית עם העולם, שלא יהיה מבול ואף נותן אות את הקשת בענן. מתוך האסון הנורא נוצר משהו טוב הבטחה לעולם שלא יהיה עוד מבול. אולי בזה אפשר לראות את ההבדל בין העורב לבין היונה. העורב חוזר מייד לתיבה הוא אינו מאמין בישועה, הוא רואה הכול שחור. הוא שבוי בפרדיגמה שלו, שלא יכול לצאת דבר טוב מהמבול, רק רע. לכן הוא חוזר לתיבה מייד, הוא אינו רוצה לעזוב אותה. המקום שנראה לו בטוח. נכון כרגע התיבה היא המקום הבטוח ביותר, אבל גם המקום המגביל ביותר. כמו שאמרנו הפרדיגמות שלנו פעם הגנו עלינו, ואולי עזרו לנו לפרוץ דרך. אבל כיום הם מגבילות אותנו ומפריעות לנו להתחדש ולפרוץ ל דרך חדשה.

היונה לעומתו מנסה למצוא תקווה, מנסה לפרוץ לדרך חדשה, וגם כאשר אינה מצליחה היא מנסה שוב. כי יש לה תקווה. היא מאמינה בעצמה ובפעם השנייה היא מביאה עלה זית, כנאמר (בראשית פרק ח יא): "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ" ומצאנו בתלמוד (בבלי מסכת עירובין דף יח עמוד ב ):
"ואמר רבי ירמיה בן אלעזר: מאי דכתיב +בראשית ח'+ והנה עלה זית טרף בפיה - אמרה יונה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך, ואל יהיו מתוקין כדבש ותלוין ביד בשר ודם". התלמוד מלמד אותנו דבר יסודי שאין לנו לסמוך אלא על ה' ולקחת אחריות על מה שאנחנו עושים. היונה רומזת זאת בעלה הזית המריר שהיא מביאה לנוח. המר נהפך למתוק בפיה, כיון שהוא מבשר את העתיד הטוב שמחכה לה ולעולם.

בפעם השלישית היא מצליחה לצאת לעולם חדש מלא תקווה וסיכויים. היא אינה חוזרת למקום שמגן עליה מצד אחד, אבל מאוד מגביל אותה מצד שני. היא מרחפת באוויר העולם. היא מרחפת על כנפי התקווה, מאמינה שביכולתה לשנות, לחדש ולהגיע לפסגות גדולות.

מעניין מאוד שנוח שהיה קצת פסיבי לכל אורך הדרך, כמעט שאינו יוזם שום תהליך, הוא עושה תיבה, כי ה' ציווה אותו, הוא אינו מנסה לבקש על בני דורו (כפי שעשה אברהם על אנשי סדום הרשעים. אברהם מבקש על מספר קטן יחסי, ואילו נח אינו מבקש על העולם כולו). יש כאן שתיקה רועמת. הוא אפילו אינו הולך לאסוף את בעלי החיים, הם באים אליו והוא מכניסם לתיבה. הציווי הוא (בראשית פרק ו, יט): "וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ" והביצוע (בראשית פרק ז, ח – ט) מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה. שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ. (מעצמם).
השכרות ושינה שבה הוא לא פעיל ופעילים בניו חם לשלילה ושם ויפת לחיוב מוכיחים את ההנחה שלי שנוח היה צדיק בדורותיו בלבד שדור המבול עומד מולו.

ובהמשך עד שאינו בטוח שהמים יבשו הוא אינו פותח את התיבה ומשחרר את החיות. רק מהיונה למדו נוח ומשפחתו מהי תקווה, ופורצים החוצה לבנות עולם חדש.

פרשת בראשית

פעמים רבות דברנו בלוג הזה שאם נכשלנו במשימה זה לא סוף העולם. היציאה מן הכישלון לפריצת דרך תלויה בנו. אנחנו יכולים לצאת מהכישלון מחוזקים ולהפוך בעצם את הכישלון להצלחה. זה מה שאמר ה' לקין אחרי שלא קיבל את מנחתו. (בראשית פרק ד, ז): "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ". הכול תלוי בך ובבחירתך, אם תיטיב את דרכך – שאת תרים ראש ותצליח לפרוץ דרך. כידוע קין לא בחר לפרוץ דרך והרג את הבל, כך חשב תיפטר הבעיה, אם הוא יהיה יחיד לא יצטרך להתחלק עם קין באהבת האלוקים. וכולנו יודעים שבסוף גם קין לא זכה באהבת אלוקים אלא שת הבן הנוסף שנולד לאדם וחוה.

כבר דברנו פעמים רבות כי מכישלון אפשר להיבנות. מדבר שלכאורה הוא רע אפשר לצאת ממנו ולפרוץ דרך הדבר תלוי בבחירתנו, וכיצד אנחנו מכנים את המצב. אם המצב בעינינו הוא אתגר נוכל לצאת ולהיבנות ממנו. אם הוא בעיה וקושי יקשה עלינו מאוד לצאת ממנו. זאת אנחנו רואים בפרשת בראשית. מהתהו ובהו יצא עולם מסודר עם חוקים משלו. מהחשך יצא אור. אין זה אור השמש כי אם אור מיוחד, כי השמש, הירח והכוכבים נבראו רק ביום הרביעי. התורה מלמדת אותנו שני דברים כי מהתהו ובהו יכול להברא עולם מסודר ויפה ומהחושך יכול לצאת אור גדול מאוד, השאלה היא מהי הבחירה שלנו. ועוד יותר מכך האור שיוצא מהחושך, הסדר שיוצא מהתהו ובהו הוא הרבה יותר מתוק, הוא יותר משמעותי מאשר סתם אור או סתם סדר.

