פרשת צו

פרשות ויקרא ופרשות צו עוסקות בקורבנות שבני ישראל רוצים או צריכים להקריב. השרש ק.ר.ב יש לו משמעות של ויתור. אני מקריב דבר, הרי אני מוותר עליו למען השני. כאשר אני מקריב קורבן אני מוותר עליו למען ה'. ובכל זאת הקורבן האהוב ביותר על ה' הוא השלמים. כי בקורבן זה חלק העולה על המזבח, חלק מקבלים הכוהנים, וחלק ממנו לבעל הבית. השרש ק.ר. ב הוא גם מלשון קרבה, הקרבן מביא לקרבה.
באימון אנחנו אומרים אם האדם עושה טוב לעצמו וטוב לזולת, הוא בעצם פורץ דרך. עצם העובדה שהוא הקריב עצמו למען רעיון, ויתר על דבר שהוא אוהב למען חברו, הוא מביא לקרבה ביניהם.
בפרשת צו אנו מצווים על אש התמיד (ויקרא פרק ו, ה-ו) "וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה". ידוע השיר המפורסם "בלבבי משכן אבנה להדר כבודו". שם האש היא אש העקדה. אש העקדה באה להראות לנו עד כמה אברהם מוכן להקריב למען עשות את דבר ה', ואיזו קרבה זה מביא בינינו לבין הקב"ה. השיר מבוסס על הרעיון שבכל אחד יש משכן לשכינה. התורה כותבת "ושכנתי בתוכם" כלומר למקדש יש ערך עם ה' שוכן בתוכנו. כל זמן שמשכן בתוכנו אנחנו צריכים לשמור על אש התמיד שבתוכנו, שלא תכבה. עלינו להוסיף עצים בנפשנו שלא תכבה. האמרה המפורסמת: שאסור להתייאש כל זמן שהנר דולק", היא אמירה אופטימית שיכולה להביא אותנו להצלחה ופריצת דרך. לא חשוב באיזה מצב נהיה, כל זמן שאש החיים בוערת יש סיכוי שנעשה ונתקדם, לכן עלינו לדאוג שלא תכבה.
במקדש היו שתי אישים. האחת על המזבח והשנייה במנורה, גם במנורה דאג אהרון שלא יכבה נר התמיד. הוא היה מטיב את הנרות בבוקר ובערב. אש אחד שמאכלת את הקורבנות ואש שנייה שמאירה את המקדש. שתי האישים הללו מסמלים את החיות של האדם.

בסוף פרשתנו מקדישים את אהרון ובניו לכהונה. בטקס משילת הכוהנים היו צריכים למרוח דם על תנוך אוזנם הימנית של אהרון ובניו, על בהן ידם הימנית ועל בהן רגלם הימנית. האוזן היא איבר השמע שלנו, היד היא איבר העשייה, הרגל היא איבר היציבות. ידוע שבוהן הרגל מיצבת את עמידתנו, מי שאין לו בוהן הליכתו אינה יציבה. למי שאין בוהן בידו אינו יכול לאחוז רובה ולירות בו. התורה מרמזת לנו שנשמע לרצונו של ה' שיהפך לרצוננו, ולא לשדונים אלה התירוצים אשר משתקים אותנו ומפריעים לנו לפרוץ דרך. אבל כאשר פורצים דרך חשוב שנהיה יציבים על הקרקע. חשוב שנכלכל את מעשינו בחוכמה, ושנשמע לקולות הקוראים לנו להתקדם, ונתרגם אותם למעשים טובים.

