פרשת וישלח

את יעקב מייחד הפגישות עם מלאכים. כאשר יעקב יוצא מארץ ישראל לחרן (כל "ויצא" בתנ"ך מראה על תפנית ושינוי ותפנית בסיפור המעשה) הוא חולם את חלום הסולם, וכבר דברנו על כך שהמלאכים העולים ויורדים הם מייצגים את הפרדיגמות (דפוס התנהגות שיצרנו לעצמנו) שלנו. מצד אחד המלאכים היורדים מייצגים את הפרדיגמות של התקיעות שלנו את האי התקדמות שלנו בחיים ואולי את הנסיגה בחיינו. אין מלאכים עומדים יש עולים ויורדים או שאנו תקועים ונסוגים, או שאנו עולים ופורצים דרך.
בפעם השנייה שאנו פוגשים מלאך שנראה ליעקב, כאשר לבן מרמה את יעקב במשכורתו. מתגלה מלאך ה' ליעקב להגן עליו מפני לבן, ולצוותו לחזור לארץ. (בראשית פרק לא, יא - יג): "וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹקים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי.
וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ.
אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ".
עוד פעם אנחנו מוצאים מלאכים אצל יעקב כאשר יעקב בורח מלבן, והוא לבן רודף אחריו עולי על מנת להורגו. זה מסביר לנו מדוע התגלה ה' ללבן ומזהיר אותו לבל יפגע ביעקב. אחרי דין ודברים הם נפרדים ויעקב רואה מלאכים וקורא למקום מחניים. גם כאן ישנן שתי קבוצות מלאכים. כנראה, הם מייצגים את הפרדיגמות של יעקב מצד אחד את הפחד מפני עשו אחיו, מצד שני את הביטחון של יעקב שהוא יעבור את זה. "עברתי את לבן אעבור גם את עשו".
את אותם מלאכים הוא שולח לקראת עשו הבא לקראתו, ומנסה לפייס את עשו אבל גם מכין עצמו להגנה ומלחמה נגד עשו. הוא אינו נכנס לייאוש, הוא מתכונן לאפשרויות השונות,מוכן ככל שאפשר.
גם לפני הפגישה הוא נלחם עם המלאך (הפרדיגמה הישנה שלו – הפחד מפני עשו). פרדיגמה זו היוותה לו מגן בעבר והועילה לו לכן אימץ אותה. אבל עכשיו היא מפריעה לו ולכן הוא מנסה להשתחרר ממנה. כך יוכל לפרוץ דרך.
מעניין שהוא מצליח הוא מנצח את המלאך והמלאך מחליף את שמו מיעקב לישראל. (בראשית פרק לב, כח – כט): "וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל".
בהמשך אנחנו רואים כי יעקב הצליח להתמודד עם עשו ועם אנשי שכם וכנען.