נכשלתי בטסט אני יכול להאשים את המורה לנהיגה, אני יכול להאשים את הבוחן, אני יכול להאשים את משרד הרישוי, את שר התחבורה את כל העולם, ואולי את הכביש המשובש והתמרורים, אפשר גם את האוטו עצמו. האם אבנה מכך? האם כל האשמות הללו יביאו לי רישיון? התשובה היא: ודאי שלא. עד שלא אקח אחריות על מעשי אין סיכוי שאצליח לצאת מהכישלון. לקחתי אחריות אף אחד לא אשם רק אני אחראי לכישלון. עלי לזכור כי איני יכול לשנות את הזולת, הסיכוי לשנות נשאר רק אצלי, אותי אני יכול לשנות. עכשיו אני יכול לבנות אסטרטגיה שתביא לי לקבל רישיון. לשפר את הנהיגה, להקשיב יותר להוראות המורה לנהיגה, להבין את תקנות התעבורה ומטרתן, ושהם לא נגדי אלא לטובתי, להכיר טוב יותר את הכביש את האוטו בו למדתי נהיגה... ואז לבוא לטסט הבא מוכן יותר מרוכז יותר, בלי דעות קדומות ולהצליח.

ועוד דבר שאפשר ללמוד מפרשתנו. דבר זה למדתי מהפילוסוף פרופ' נֱהְר שלימדני באוניברסיטת תל אביב, הנה מצאנו בפרשת בראשית עד ימי למך שלא היה דיבור בין בני אדם. לא מצאנו שאדם וחוה דברו ביניהם ואצל קין והבל זה בולט ככתוב (בראשית פרק ד, ח): "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ". וכבר שואלים הפרשנים ומה אמר לו? ותשובות רבות לשאלה. אני בא רק להוסיף שהתורה מבליטה את חוסר ההקשבה, שהביא לאדם לאכול מעץ הדעת, לקין לרצוח את הבל. אי דיבור ואי הקשבה בין בני אדם מביא רק צרות. הנה למך דבר עם נשותיו, אמנם הוא אמר שיר הלל להריגה, אבל זה מנע את הרצח הבא. מכאן מסקנה שדיבור תוך הקשבה יכול רק לעשות טוב לכולם.

לסיכום ספר דברים

ישנה תופעה מעניינת בספר דברים. דברים שהוזכרו בעבר ומשה חוזר עליהם בספר דברים, תמיד בחזרה יש תוספת שלא הייתה ידועה לנו לפני כן מקריאת הדברים בספרי התורה הקודמים: בראשית, שמות, ויקרא ובמדבר. זה הכלל כל דבר שחוזר בתורה הוא חוזר עם תוספת חשובה. וכבר אמרו חז"ל (תלמוד ירושלמי מסכת ראש השנה פרק ג דף נח טור ד /ה"ה):"דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר", כלומר התורה מעשירה את דבריה במקרה של חזרה על נושא מסוים הן בהלכה והן בסיפורים.
באימון אנחנו מצפים שלא ננוע במעגלים , אלא בצורה ספיראלית, כלומר כמו קפיץ כל סיבוב אנחנו יכולים להישאר במקום המעגלים הם צמודים אחד לשני, אבל אם נמתח אותם בתום הסיבוב אנחנו נמצאים בנקודה גבוהה יותר ומוסיפים על המצב הקודם... זוהי פריצת דרך. ואם אנחנו לא רוצים להיות תקועים עלינו להעיז ולמתוח את הקפיץ.

דוגמאות למכביר נמצא בספר דברים. נביא רק שני דוגמאות השאר לכו ולמדו.

למשל פרשת המרגלים. בספר במדבר (פרק יג, א –ב) מסופר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן ... היוזמה לשליחת המרגלים היא של ה'. ולא מובן מדוע אם כן הכישלון נופל על בני ישראל. התשובה היא בספר דברים שם מוסבר מדוע.
שם מסופר (דברים פרק א, כ – כג): "וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּאתֶם עַד הַר הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ. רְאֵה נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ... וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן". ספר דברים מחדש לנו שכל היוזמה באה מישראל, לכן הכעס של ה' גדול. אחרי שאנו קוראים מה שכתוב בדברים אנחנו לא באותו מקום שהיינו בספר במדבר.

הנה דוגמא נוספת ממהלכה בכל המקומות שמוזכר עבד עברי בתורה יש חידוש בשמות (כא, א – ו ) מדברים על עבד עברי שמכרוהו בית דין משום שלא היה לו כסף לשלם את הגניבה. בספר ויקרא (כה, לט – מג) מדובר בעבד עברי שמכר את עצמו לעבדות כי לא היה לו ממה לחיות. והנה בספר דברים (טו, יב – יח) שוב חוזרים על הלכות עבד עברי, אבל בתוספת הלכה (שם, פרק טו, יג –יד): "וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ". הלכה שאין משחררים עבד עברי בלא מענק. אולי זה המקור הראשון למתן פיצויים.

וכך בהרבה מקומות אין חזרה מדויקת אלא חזרה בתוספת משלימה. אם אנחנו חוזרים על דברים כל פעם, זה אומר שאנו תקועים אנחנו מסתובבים באותו מעגל. עלינו כל פעם לחדש, להוסיף ולפרוץ דרך, אחרת ניכנס לשגרה לא בריאה. שתשאיר אותנו לא מרוצים ממה שאנחנו עושים.

תבדקו ותראו מפני שספר דברים חוזר על העבר ועל הלכות קודמות הרי בכל פעם הוא מחדש לנו דברים שלא נאמרו קודם.