פרשת ויקרא

לכל אחד מאיתנו ישנם "שדונים" המונעים מאיתנו להשתנות לפרוץ דרך. אחת הדרכים להילחם עם השדונים. להתייצב מולם ולומר בצורה אסרטיבית: סליחה שדון יקר, אתה מפריע לי אני מבקשת שלא תפריע לי. דרך אחרת להתמודד עם שדון, זה לעקוף אותו ע"י התנהגות דומה, להשתמש בשדון אבל עם כללים אחרים. התורה וכן הנביאים לא מתלהבים מהבאת קורבנות. זו הייתה גם דרכם של העמים. לפעמים היו אלה מקריבים את בניהם לאל שלהם. כיצד אפשר להוציא את השדון הזה מישראל הנה דרך שמצאה התורה לאלף את השדון.
לפי הרמב"ם במורה נבוכים מצוות הקרבת הקורבנות היא מעין דו שיח עם מנהגי עבודה זרה. את הקורבנות מקריבים רק במשכן ואסור להקריב מחוצה לו (במדבר נאסרה שחיטת חולין בכלל וזאת נגד עבודת השעירים של המדבר). אדרבא אומרת התורה: "הקריבו קורבנות, אבל, התפיסה צריכה להיות שאין הקורבן צורך של ה', לא שוחד כדי לשנות את החלטותיו, אלא צורך של המקריב. עליו להרגיש כאילו הוא הקריב את עצמו לה'. כך קל לנו להתמודד עם התפיסה האלילית שהקורבן הוא צורך גבוה. תקריבו קורבנות אבל עם תפיסה שונה. לא תמיד זה עזר הרי יש לנו נטייה לחזור למנהגים הישנים שלנו (ראו ישעיהו פרק א' החל מפסוק י' וכן ירמיהו פרק ז' ועוד מקומות).
והנה עוד רעיון
"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א, א) אוהל מועד כאן הוא המשכן. הקמת האוהל הוא רק התחלה של פריצת דרך, עכשיו יש למלא אותו תוכן. מבחינה אימונית אנו לומדים דבר מעניין, ששינוי יש לשמר. הקמת המשכן היא שינוי. אם לא נתַחְזק את השינויים שאנו עושים בחיינו, מייד נחזור לפרדיגמות הישנות לעבודת העגל המצרית. כיצד נתחזק את המשכן הרי המשכן לא נבנה כדי שה' ישכון בו, כפי שמעיד על כך שלמה (מלכים א פרק ח, כז)ב : "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹקים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי". אלא נבנה לסמל שמות כה, ח) "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". לא נאמר בתוכו אלא בתוכם, סמל לשכינת ה' בתוכנו. את הסמל הזה צריך לתחזק ע"י עבודת ה', זה מה שמצווים הכוהנים. אל תהפכו את המקום לעבודה זרה מקום בו מאכילים את האל כפי שעושים הגויים, אלא מקום סמלי של הקרבה עצמית. אולי זה יכול להיות אחד מההסברים על מות נדב ואביהו שהקריבו אש זרה "אשר לא צוה".