פרשת ויצא

בפרשתנו פרשת ויצא יוצא יעקב לחרן. הוא בורח מפני עשו שרוצה להרוג אותו. הוא מגיע על פי המסורת להר המוריה ההר שבו נעקד יצחק וישן במקום. בשנתו חולם הוא את חלום הסולם המוצב ארצה וראשו בשמים ומלאכים עולים ויורדים בו.
מבחינה אימונית סיפור החלום בא ללמד אותנו שלא מספיק לחלום, לא מספיק להציב מטרה, יש לפעול להגשמתה. באימון ממוקד פיתרון זהו הפיתרון הרצוי – החזון, ועכשיו עליך לצעוד צעד אחר צעד להגשמתו.
יעקב מצד אחד ברח מפני עשו הוא יצא לחרן כדי להתרחק מעשו אחיו הרוצה להורגו. רבקה בחוכמתה מפרידה בין שני האחים שהשנאה והתחרות ביניהם גדולה. אבל היא ויצחק גם שולחים אותו למצוא אישה ולהקים את בית ישראל. בחלום נרמז ליעקב שבחיים יש אפשרות לעלות ויש אפשרות לרדת. הדבר תלוי בבחירה שיבחר יעקב. אם יבחר רק להסתתר מפני עשו, הוא ירד עד עפר הארץ, בית לבן הוא לא המקום המתאים, אך אם יבחר להקים משפחה הוא יעלה עד השמיים עד כסא הכבוד כמו שהכתוב אומר (בראשית פרק כח, יב – יג): "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו ..." לא קלה תהיה הדרך כי הסולם מוצב על הארץ וראשו בשמיים, אבל זה אפשרי, צעד אחרי צעד שלב אחרי שלב. באימון אין קפיצות דרך.
כך גם אצל אברהם פעם בניו נמשלו לעפר הארץ ופעם לכוכבים. הדבר תלוי בבחירתם הם יכולים להגיע עד עפר הארץ או לעלות עד הכוכבים. עם בחירה נכונה הם יצמחו... אחרי שיעקב הבין את החלום הוא ממשיך לחרן כשהוא מאושש (בראשית פרק כט, א): "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם". הוא החליט לעצמו לא מעניין אותו מדוע ברח מארץ כנען, הוא הולך לעלות בסולם ולהקים את האומה הישראלית. שום דבר לא יעמוד בדרכו, שלב אחרי שלב יקים בוא את בית ישראל. גם אם יצטרך להתמודד עם לבן, ואפילו עם מלאך (שרו של עשו).
דבר ראשון הוא בהגיעו לחרן הוא פוגש את הרועים. הרועים "מסתלבטים" הם וצאנם רובצים סמוך לבאר המים והם אינם מסוגלים להרים את האבן ולהשקות את הצאן, כי הם אינם מעוניינים, אין להם חזון לכן אינם מסוגלים לפרוץ דרך. אבל ליעקב יש מטרה הוא בא למצוא לו אישה את בתו של לבן את רחל. אז הוא לבד יכול לגולל את האבן מעל פי הבאר ולהשקות את צאן לבן (מה שלא הצליחו שלושה רועים). מאין הכוח? הכוח בא מהרצון לפרוץ דרך לעלות בסולם ולא לרדת ממנו. הוא אינו מהסס מקשיים, יש לו כיוון ושלב אחרי שלב הוא יעלה בסולם.
אפשר להסביר את הבכי של יעקב כשהוא רואה את רחל, בכי של שמחה ושל קושי ודאגה. הנה הוא הולך יחד עם רחל להקים את בית ישראל. נכונו לו קשיים יחליפו לו את לאה ברחל, הוא יצטרך לחכות שבע שנים, הוא עוד יצטרך לשהות אצל לבן המנסה לרמותו במשך 20 שנה, (14 בשביל רחל, ו6 בשביל לצבור לו רכוש). לבן ירדוף וירצה להורגו, עוד ההתמודדות עם עשו לפניו. אבל הוא יעלה שלב אחרי שלב ויקים את בית ישראל. כי הוא בחר לעלות בסולם שלב אחרי שלב ולהגיע לשמיים, והשמיים הם הגבול.