למדנו מכך שאם אנחנו לא מתחדשים, בכל יום, במשהו סימן שאנחנו תקועים בפרדיגמות שלנו. כל יום הוא יום חדש וצריך להביא לנו חידוש, אפילו קטן ובלבד שלא נישאר כמו ביום אתמול. אם תאמינו גם תצליחו.
אז בהצלחה לכולנו וגמר טוב.

שמיני עצרת ושמחת תורה מבחינה אימונית

חגגנו שבעה ימים, ישבנו בסוכות ופרצנו דרך יצאנו מהבית המוגן, שגם מצד אחד מגן עלינו אבל מצד שני מגביל אותנו כמו הפרדיגמות (=התנהגויות מגבילות ולא נותנות לנו להתקדם) שלנו שמונעות מאיתנו ויצאנו באומץ לחיות ולהציץ אל הלא נודע. להאמין שנצליח להיות בסוכה ולא נשטף בגשם הרי אחד הדברים החשובים באימון הוא האמונה כי נצליח. בזכות אמונה זו אנו פועלים להשיג פריצות דרך שתביא אותנו לשיאים חדשים. אל ימים של דאגה אבל גם ימים של שמחה. מהות של סוכות הוא השמחה. אנו חוגגים את שמחת בית השואבה בחג הסוכות. אנו מארחים בסוכתנו את שבעת האושפזין – אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרון, דוד – בקיצור שמח בסוכות. הושענא רבה הוא מעין יום דין אבל אנחנו מגיעים אליו בשמחה ולא ביראה כמו בימים נוראים, אנחנו חובטים ערבות, עדיין אנחנו שמחים עם ארבעת המינים ומתפללים לשנה גשומה. נגמר סוכות צריך לחזור לבית למקום הבטוח המגן עלינו, אבל גם מגביל. בא שמיני עצרת ומנחית אותנו בצורה רכה להמשך החיים. נחיתה של שמחה.

בשמחת תורה אנחנו מסיימים את קריאת התורה, ומתחילים מיד בשבת בראשית השבת שאחרי שמחת תורה לקרוא מחדש בתורה ומסיימים שוב בשמחת תורה. (כל שבוע פרשה אחת וכמה שבתות קוראים שתי פרשות). אבל תמיד מסיימים בשמחת תורה. ומיד פותחים בבראשית המעגל הסתובב שנה שלמה אבל נהיינו יותר חכמים, יותר נבונים, כי אנו צריכים לשאוף למעגל ספיראלי שמסתיים מעל איפה שהתחלנו. ומה שנמתח את הקפיץ נגיע גבוה יותר ולא נהה איפה שהיינו בשנה שעברה. כך יוצא שכל שנה אנחנו מוסיפים תובנות נוספות על השנה הקודמת

שלחה לי דמומית, שלמדה איתי בקורס מאמנים עסקיים מאמר שקיבלה על האשפיזין (תודה לך).
היי חברים יקרים,
אושפיזין (בארמית- אורחים),
על פי המסורת היהודית, הם אורחים רוחניים שבאים לבקר בסוכה במהלך שבעת ימי חג הסוכות. מקורו של מנהג הזמנת האושפיזין לסוכה הוא ככל הנראה בתורת הקבלה ובספר הזוהר. בכל יום מגיע לסוכה, על פי המסורת, "אורח" אחר, ועמו מגיעים האורחים האחרים כאשר כל האורחים הם דמויות תנ"כיות מן ההיסטוריה היהודית.
חשיבות האורחים באה לידי ביטוי במידות המיוחסות להם. בכל יום מיוחסת חשיבות מיוחדת למידה הקשורה באורח של אותו היום: אברהם - מידת החסד, יצחק - מידת הגבורה, יעקב- תפארת, משה- נצח, אהרון- הוד, יוסף- יסוד ודוד- מלכות.
(מתוך ויקיפדיה).
והשאלה שנשאלת לשנה החדשה: אלו דמויות הקיימות בכם הייתם רוצים להזמין ולתת להם מקום דומיננטי יותר בחייכם בשנה הקרובה?
דמויות כמו: האני האסרטיבי, האני היצירתי, האני החושב, האני הרגוע וכו'.....
"לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהיה קשה כארז. שהארז, כיוון שנשבה בו רוח , מיד עקרתו והפכתו על פניו.אבל הקנה, אפילו כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו, אלא הוא הולך ובא עמהן. כיוון שדממו הרוחות, עמד הקנה במקומו."
(מסכת תענית)
שלכם,
בברכת מועדים לשמחה,
אמיר הלמר
מאמן אישי ועסקי
מאבחן ביומטרי
amir@migdalor.biz
050-2250225, 077-5531550

--
דמומית, מאמנת עסקית כלכלית. מושב שדה אליעזר. פלאפון 0546-477889.

פרשת בראשית

פעמים רבות דברנו בלוג הזה שאם נכשלנו במשימה זה לא סוף העולם. היציאה מן הכישלון לפריצת דרך תלויה בנו. אנחנו יכולים לצאת מהכישלון מחוזקים ולהפוך בעצם את הכישלון להצלחה. זה מה שאמר ה' לקין אחרי שלא קיבל את מנחתו. (בראשית פרק ד, ז): "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ". הכול תלוי בך ובבחירתך, אם תיטיב את דרכך – שאת תרים ראש ותצליח לפרוץ דרך. כידוע קין לא בחר לפרוץ דרך והרג את הבל, כך חשב תיפטר הבעיה, אם הוא יהיה יחיד לא יצטרך להתחלק עם קין באהבת האלוקים. וכולנו יודעים שבסוף גם קין לא זכה באהבת אלוקים אלא שת הבן הנוסף שנולד לאדם וחוה.