פרשת ויקהל פקודי

עיקרה של הפרשה היא בעניינו של המשכן. מזכיר לנו את השיר "בלבבי משכן אבנה להדר כבודו...
"בלבבי משכן אבנה להדר כבודו,
ובמשכן מזבח אקים לקרני הודו,
ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה,
ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה."
המתַמְצֵת את הקמת המשכן בתוך גופנו. כאשר אש העקדה שבלבי מהוו את אש התמיד, והקורבן שאני מקריב היא נשמתי, שבה אני עובד את ה'.
בפרשתנו אנו רואים כיצד ה' מצווה להביא תרומה למשכן (שמות פרק לה, ד – ה): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר. קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה'... " כדי לבנות משכן או מקדש, צריך קודם כל לבנות את המשכן בלב שלנו. לכך נאמר (שמות פרק כה, ח): "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". לא נאמר "ושכנתי בתוכו", ללמדנו אם אין מקום למשכן בתוכנו לא יהיה מקום ולא נוכל להקים משכן במציאות. רק אם ה' שוכן בתוכנו פנימה יכולים אנו להקים מקדש. לכן העם מביא תרומה לבניית המשכן מכל הלב עד שצריכים בכוח למנוע ממנו להביא תרומה למשכן. כמו שאומרים: "אם יש מקום בלב יש מקום בבית לא חשוב מה גודלו".
כך באימון, כדי שנוכל לפרוץ דרך עלינו קודם כל להאמין ביכולתנו לעשות זאת. אם לא נאמין ביכולת שלנו אין סיכוי שנפרוץ דרך. ליכולת הזאת אנו קוראים "חזון רצוי" שהוא ההיפך מ"חזון מצוי".
בוני המשכן הם בצלאל בו אורי משבט יהודה, שלפי המקרא הוא השבט הלאומי של עם ישראל. ואהליאב בן אחיסמך משבט יהודה שהוא השבט המסמל את האינדיווידואליות. ראה בספר שופטים פרק א' יהודה הוא היוצא בראש השבטים לכבוש את הארץ לעומת שמשון שנלחם נגד הפלשתים לבד. לאלה ואלה יש מקום בהקמת המשכן השילוב ביניהם הוא הנותן את היכולת להקים את המשכן ולהשרות שכינה בארץ ישראל.
ולפרשת החודש שנקראת בשבת זו.
בפרשת החודש אנו למדים על הלוח העברי הבנוי משנת הירח ושנת השמש יחד שילוב מעניין לשעצמו. שניהם נמשלו לישראל כפי המובא במדרש (מדרש תהלים (בובר) מזמור כב ד"ה [יב] יפה כלבנה יב) "יפה כלבנה (שה"ש, ו, י): למה נמשלו ישראל ללבנה, מה לבנה שולטת ביום ובלילה, כך ישראל שולטין בעולם הזה ובעולם הבא, יכול יהיו חסירין כלבנה הזו שהיא חסרה בכל חודש, תלמוד לומר ברה כחמה (שה"ש, ו, י), מה חמה שלימה, אף ישראל שלימין במצות. מהלבנה אנו למדים דבר נוסף, הלבנה מתחילה בכל חודש להתמלא עד היותה מלאה ושוב מתחילה להתמעט עד שנעלמת. ושוב מתחילה ל התמלא... כך בחיים שלנו אם אנו רוצים אנו ממריאים אנו פורצים דרך ומתקדמים, ואם נתמיד הרי אנו משולים לחמה שאורה מלא כל הזמן. אבל אם לא נתמיד ונחזור להרגלים הישנים (פרדיגמות – התנהגויות מגבילות)... אך אל ייאוש תמיד אפשר כמו הלבנה שנעלמה לחזור ולפרוץ דרך. ללמוד מהכישלון ולהתמלא...
העולם המערבי בחר רק את לוח השמש, שהוא קבוע והוא אינו מבטיח שינויים. הייתי אומר שזה לוח מאוד פסימי, הכול קבוע מראש ואינו ניתן לשינוי. לעומתו הלוח המוסלמי הוא לוח הירח שבעצם קבלתו אומר: אין יציבות בעולם, הכול חולף ומשתנה, ולך אין מקום לקבוע דברים. הלוח העברי הוא הלוח האופטימי, המלמד ששילוב בין הקבוע לבין המשתנה נותן מקום לכל אדם לשנות. כלומר שינוי לטוב ולרע הוא בשליטתו של האדם. כמו האמרה החכמה: " אנו לא קבענו מתי ניוולד, לא נקבע מתי נמות אבל אנחנו יכולים לקבוע כיצד נחייה". אז שיהיו לנו חיים טובים מעניינים ומתפתחים – הכול תלוי בנו.