פרשת תולדת

באימון יש סוגים שונים של אימון. יש אימון הנקרא אימון ממוקד פיתרון. ההנחה היא שהפתרון לא תמיד תלוי בבעיה. לכן אין טעם לנבור בבעיה, כדי שנמצא פיתרון. אנחנו מבררים את הבעיה, ומיד עוברים לפיתרון. כיצד? אנחנו שואלים את המתאמן:"נניח והלכת לישון והבעיה שיש לך נפתרה איך זה נראה?" אנחנו עוברים מהעבר מיד לעתיד. זו נקראת "שאלת הנס", כי אנחנו משערים שקרה נס והבעיה נפתרה. אחרי שהמתאמן מצייר לנו את העתיד אנחנו מדרגים את המצב היום מאחד עד עשר שאחד הוא הגרוע ביותר ועשר הוא המצב האידיאלי. אחרי שהמתאמן דירג את מצבו אנו שואלים: "מדוע לא נתת ציון נמוך יותר?" (כך אנו מגלים את כוחותיו של המתאמן). אחרי שגילה המתאמן את כוחותיו אנחנו שואלים אותו:"מה יהיה הצעד הקטן הבא כדי להתקדם מהציון שבחר לעצמו לציון טוב יותר?" כך אנחנו צועדים לקראת החזון שלנו שניתן בפיתרון של המתאמן.
הכתוב מספר לנו (בראשית פרק כה, כח) "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב". זה שלעצמו מעורר ביקורת (ראו רמב"ן). ובכל זאת ננסה להבין מה גורם לו ליצחק להתייחס באופן מיוחד כלפי עשו ומה גורם לרבקה להעדיף את יעקב?. הרי לא ייתכן שהם אינם מכירים את עשו ואת יעקב. הקושי מתעורר כאשר יעקב משיג את הברכה במרמה יצחק אינו כועס עליו. הוא אומר: "גם ברוך יהיה" הוא גם שולח אותו ללבן ומברך אותו בברכת הארץ והזרע (מעביר את הברכה שניתנה לו מאברהם ליעקב). מה שמוכיח שאהבתו לעשו אינה העדפה על יעקב. אז מה כן?
יש פה ניסיון לאמן את עשו בדרך ממוקדת פיתרון. לא להתמקד בבעיה ולהציף אותה ולשקוע בה, לא לקשר בין הבעיה והפתרון אלא לנסות למצוא פתרון כאילו הבעיה נפתרה. ואז לעשות צעד קטן לקראת העתיד הרצוי. עשו כל הזמן רוצה לקבל ובעיקר לא לקחת אחריות. הוא רוצה את נזיד העדשים הוא מוכן תמורתם למכור את אחריותו כבכור. מדוע? כי הוא לא בנוי לאחריות. יצחק מנסה להביא את עשו לפתרון שבו עשו מוכן לקחת אחריות על מעשיו. הוא שולח אותו להביא לו ציד ולהכין לו מטעמים, כדי שיקבל ברכה. אתה רוצה ברכה אז תעשה משהו, קח על עצמך אחריות. זהו צעד קטן לקראת הפתרון הרצוי. יצחק מנסה להפריד בין הבעיה לפתרון לא להיכנס לבעיה ולהתעמק בה ואז לטבוע בבוץ שלה, אלא ללכת לפתרון עתידי ולהתקדם בצעדים קטנים לחזון. לכן יצחק מבקש מעשו לעשות לו מטעמים. זהו צעד קטן לצאת מעצמך ולתת לזולתך. בוא נתחיל, אומר יצחק, בלתת לקרוביך לאביך ומשם נגיע גם לזולת. צעד קטן לשינוי הרצוי. כך יוכל עשו להגיע לעתיד הרצוי. גם רבקה מנסה לאמן את יעקב, כשהיא שולחת את יעקב לברוח מפני עשו לאחיה הסיבה היא (בראשית פרק כז, מה): "לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד".
האם יצחק הצליח? כנראה שכן, הרי אחרי שיעקב לקח את הבכורה ואת הברכה עשו רוצה להרוג את יעקב ככתוב (בראשית פרק כז, מא): "וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי". אבל בסופו של דבר בפגישתם נשמעת נימה אחרת. (בראשית פרק לג. ד): "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ".
פריצת הדרך נעשתה.
אבל לא הכול הצליח, היחסים בן האחים יעקב ועשו היו עכורים, יעקב נאלץ לברוח לחרן 20 שנה עד שחזר לבית הוריו. ורק בדרכו חזרה הצליחו האחים להתאחד להתחבק ולסלוח, הייתה צריכה התערבותו של ה' והיאבקות עם המלאך, כדי שיושרו הידורים בין שני האחים. לפי חז"ל פחדה של רבקה התגשם בצורה אחרת, היא אבדה את עשו וגם את יעקב לא זכתה לראות כי בשובו עוד טרם הגיע היא מתה.
יש כאן הזדהות יתר של המאמן עם המתאמן שהתורה מביעה בציון אהבתם של יצחק לעשו ושל רבקה ליעקב. הזדהות זו מטשטשת את הגבול בין מאמן למתאמן ויכולה לפגוע באימון, ראו מאמנים הוזהרתם, להיות אמפטים למתאמן, אבל להפריד בין המאמן והמתאמן, כדי שהאימון יצליח לגמרי .