כבר דברנו פעמים רבות כי מכישלון אפשר להיבנות. מדבר שלכאורה הוא רע אפשר לצאת ממנו ולפרוץ דרך הדבר תלוי בבחירתנו, וכיצד אנחנו מכנים את המצב. אם המצב בעינינו הוא אתגר נוכל לצאת ולהיבנות ממנו. אם הוא בעיה וקושי יקשה עלינו מאוד לצאת ממנו. זאת אנחנו רואים בפרשת בראשית. מהתהו ובהו יצא עולם מסודר עם חוקים משלו. מהחשך יצא אור. אין זה אור השמש כי אם אור מיוחד, כי השמש, הירח והכוכבים נבראו רק ביום הרביעי. התורה מלמדת אותנו שני דברים כי מהתהו ובהו יכול להברא עולם מסודר ויפה ומהחושך יכול לצאת אור גדול מאוד, השאלה היא מהי הבחירה שלנו. ועוד יותר מכך האור שיוצא מהחושך, הסדר שיוצא מהתהו ובהו הוא הרבה יותר מתוק, הוא יותר משמעותי מאשר סתם אור או סתם סדר.

נכשלתי בטסט אני יכול להאשים את המורה לנהיגה, אני יכול להאשים את הבוחן, אני יכול להאשים את משרד הרישוי, את שר התחבורה את כל העולם, ואולי את הכביש המשובש והתמרורים, אפשר גם את האוטו עצמו. האם אבנה מכך? האם כל האשמות הללו יביאו לי רישיון? התשובה היא: ודאי שלא. עד שלא אקח אחריות על מעשי אין סיכוי שאצליח לצאת מהכישלון. לקחתי אחריות אף אחד לא אשם רק אני אחראי לכישלון. עלי לזכור כי איני יכול לשנות את הזולת, הסיכוי לשנות נשאר רק אצלי, אותי אני יכול לשנות. עכשיו אני יכול לבנות אסטרטגיה שתביא לי לקבל רישיון. לשפר את הנהיגה, להקשיב יותר להוראות המורה לנהיגה, להבין את תקנות התעבורה ומטרתן, ושהם לא נגדי אלא לטובתי, להכיר טוב יותר את הכביש את האוטו בו למדתי נהיגה... ואז לבוא לטסט הבא מוכן יותר מרוכז יותר, בלי דעות קדומות ולהצליח.

ועוד דבר שאפשר ללמוד מפרשתנו. דבר זה למדתי מהפילוסוף פרופ' נֱהְר שלימדני באוניברסיטת תל אביב, הנה מצאנו בפרשת בראשית עד ימי למך שלא היה דיבור בין בני אדם. לא מצאנו שאדם וחוה דברו ביניהם ואצל קין והבל זה בולט ככתוב (בראשית פרק ד, ח): "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ". וכבר שואלים הפרשנים ומה אמר לו? ותשובות רבות לשאלה. אני בא רק להוסיף שהתורה מבליטה את חוסר ההקשבה, שהביא לאדם לאכול מעץ הדעת, לקין לרצוח את הבל. אי דיבור ואי הקשבה בין בני אדם מביא רק צרות. הנה למך דבר עם נשותיו, אמנם הוא אמר שיר הלל להריגה, אבל זה מנע את הרצח הבא. מכאן מסקנה שדיבור תוך הקשבה יכול רק לעשות טוב לכולם.

פרשת "וזאת הברכה"

פרשת "וזאת הברכה"
משה לפני מותו מברך את כל שבטי ישראל טרם כניסתם לארץ. מעניינת במיוחד ברכתו של שבט לוי. דברים פרק לג, ח – י"א): "וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה. הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת <בנו> בָּנָיו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ. בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן". הברכה הזו מעניינת אחרי שיעקב אבינו בברכו את בניו, אומר לשמעון ולוי בראשית פרק מט ה – ז): "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל". כלומר יעקב מועיד להם עתיד דומה, אך שבט לוי לקח את מה שנדמה לנו כקללה לכיוון מועיל ופורץ דרך הוא יהיה מפוזר בין בני ישראל, אך ילמדם תורה. שבט שמעון לקח את זה למקום אחר, הוא אינו מופיע בברכת משה, ונעלם מהמפה של השבטים, יש אומרים שהתמזג עם שבט יהודה ויש אומרים שפשוט נעלם בין כל השבטים.
מה שמלמד אותנו כמאמנים וכמאומנים שהבחירה לפרש דברים שאנו שומעים או רואים משפיעה עלינו בחיים. לכן כמאמן עלי לשים לב לשפה שמשתמש המאומן, וגם כיצד הוא מפרש זאת. לברר היטב לפני שמגיעים למסקנות. אותו דבר אם אומרים לי דבר, לפני שאני מסיק מסקנות כדאי לברר למה התכוון המשורר. מסקנה לא נכונה רק תביא לי עצירה מנטאלית, ומעשית. ללמד את המאומן שלנו שהשפה שהוא בוחר היא די קובעת לו את מה שיהיה. לכן חושב הניסוח שלו. דוגמא: בעיה לעומת אתגר מה דעתכם יכול להביא להצלחה בדרך?
ועוד דבר אחד חשוב לשים לב מה שאמר יעקב ללוי ושמעון היה לכאורה קללה, אבל לוי הפך אותה לברכה ושמעון ההפך. בוא נאמר שגם לשמעון וגם ללוי היה קשה עם מה שאמר יעקב. שמעון לקח את זה כבעיה קשה והתייאש, לווי הפך את זה לאתגר והצליח.
ברור עם כן שכל מה שקורה לנו תלוי אם נאמר לעצמינו כשהניסיון קשה זה אתגר אז יש סיכוי רב שנצא מזה מחוזקים. אך אם נפרש את מה שקורה לנו כבעיה הסיכוי שנצליח לצאת מזה הוא אפסי. ראו במצגת שמסבירה זאת בצורה מדויקת, כיצד הפירוש או הכותרת שאנו נותנים למה שקורה לנו פותחת את הדרך להיבנות ממה שקרה לנו, או ההפך.
ראו גם את המרגלים בימי משה (במדבר פרק י"ג, ל – ל"א): "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ. וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. כלב לא אומר שאין קושי, אלא הוא אומר יש אתגר ונצליח להתגבר על האויב. ואילו המרגלים אומרים יש בעיה קשה ואין סיכוי להתגבר על האויב.