פרשת כיתשא

באימון אנו מדברים הרבה על יציאה מהמשבר. אחרי שזיהינו את המשבר ואת סיבת המשבר, אנחנו בונים לנו דרך לצאת ממנו. ממש צעד אחרי צעד. בפרשתנו אנו מוצאים את המשבר הגדול בעם ישראל. לא עברו ארבעים ימים מאז התגלות ה' על הר סיני. משה נמצא על ההר הבוער עם הענן, והעם כבר עובד לעגל בניגוד לדיברה השנייה שעל הלוחות הברית (שמות פרק כ, ב – ד): "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹקים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי..." הנה בתוך העם קמו אנשים ועושים עגל ועובדים אותו ממש כמו עבודה זרה. במעשה העגל אנו מוצאים ארבעה שחקנים: אלה שעבדו ממש את העגל. לפי התורה רק כשלוש אלפים איש, שאר בני ישראל שהיו אדישים או אוהדים, אהרון, ושבט לוי שלא השתתפו במעשה העגל ונענו מיד לקריאת משה "מי לה' אלי".
בעובדי העגל פגעו ה' עצמו והלויים, ושכרם היה שהם החליפו את הבכורים בעבודת המשכן. לאוהדים אמר ה' העוון נשאר תלוי עד (שמות פרק לב, לד) "וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם".
אלה שהיו אדישים, להם ניתנה הזדמנות לתקן והם לקחו אותה בשני ידיים. הם נתבקשו לתרום להקמת המשכן, ותרמו שם בבהתלהבות ובעין יפה עד שהיו צריכים להניאם מלתרום.
אבל כיצד אהרון שיצר את העגל נהפך לכוהן גדול? התשובה היא: אהרון, שעשה את העגל בעל כורחו, הבין מה גרם לו להיכשל, וידע להפוך את כישלונו למנוף לפריצת דרך ולהתעלות. הוא ראה בכישלון מקור ללמידה, לכן לא רק שלא נענש, אלא עלה לגדולה והפך לכוהן גדול. בעגל ראינו את חוסר האומץ של אהרון, במקום להתנגד לעשיית העגל, הוא מנסה לדחות את עבודת העגל בתחילה ע"י בקשת התכשיטים מהם ומנשיהם, וכאשר זה לא הצליח הוא דוחה את החגיגה ליום המחר. אין לו אומץ לומר לעם לא אעשה עגל. זה בניגוד לצו ה'. התוצאה הייתה ברורה – העם עבד את העגל.(המדרש מבין את הסיבה לכך בכך שהעם הרג את חור שהתנגד לעשות את העגל). את התיקון אנו רואים במגפה שפרצה במתאוננים אחרי מרד קורח אהרון רץ באומץ עם הקטורת ועצר את המגפה (למרות שהיה חשש שיפגע הרי הוא הוציא קטורת מחוץ למשכן וגם מאתיים וחמישים מקטירי הקטורת שלא צוו נשרפו, וגם בניו שהקריבו קטורת שלא ציוו ה'). (ראה ויקרא בפרשת שמיני ובבמדבר י"ז).

דבר נוסף שאנו יכולים ללמוד ב"אימון" ממעשה הכיור ותפקידו במשכן, כמו שכתוב (שמות פרק ל, יח): "וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם". ותפקיד הכיור שמות פרק ל, יט - כ): "וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם. בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ ..." אנחנו מדברים על ניקוי כל יום מדברים ומשקעים שצברנו במשך היום. כלומר אנחנו מתנקים מכל הדברים הלא טובים שעשינו, משתדלים להתנער מהם כל ערב או בוקר, ואז אנחנו יכולים לפרוץ דרך יותר בקלות, כי אין לנו מרבצים מהעבר. דבר זה טוב בייחוד באימון משפחתי, שם הניקוי נעשה כדי לא לצבור כעסים למשך זמן ארוך, וכדי שנוכל לעשות שינוי ביחסים במשפחה בזמן האימון ולאחריו. הכיור שבו הכוהנים רוחצים את ידיהם לפני שהם נכנסים לעבוד במקדש, הוא בעצם התנקות מדברי החול שנעשו במשך הזמן שלא היו במקדש. זו דרך להתחיל את היום עם אווירה חדשה טובה יותר. לכן הכיור עומד בפתח המקדש.