פרשת חיי שרה

ישנה אמרה של אחד הסופרים שמאר לפני מותו: "בואו נהיה טובים זה כלפי זה". (אלדוס הקסלי) לא במובן הנוצרי, אינינו חייבים לתת את הלחי השנייה כאשר הכו אותנו בלחי הראשונה. אבל לא יזיק לנו אם נהיה טובים אחד לרעהו. לפעמים אנחנו מאמינים כדי שיזכרו אותנו אנחנו צריכים לעשות מעשה גדול וכביר. כמו למשל המעשה של רות המואבייה שעוזבת את ארצה ומולדתה כדי לתמוך בנעמי, שאיבדה את בעלה ואת שני בניה. המעשה הזה מרשים אותנו. זכתה רות שהפכה להיות אמה של מלכות – ממנה יצא דוד המלך... אנחנו זוכרים מעשי גבורה של אנשים שפעם אחת בחייהם אספו כוחות ועשו מעשה גבורה. אנחנו נוהגים לשכוח את הגיבורים היום יומיים כמו נעמי, שלא עשתה מעשה חריג ומרשים, אבל הייתה גיבורה של יום יום. אחרי שעברה מה שעברה, היא לא נהפכה לאישה ממורמרת המרמרמרת את החיים לסובבים אותה. למעשה היא זאת שהקימה את מלכות דוד. היא כל יום סבלה את הסבל של האלמנות והשכול, אבל התגברה על כך, ובכוח הגבורה הזה היא מובילה את רות להיהפך לאמה של מלכות.
לכן אם לא יצא לנו להיות גיבורים הרואיים נוכל להיות גיבורים ביום יום בזה, שנביע טוב לב כל יום למישהו מחברינו ואפילו למישהו זר. הנתינה הזאת תעשה לנו טוב יותר ממה שאנו חושבים. נצא אנחנו מורווחים יותר מאלה שנתנו להם. זה לקחת טרמפיסט בדרך, עזרה לחבר כשהוא זקוק לכם, חיוך בבוקר לכל מי שאתם פוגשים. אינכם יודעים להיכן זה יוביל.
אני קבלתי מכתב מתלמיד (כעבור 20 שנה) שמודה לי על שהאמנתי בו ולא בחנתי אותו בע"פ על ברכה אחרונה. המכתב נמצא באתר שלי בקטגוריה של המצגות (ראו שם).
גם בפרשתנו אנחנו מוצאים גיבורה של יום יום, אשר זכתה להיות אחת מארבעת האמהות של עם ישראל – רבקה אשת יצחק ואמם של יעקב ועשו.
אנחנו פוגשים אותה בבאר בחרן כאשר עבדו של אברהם מנסה למצוא אישה ליצחק בנו של אברהם. (בראשית פרק כד, י - יד) "וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל עִיר נָחוֹר. וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם לְעֵת עֶרֶב לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת. וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם. הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי".
רבקה יוצאת לשאוב מים והעבד מבקש ממנה לשתות מים. רבקה ממהרת ומורידה את כדה ורק אח"כ מציעה להשקות את גמליו. רבקה חוששת שאם מישהו בא ומבקש מים ליד הבאר, הוא כבר במצב קשה של צימאון, לכן קודם כל היא משקה אותו. אחרי שרווה היא מציעה לו להשקות את הגמלים עשרה במספר. כאן מתגלה חכמתה של רבקה מלבד החסד שהיא תכונה מהותית של רבקה.
בהמשך (בראשית פרק כד, כג – כה): "וַיֹּאמֶר בַּת מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין. וַתֹּאמֶר אֵלָיו בַּת בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן מִלְכָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר. וַתֹּאמֶר אֵלָיו גַּם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם מָקוֹם לָלוּן. שום מתגלה חכמתה ונדיבות. חכמתה כדברי רש"י (בראשית פרק כד, כד) בת בתואל - השיבתו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. והוא ביקש לינה והיא מציעה לו גם תבן ומספוא לבהמות.
ועוד דבר מעניין כתוב פעמיים בקטע "ותאמר" למרות שהדובר הוא אותו דובר. בדרך כלל זה מורה על הפסקה בדיבור, במקרה שלנו לראות מה תהיה תגובתו של העבד כאשר תאמר לו את ייחוסה. רק כשראתה שהעבד המום ממה שאמרה היא ממשיכה לומר לו את המשך הדברים. כי אם העבד היה מגיב האדישות או הסלידה אין טעם להציע לו ולבהמותיו לינה ואוכל. מה שמראה עוד יותר על חכמתה של רבקה.
זוהי הגבורה היום יומית לעשות חסד כל יום לכל מי שאנו יכולים לעזור. לא דברים גדולים, אלא דברים קטנים, דברים טריוויאליים. אף פעם לא נדע מה יעשה למישהו את היום. הבה נהיה אנחנו שעושים את היום לזולתנו.