במקור ראשון של שבת ישנו ב"דיוקן" השבועון של מקור ראשון מאמר יפה על אביה של דסי רבינוביץ, הנערה שנאבקה בסרטן ובסף נפטרה. כיצד הוא בנה את עצמו מהאסון והפך את דרך חייה של דסי לדרך חייו. הוא התנדב לעזור לאנשים שהיו במצבו, הצטרף לארגון "משפחה אחת" ומקדיש את כל מרצו לסיוע לנפגעי פעולות איבה ולמשפחות חללי צהל. ובכך גם מנציח את דסי, והפך את האסון שקרה למשפחה למנוף לשקם את חייו מבלי לשכוח את דסי. שווה קריאה (דיוקן 637 מיום ו' תשרי תש"ע).

פרשת נצבים וילך

פרשת נצבים וילך


כמו שכבר דברנו על פרדיגמות, שהם התנהגויות המגבילות אותנו מלפרוץ דרך ולממש את הפוטנציאל שיש לנו. כדי שנצליח לצאת מהתנהגויות המגבילות שלנו עלינו להכיר שיש לנו התנהגות מגבילה, לעשות reset"" על התנהגות זו, כדי שנוכל לשנות דברים בחיינו. למשל, שמציעים להומלס דירה לגור בה, הרבה פעמים הוא יעדיף להישאר ברחוב, כי שם הסביבה מוכרת לו, ואילו לגור בבית מפחיד אותו, כי השינויים שיצטרך לעשות בעקבות הכניסה למקום מגורים מפחיד אתו. אבל אם יעשה את השינוי היחיד הזה זה ישנה לו בכל מיני מקומות נוספים.

הפרשה שלנו מדברת על התשובה. אנו מוצאים בפרשה את ההתנהגויות שלנו המונעים מאיתנו ללכת בדרך ה' דברים פרק כט , יח): "וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה". יש לנו את התירוץ מדוע להמשיך בדרך הרגילה שלנו. אע"פ שאנחנו יודעים שזה לא טוב לנו, ולאן תוביל הדרך שלנו – ודאי לא לפריצת דרך והתקדמות אלא לאסון, ובכל זאת אנחנו ממשיכים בהרגל הישן, כי אותו אנחנו מכירים. רק אם נכיר בעובדה שזוהי אינה הדרך (הכרת החטא) עשינו חצי עבודה, עלינו עכשיו להחליט שאנו עוזבים את דרכנו הקלוקלת, להעמיד מטרה חדשה שתקדם אותנו בחיינו ותגרום לנו לפרוץ לדרך חדשה שתביא אותנו לקרבת ה'. (דברים פרק ל, א – ב) "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ"
וראו את הפלא, גם ה' ישוב אלינו לקדם אותנו בדרך הטובה – ההחלטה היא שלנו, בביצוע יעזור לנו ה' – רק אם נחליט נכון. וכך נאמר בהמשך הפרשה (דברים פרק ל, ג)" "וְשָׁב יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה". בכלל עניין התשובה הוא דרך אימונית לדוגמא.

פרשת כי תבוא

כמה דברים יש באימון על מנת להצליח. דבר ראשון להגיע למסקנה שמה שאנו עושים אינו מקדם אותנו לשום מקום. (פשוט "תוקע אותנו"). עצם הידיעה היא כברחצי עבודה.
דבר שני להתנקות מהעבר הלא רצוי. בכלל טוב כל יום להתנקות מהדברים שלא מקדמים אותנו באותו יום. יותר נכון, הפריעו לנו גרמו לנו להיתקע, להתבאס... ראו את המצגת על השרברב שהיה מגיע הביתה היה תולה את כל צרותיו על עץ בגנו, כדי לא להכניסם לביתו, ולמחרת כשקם לקחת אותם מהעץ הוא ראה שחלק מהם נעלמו והאחרים לא נראו כל כך נוראות כפי שנראו אתמול, לכן הוא היה מאושר.
דבר שלישי להציב מטרה חדשה לשאוף אליה.
בתחילת פרשתנו בשתי המצוות הראשונות, פרשת הביכורים ופרשת ביעור מעשרות (דברים כ"ו, א – ט"ו) אנו מוצאים את שלושת הפעולות הללו.
1. בשעת הבאת הביכורים אומר המביא מעין תפילת התנקות הוא מכיר בעבר הקשה שלו, בעזרתו של ה' לשחרר אותו מהפרדיגמות שלו.
2. בהצבת מטרה בתפילה ובשמחה בכל הטוב שנתן אלוקים לו למביא (י"א, ובעיקר ט"ו "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבתינו ארץ זבת חלב ודבש".

