יום שני, 22 בפברואר 2010

פרשת תצוה



(שמות פרק כז, כ) "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד". כל מקום שמוזכרת המנורה והקשור בה משתמשים בשרש ע.ל.ה כמו בויקרא כ"ד, ב' ובפרשת בהעלתך (במדבר פרק ח, ב) "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת". אם נאמר (משלי פרק כ כז): "נֵרה' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן". כלומר נשמתו של האדם היא נר ה', הרי שיש לנו אחד ההנחות של האימון. ההנחה היא: כל אדם שנולד יש לו ייעוד. ה' ברא את האדם לשליחות בעולם הזה, על האדם לגלות מהי השליחות, ולהעלות אותה כמו נר, שתאיר את העולם. זה מה שמנסה לעשות האימון, בתקווה שנצליח. כל אדם צריך להעלות את נר נשמתו שהיא חלק אלוק ממעל.
גם בכרובים מופיע השורש ע.ל.ה. הכרובים שפורשים כנפיהם למעלה ככתוב (שמות פרק כה, כ) "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים". הארון שבו היו לוחות העדות שניתנו בהר סיני, עליו היו הכרובים פורשי כנפיים כלפי מעלה. באימון אנחנו משתדלים להעלות את נר האדם למעלה, כדי שיפרוש כנפיו וימריא במעלה החיים וההצלחה. זוהי פריצת הדרך הידועה שמוציאה מאיתנו את הטוב וגורמת לנו להצליח. מכאן שהאימון הוא מאוד אופטימי, הוא מאמין ביכולותיו של האדם.
גם בקטורת הכתובה בפרשתנו (שמות פרק ל, לה): "וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ". ובתלמוד הבבלי כאשר מדברים כיצד מכינים הקטורת אומרת הברייתא שמכניסים בקטורת "מעלה עשן כל שהוא" העשן עולה ונותן בבית המקדש ריח נעים. כל אדם יכול להפיץ ריח טוב לסובבים אותו רק אם ירצה. ואע"פ שבקטורת יש לבונה שריחה אינו נעים, כל הסממנים של הקטורת מפיצים ריח טוב ונעים. כך האדם יש בו גם תכונות טובות וגם... אבל בצורה הוליסטית הוא יכול להפיץ ריח טוב, כלומר להיטיב לסובבים אותו.

יום שלישי, 16 בפברואר 2010

פרשת תרומה




כידוע לכם חכמים חולקים בעניין זמן הקמת המשכן. האם המשכן הוא תוצאה משקמת של חטא העגל או המשכן מנותק מחטא העגל, ואפילו נצטוו עליו לפני כן. הפעם נבדוק את העניין מנקודת המבט שציווי המשכן בא בעקבות חטא מהעגל. אם הנחה זו נכונה, יש כאן לימוד גדול. מה יכולים ללמוד מכישלון, אם מבינים מהיכן הוא נובע ואנחנו מחליטים לצאת ממנו. הכישלון הוא לא אסון (אע"פ שיש כאן חרוז). הוא יהפך לנורא, אם לא נסיק את המסקנות הנכונות אחרי שנבדוק מה גרם לנו להיכשל. ה' אמר זאת לקין: (בראשית פרק ד, ז) "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" הברירה בידך אם תיטיב אז הכישלון יהפך לך "שאת" ירים אותך להצלחה רבה... כאן בפרשתנו אנו רואים שההתנהגות שהביאה לעשיית העגל, אותה התנהגות הביאה להקמת המשכן. אותה נדיבות שהביאה לכישלון הפכה ברצון העם למנוף להקמת המשכן הזהב יכול להביא לעשיית העגל, אך גם לעשיית כלי המשכן ובתוכם הארון, הדבר תלוי בבחירה שנבחר.
כלומר מאי הצלחה אפשר ללמוד ולהתפתח, אל לנו להיכנס לייאוש, להחליט שאנו לא יוצלחים, להיכנס לייאוש ולהישאר תקועים ולא לעשות דבר. עלינו לפעמים לנצל את הפעולות והדברים שהביאו אותנו לכישלון לשפר ולתקן ולהגיע להצלחה. כמו במשכן ובעגל, בשני המקרים השתמשו בנדיבות, מההתנדבות הראשונה יצא עגל, מההתנדבות השנייה יצא משכן. ההתנדבות עצמה היא לא שלילית, למה נתנדב יהפוך אותה לחיובית או שלילית. הבחירה שלנו תביא אותנו לכישלון והבחירה שלנו תביא אותנו לפריצת דרך ולהצלחה.
ידוע שאלה שיש להם קשיי קשב, והיפראקטיביות הם אנשים חכמים מאוד, יש להם הרבה מעלות. אי הצלחתם גורמת להם תסכול רב שמונע מהם לממש את עצמם. כי במשך השנים הם צוברים תסכול מהכישלונות שלהם. מה שעלינו לגלות להם הוא שמהקושי שלהם הם יכולים לפרוץ דרך להגיע רחוק. כלומר ללא לשפוט את עצמם, אלא לאהוב את עצמם עם הפרעת הקשב, ולנצל את היתרונות שיש להם כדי להצליח.
אחת הבעיות של אנשים עם הפרעת קשב והיפראקטיביות היא ניהול הזמן. עלינו ללמד אותם לנהל את הזמן ע"י שירשמו לעצמם את מה שעליהם לעשות לפי סדר של חשוב דחוף ראשית עד ללא חשוב ולא דחוף ולעבוד לפי חשיבות ודחיפות שקבעו לעצמם. ברגע שהם יתארגנו לפי סדר זה ויפעלו בהתאם הצלחתם מובטחת. הנה גם במשכן.
דבר ראשון שנצטווה משה לבנות במשכן היה הארון, הכפורת, השולחן והמנורה, רק אח"כ להקים את המשכן עצמו. משה שינה ממה שה' ציווה אותו והתחיל בבניית המשכן עצמו ורק אח"כ את כלי המשכן. מסביר המדרש שמשה הבין שיש קודם להכין ארמון ורק אח"כ להכניס לתוכו את המלך. גם באימון אנחנו מציבים לעצמנו מטרה אליה אנו שואפים להגיע, ואח"כ מתווים את הדרך שבה נלך כדי להשיג את המטרה. המטרה של המשכן שה' ישכון בתוכנו. שכינת ה' תמומש בעזרת הארון והכרובים שעל הכפורת משם יצא דבר ה. לכן בהוראות המשכן הוא מופיע ראשון. השלבים להגיע אל המטרה היא אחרת, להקים את המשכן, ואח"כ את הכלים. כדי שהמלך יופיע לארמון מוכן.