פרשת וירא

בפרשת לך לך ובפרשת וירא אנחנו מדברים על הצחוק, אברהם שמתבשר שרה תלד – צוחק שרה
ששמועת שתלד צוחקת. הסיטואציה באמת מצחיקה. אברהם בן 99+ שרה בת 90 לשרה "חדל ארח כנשים". ה' צוחק, לכאורה, הסביבה צוחקת כמו שנאמר(בראשית פרק כא, ו): "וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹקִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי". וה' מסכים עם צחוק זה וקורא לבן הנולד יצחק. כי צחוק זה הוא צחוק חיובי, לא של חוסר אמונה, לא צחוק ציני, אלא צחוק הומוריסטי – צחוק בריא.
השורש צ.ח.ק היא מילה מנחה בסוף פרשת לך לך ובפרשת וירא. ה' מבטיח לאברהם בן משרה. ואז נאמר (בראשית פרק יז, יז): "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד". ובהמשך (שם פרק יז יט): "וַיֹּאמֶר אֱלֹקים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק". ובפרשתנו כשרה שומעת על בשורת הולדת בן נאמר (בראשית פרק יח, יב): "וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן". ואח"כ (שם, פסוק יג)" וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי". וכן (שם פרק יח, טו): "וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ". ובהמשך בפרק כ"א מוזכר יצחק כמה פעמים ממש מילה מנחה בהולדתו של יצחק.
ידוע היום שיש מקצוע שקוראים לו "ליצן רפואי". גם באימון כדאי להשתמש בהומור. אמר לי הרב מרדכי גנירם: "בדיחה אחת טובה משפיעה יותר ממאה תוכחות". צחוק מלא מוציא מהגוף הרבה סחי, ועוזר לו להתרפא. הצחוק כשהוא תופס את כולם צחוק מלא הפה משחרר אותנו מהרבה פרדיגמות.
ידוע כי הרבה פעמים האימון נוגע בנקודות כואבות, שאתה נפגש עם אותן נקודות שאתה צריך להשתחרר מהן, יש פה תהליך כואב, לכן לא פעם תפגוש מתאמנים בוכים. הצחוק היא דרך נוספת להשתחרר מלחצים, לכן היא עוזרת בריפוי פיזיולוגי, וגם בריפוי רוחני.
במקרה של אברהם ושרה הצחוק שחרר אותם. שרה ואברהם, שכל כך חיכו לבן, ובסוף הוא נולד להם בזקנתם, ודאי היו הם חרדים לו ושומרים אותו מכל משמר שח"ו לא יקרה לו שום פגע. הם יחנקו אותו מאהבה, לא יתנו לו לצמוח. ממש יעשו לו את מה שהוא יוכל לעשות בעצמו. במקום לאהוב אותו הם יפנקו אותו. כשיגדל הוא לא יוכל להתמודד עם העולם שלא תמיד מאיר לנו פנים.
הקב"ה כמאמן, מצווה את אברהם לקרוא לבנו הנולד יצחק, כולם צוחקים כשנולד הבן, וזה משחרר את ההורים מהלחץ, ונותן להם אפשרות לחנך ולגדל אותו בצורה נורמאלית. אברהם נותן לו לשאת את עצי העולה לעקדה. כמו שצריך לעשות בן צעיר לאביו הזקן. (בראשית פרק כב, ו) "וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו". אין כאן פינוק אלא חינוך.