פרשת כי תצא

לכל אדם יש מהות שאינה ניתנת לשינוי. (בלשון עממית אופי) מאמנים רבים מנסים לשנות מהותו של אדם ולא מצליחים. זה משהו שטבוע בדמו של האדם והוא יחזור למהותו תמיד. לא משנה מה יקרה. (כדאי לכל אחד מאיתנו לגלות את מהותו). אם ניקח את אברהם שבמהותו הוא איש חסד, הוא יעשה חסד עם כל אדם גם עם מי שפגע בו. ראו סיפורו של אברהם ואבימלך שכרת ברית עם אותו אבימלך שעבדיו גזלו ממנו את הבארות שחפר באזור הדרום. אנחנו אומרים על אברהם שמהותו היא החסד, וכן שאר האבות כל אחד מאופיין ע"י חז"ל במהות מסוימת. אברהם גם איש אמונה ועושה כל מה שה' אומר לו אפילו הדבר יוצר קונפליקט בין דבר ה' לבין הבטחתו – סיפור העקדה. כי במהותו אברהם הוא איש אמונה – המאמין בה' והולך אחריו בלב שלם. לכן מאמן טוב מזהה את מהותו של המאומן, כמובן בעזרתו המאומן, וכשזיהה את מהותו לא יבקש לשנותה. זו תהיה "לחיצה על גז בניוטרל".
אברהם אבינו משרת את המלאכים. עקדת יצחק
בפרשתנו יש מצוות רבות שבאות להחדיר בנו מהות של חסד והתחשבות בזולת. כפי שאומר בעל ספר "החינוך" שכל מצווה יש לה השפעה על מהותנו, עיסוק מרובה במצווה מסוימת מביאה אותנו למהות שאותה מצווה רוצה להביאנו. (עיין בספר החינוך). למשל: מצות הצניעות במחנה המלחמה, שבה יש לשמור על צניעות וטהרה, ועל ניקיון. כמו מצוות הלקט והשכחה והפאה...
רות מלקטת בשדה מואב
בפרשה שלנו ישנם עמים שהתורה מצווה שלא יבואו בקהל ישראל אפילו דור עשירי כגון עמוני ומואבי, ואילו אדומי ומצרי יכולים לבוא בקהל דור שלישי. וחז"ל מתלבטים בהבדל בין העמים הללו מדוע אלה לא ואלה כן. לפעמים נראה לנו שהמצרים והאדומים התנהגו עמנו בצורה גרועה ביותר ובכל זאת הם יכולים להתגייר ולהתקבל לקהל ישראל מה שאין כך בעמון ומואב. כיום שאין מואבים ועמונים חשוב שלא נפנים את מהותם הרוחנית
מבחינה אימונית נוכל לומר כי במהותם העמוני והמואבי לא מתאימים למהות היהודית. יש משהו במהותם שאין הקב"ה רוצה אותם בתוך עמו. התורה מביאה טעם לאיסור. (דברים פרק כג, ה) "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ". חוסר החסד והשנאה היא חלק ממהותם ולכן אין להם מקום בעם ישראל. פרשתנו שזורה במצוות של חסד שעלינו לנהוג, כי זו מהותנו, לכן עמים אלה לא יבואו בקהל. האדומים יוכלו להצטרף לעם ישראל כי הם אחים לעם ישראל הם צאצאים ליצחק ולכן טבוע בהם מהות יהודית, רק הם בחרו בדרך אחרת. המצרים נתנו אכסניה לבני ישראל כשהיו במצרים לכן עם על השעבוד במהותם היו מכניסי אורחים לכן יוכלו להצטרף לבני ישראל.
הנה רות שהייתה מואבית אבל במהותה הייתה סמל החסד והאהבה זכתה להתקבל בקהל ישראל וממנה יצא דוד המלך.

פרשת שופטים.

הרצון שלנו לחזות את העתיד הוא משהו בסיסי, זוהי פרדיגמה (התנהגות מגבילה) הלוקחת את האחריות מאיתנו ומעבירה אותה לכוחות נעלמים. יש כאלה שלא יעשו צעד בלי לשאול איזה יידעונית, בעלת אוב, רואה בקלפים, ואסטרולוגית... הרבה פעמים אנו נמנעים מלפעול בגלל אותם "אנשים מנבאי עתיד". אותם אנשים בעצם מוציאים מאיתנו את האחריות למעשינו ומעבירים אותה ל"כוחות על". עובדה זו גם מגבה אצלנו את כישלונותינו. אין אנו אשמים בכישלון אלא הכוחות ששולטים בנו. (כמה טוב ומשכנע). עובדה זו מונעת מאיתנו פריצות דרך שינוי בחיים שלנו כי הכול קבוע מראש.
התורה מתנגדת לדרך זו. היא אומרת תפנו לנביא ה' אשר יורה לכם את הדרך בה תלכו. נביא הוא רק ממליץ, אנחנו הבוחרים (כמו שראינו בפרשת ראה). הוא גם מתנה את הצלחתנו בהתנהגותנו. אין הוא בוחר לנו את הדרך ואין הוא מבטיח לנו הבטחות הוא מניע אותנו להחליט.
כל אחד יכול להציג עצמו כנביא אמת, אבל עלינו להיזהר ממנו ולא לשמוע לו. איך נבחין בנביא זה שאינו נביא אמת. התורה מדברת על נביא שאמר עתידות והם לא התקיימו. אבל נוכל להבחין אם הוא נביא שקר לפי התנהגותו. אם יתנהג כמו כל אותם יידעונים מגידי עתידות – סימן הוא שאינו נביא אמת. אבל אם הוא יגרום לנו להשתחרר ממעצורים פנימיים שלנו ויגרום לנו להשתנות ולפרוץ לדרך חדשה – סימן שהוא נביא אמת. אליו כדאי לשמוע.