יום שלישי, 9 בפברואר 2010

פרשת משפטים




כבר הראינו בפרשות הקודמות שהצבת מטרה גורמת לכך שהחזון הרצוי יתגשם. כמובן, אם נקבע את הצעדים הקטנים שיביאו אותנו למטרה ואם נפעל לפיהם. אחת המטרות שהציב ה' לבנ"י היה לרשת את ארץ כנען, הארץ שהובטחה לאבות. למטרה זו מכוונת יציאת בני ישראל ממצרים. ראינו כי בפריצת דרך להשגת המטרה ישנן פרדיגמות שמעכבות אותנו להשיג את המטרה. נשאלת השאלה מדוע צריכים אנו פרדיגמות אם כל כך גרועות? מדוע הן באות לעולם? והתשובה היא: הפרדיגמות אינן גרועות, בזמן מסוים הן אפילו הגנו עלינו. הבעיה היא שכאשר הן סיימו אתת תפקידם הן נשארות איתנו וקשה לנו להיפרד מהן. אנחנו ממשיכים באותן התנהגויות, למרות שהן נעשות מיותרות ומפריעות לנו בפריצת דרך. כי נוח לנו להיצמד למה שאנחנו מכירים ורגילים, ומפחדים אנו מהלא נודע.
באימון אנו לומדים להשתחרר מהפרדיגמות, לזרוק אותן כי הן כבר אינן מועילות לנו, ולהעיז להתקדם אל הלא נודע. הנה בפרשתנו יש דוגמא לכך. המטרה שהציב ה' לבנ"י היא לרשת את הארץ אבל ה' אומר (שמות פרק כג, כט – ל): "לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה. מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ" הנה ה' עצמו מראה לנו כי הפרדיגמה תבוא להגן על עם ישראל מפני החיה הרעה שמתרבה בשממה. אבל אל לנו לשכוח שזה יהיה טוב עד שעם ישראל יתרבו. במציאות עם ישראל התרבו ובכל זאת לא סיימו את הכיבוש והשאירו את עמי כנען בארץ למרות שראו שזה מזיק להם. התוצאה הייתה – ראו בספר שופטים. הפרדיגמה הטובה של העבר הפכה לגרועה מאוחר יותר. העמים שנשארו להצילנו מחיה הרעה. הם נשארו גם אחרי שהיו מיותרים והפכו בעצמם חיה רעה הרוצה להשתלט על עם ישראל, להופכו לעובד עבודה זרה כלשון הכתוב שם (שופטים פרק ב, ג): "וְגַם אָמַרְתִּי לֹא אֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְצִדִּים וֵאלֹהֵיהֶם יִהְיוּ לָכֶם לְמוֹקֵשׁ". ספר שופטים ברובו בא לומר לנו מה נגרם שאנו מחזיקים בפרדיגמות שכבר אינן משרתות אותנו ולאיזה מעגלים אנחנו נכנסים.