פרשת לך לך

במדרש נאמר (איכה רבה (בובר) פרשה ב ד"ה מלכה ושריה בגוים): "אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמין..." קראתי בספרו שלרובין ס' שארמה "מי יבכה כשתמות" את מה שאמר אביו: "בני, בשעה שנולדת בכית ואילו העולם היה מאושר. חיה את חייך באופן שביום מותך יבכה העולם, ואילו אתה תהיה מאושר". בהמשך הוא מניח הנחה כל כך יהודית, כי האדם נברא בצלם, וכל אדם שנולד יש לו ייעוד בעולם הזה. לא סתם אדם נולד בעולם הוא בא לעשות בעולם טוב יש לו ייעוד שה' קבע לו, והוא לא יהיה מאושר אם לא ימלא את ייעודו.
בפרשתנו אני מגלים את הייעוד של אברהם אבינו (זה יימשך גם בפרשה הבאה "וירא"). אברהם בא לעולם ויש לו ייעוד להביא לעולם את האמונה בא-ל אחד. לפסוק (בראשית פרק יב ה): "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן". מביא רש"י פירוש: אשר עשו בחרן - שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום... אברהם מבין שהוא נולד על מנת להחזיר לעולם את האמונה בה' והוא ממלא את ייעודו
הוא עושה זאת במידת החסד שבו במהותו אברהם איש חסד, מה שלא תעשה לו הוא ימשיך להיות איש חסד. גם לפלשתים הוא איש חסד למרות שהם נהגו עמו שלא כראוי. ראו אברהם ובניו נשארו להתקיים עד היום וזאת למרות שהיו מפוזרים שנים רבות מחוץ למולדתם בקרב הגויים איפה המואבים? העמונים? הארמים? האשורים? כולם נעלמו מן העולם כי הם לא מלאו את ייעודם. לוט העדיף להתחבר לאנשי סדום הרשעים, מאשר למלא את ייעודו וכך לוט מת לא מאושר בודד עם שתי בנותיו והעולם היה מאושר. אברהם עם כל הקשיים שהיו לו במילוי ייעודו נשאר חי וקיים עד ימינו. ההוא נחשב בקרב העמים כמקים את האמונה המונותיאיסטית. המאמינה בא-ל אחד ולא בכמה אלים כפי שהיה נהוג עד ימיו.
בימינו לפעמים אנחנו מעדיפים את הריצה אחרי החיים הטובים מלמלא את ייעודנו, במשך הזמן אנו מעלים שכבות של שומן על ייעודנו עד כדי כך שאין אנו מכיירים בו. באימון אנחנו לומדים לקלף את השכבות שכיסו את ייעודנו ולגלות אותו על מנת שנהיה מאושרים ושיזכרו אותנו לטובה אחרי מותנו (עד מאה ועשרים).
צריך רק לזכור כי נולדנו לעשות טוב בעולם הזה – היעוד הוא תמיד לעשות טוב כל אחד ע"פ כישוריו. מעולם אין ייעודנו לעשות רע לזולתנו – רק טוב.