אסטרולוגיה בעלת אוב בעין דור
ראו בפרשתנו פרק י"ח מפסוק ט' ואילך נאמר:"כי אתה בא אל הארץ אשר ה' אל נתן לך... לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קסם קסמים, מעונן ומנחש ומכשף. וחבר חֶבר ושאל אוב וידעוני (כל אלה מגידי עתידות) מה כן יהיה לך? לך יהיה נביא. במה נבדל הנביא מכל אלה שהזכרנו לפני כן? הנביא הוא בעל חזון, הוא רוצה שנעמיד לנו יעד אליה נשאף, בעוד שהשאר מנבאים עתיד שלנו אין יכולת לשנות – גזירה משמים. אלה האחרים מייצגים את הפרדיגמה שלנו את האמונה הגבילה. שהכול מכוון הכול כתוב ולנו אין אפשרות לשנות, אז מדוע צריך להתאמץ? אבל הנביא מסמל את התקווה את היעד שאם נתאמץ נצליח ונגיע אליו.
אנחנו עומדים לפני תחילת שנת לימודים

פרשת דברים – שבת חזון

דבר חשוב באימון, כדי שנוכל, לפרוץ דרך ולהשתחרר מפרדיגמות, שהן התנהגויות מגבילות, שהיו פעם נוחות לנו הגנו עלינו מכל מיני דברים בעבר. אבל היום הם מפריעות לנו להתקדם ולפרוץ דרך. אנחנו יודעים שהם לא עוזרות לנו, יותר נכון הן מפריעות לנו בחיים ועוצרות אותנו מהתקדמות (פשוט תוקעות אותנו במקום), אבל מתוך הרגל אנחנו ממשיכים בהתנהגויות הללו ולא משתחררים מהן.

מה צריך לעשות?

פשוט צריך לזהות את הפרדיגמות ולהשתרר מהם ע"י ניקוי clearing"". כלומר להתמודד איתן ולהחליט שזהו אנחנו יותר לא פועלים בעזרת הפרדיגמות שהיו לנו. אנחנו משחררים אותן מראשנו ומהתנהגותנו. אחרי זה נוכל לפרוץ דרך בקלות רבה. זה לא קל להשתחרר מהפרדיגמות, אבל אנחנו מחויבים להשתחרר מהן אם אנו רוצים לפרוץ דרך. זה מה שעושה משה בפרשתנו על פי פירוש רש"י. הוא מזכיר לבני ישראל מקומות שבם חטאו לה' ועורך להם "clearing". כדי שיוכלו להשתחרר מהמדבר בו שהו זמן ארוך כל כך 40 שנה. כדי שיוכלו לקבל את דבריו בראש נקי וכך גם להיכנס לארץ ישראל

בחלק הראשון של הפרשה מזכיר משה רבנו שמות מקומות שלא הופיעו בפרשת מסעי. (דברים, א, א) "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב". מהם המקומות האלה? רש"י רואה בשמות הללו רמז למקומות בם חטאו ישראל. (מול סוף כשמצרים הגיעו ורצו לחזור למצרים, בחטא העגל, בחטא המרגלים...). אנחנו אוהבים בדרך כלל לתאר את הרמזים הללו כמוסר שמשה מנסה לתת לישראל, להזכיר להם מקומות שחטאו. אבל אפשר לתפוס את כל הרמזים הללו כניקוי " clearing" – ניקוי השולחן. בואו נמחק את העבר, נזכור את העבר כמה שהשתחררנו ממנו שלא נשוב אליו, כדי שנוכל להתקדם ולפרוץ דרך חדשה, ראשית עלינו לעשות ניקוי ראש של העבר. רק אם נתנקה מהעבר יהיה קל לנו להסתכל ביתר מרץ על העתיד. אחת הדרכים היא להזכיר את מה שקרה, בלי פחד, לעמוד מול העבר ולהחליט שאנו משנים את הדרך, את כיוון המחשבה... זה מה שעושה משה בחלק הראשון של נאומו.

פרשת שבוע – מטות מסעי

אחד הדברים שחשוב באימון כאשר אנחנו מחליטים לפרוץ דרך לעשות שינוי הוא לעמוד מאחורי הדברים שאנו מחליטים. אחרת ההחלטה תישאר על הניר. מאמן טוב מוודא בפגישה הבאה מה עשה המאומן בין שתי הפגישות. אם המאמן החליט ברצינות וביצע את המוטל עליו או לא. הביצוע של המשימות הוא אינדיקציה לרצינותו של המאומן.


פרשת מטות פותחת בנדרים, (במדבר פרק ל, ג) "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". יש ציווי מיוחד לקיים נדר כל היוצא מפיו יעשה. בימינו שהבטחות הם רק לעשות רושם ואין המבטיח מתכוון לקיים את הבטחתו. דווקא לפרשתנו יש רלוונטיות מיוחדת. גם באימון קיום המשימות מראות על רצינות של המאומן. התורה מצווה עלינו לקיים את מה שאנו מקבלים על עצמנו, מוטב שלא תקבל על עצמך ולא תתחייב מאשר תפר את מה שאתה עצמך החלטת. בכל מעגלי החיים; אם זה בהבטחה לה' (כדאי לפעמים לשים לב למילות התפילה ולשים לב מה אנחנו מבטיחים לה') . אם זה בהבטחה להורים, לבני הזוג, לילדים, למורים, לתלמידים, לקהילה, ולכל העם.

אחת הדרכים לעמוד במה שקיבלנו על עצמנו היא לדאוג שיהיו לנו ידידים שיזכירו לנו מה קבלנו על עצמנו, במה בחרנו להשתנות ולפרוץ דרך. הסיבה לכך שאנו מוצאים לנו מזכירים כאלה היא שיש לנו נטייה לחזור לפרדיגמות (דפוסי התנהגות עוצרים) כי שם אנו מרגישים בטוחים יותר, ושם אנו מרגישים טוב יותר אנחנו מכירים את המצב הקודם טוב יותר.

פרשתנו עוסקת גם במה שקרה לבני גד וראובן. לבני גד וראובן היו צאן ובקר והם היו צריכים שדות מרעה. בעבר הירדן המזרחי היה שדות מרעה מרובים. בני גד מבקשים להישאר בעבר הירדן המזרחי. משה מסרב בטענה שאם בני גד וראובן לא יעברו לעבר הירדן המערבי גם בני ישראל לא יעברו לשם. לכן בני גד מציעים למשה הצעה. אנחנו נשאיר בעבר הירדן המזרחי את רכושנו ומשפחתנו ואנו נצא לפני בני ישראל ועם בני ישראל ונעזור להם בכיבוש הארץ.

מתוך דבריהם מבין משה שאחת הפרדיגמות של בני גד וראובן היא חשיבות הרכוש, וזה בעצם מונע מהם לעבור לארץ ישראל. דבר כזה יעורר דמורליזציה בשאר בני ישראל והם יסרבו גם כן לעבור לארץ המובטחת. ואסון המרגלים יחזור עוד פעם.

בני גד מבינים ומבטיחים לעבור לפני בני ישראל ולעזור להם לכבוש את הארץ.

בני גד וראובן אהבו את ממונם יותר מאת עצמם, כנראה ממון זה הועיל להם מאוד במדבר. אבל כרגע הוא מפריע להם וגורם להם – להישאר בעבר הירדן המזרחי. דבר שיכול להביא את ישראל כולם לסירוב להיכנס לארץ. כשמשה מאשים אותם בניסיון להניא את בנ"י מלהיכנס לארץ הם עונים (במדבר לב, טז - יז): "וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ. וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ" הקדימו רכושם לטפם. משה רוצה לגרום להם להיפטר מהפרדיגמה שלהם הוא עונה להם (שם לב', כד) "בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ". הקדים הטף לפני הצאן ובני גד וראובן הבינו את הרמז ראה שם תשובתם. (פסוק כו). יש כאן פריצת דרך כפולה, הם מבינים את סדר העדיפויות וגם מוכנים ללכת חלוצים לפני אחיהם בכיבוש ארץ ישראל. ועוד דבר חשוב למדנו שטוב לברר עניינים לפני שמסיקים מסקנות ראו גם בסיפור מזבח שבנו בני גד וראובן בעבר הירדן יהושע ביהושע פרק כב.



את חשיבות בירור העניינים לפני שמקבלים החלטות לשינוי יש לברר היטב היטב. אחרת אנחנו יכולים כמאמנים וכמאומנים להיכשל בפריצת הדרך שלנו. אין זה חכם להחליט על פריצת דרך אם לא בררנו לעצמנו בדיוק מה אנחנו רוצים ומה המטרה שלנו.

אימון מוצלח הוא אימון שבו הצבנו מטרות לעצמנו ולמאומנים שלנו המטרות צריכות להיות ברורות ומדידות. רק כך נוכל לומר לעצמנו ולמאומנים שלנו אם הצלחנו באימון.

חומש במדבר פרשת פינחס

באימון אנחנו אומרים שיש לנו תירוצים (בלשון האימון פרדיגמות, התנהגות מגבילה) מדוע לא נשנה ממנהגנו. יש נטייה להישאר במקום המוכר ולא לשנות ולפרוץ דרך ולהתקדם.

בפרשתנו אנו רואים שמי שהעיז הצליח!
מי שלא תירץ והעיז לשאול ולבקש זכה בגדול!
כשמונים את בנ"י בפרשה על מנת לקבוע לפי איזה קריטריון יחלקו את הארץ, מזכירים באופן מיוחד את בנות צלופחד, (פרק כו, לג) "וּצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת וְשֵׁם בְּנוֹת צְלָפְחָד מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה". כך בכל מקום שנזכרו בנות צלפחד מזכירין את שמותיהן. סימן הוא שהן חשובות לתורה. חשיבותן נובעת מהאומץ, החוכמה והרצון לקבל נחלה בארץ למרות שאינן בנים. רצונן נובע מכנות ולא מרצון לעשות הון. כך מעיד עליהם הכתוב (פרק כז, ו -ז) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת..."
זוכות הן שמצווה מתרי"ג מצוות נרשמת לזכותן. ללמדנו שצריך להעיז. יש לנו נטייה לא להעיז. אנו אוהבים לחזור למקום המוכר והידוע, אע"פ שכבר לא נוח לנו שם. אבל אם רוצים לפרוץ דרך ולשנות ולהעיז. כך גם הטמאים שלא יכלו לחגוג פסח ראשון במדבר. (בפרשת בהעלותך ט, א - י"א),זכו הטמאים לחדש אחת מתרי"ג המצוות וזיכו את ישראל שבתאריך י"ד באייר יחגגו כל הטמאים והרחוקים פסח שני.
לדעתי, כך גם הצליחו להינצל בני קרח, שהעיזו לצאת נגד אביהם ולתמוך במשה. כמו שכתוב (במדבר פרק כו, י - יא ) "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס. וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ". ומפרש רש"י בעקבות חז"ל: "הם היו בעצה תחלה, ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם, לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם". העזה שלהם גרמה להצלתם.