פרשת כי תבוא

בשנה שעברה דברנו על הצורך בניקוי העבר והשתחררות ממנו על מנת שנוכל להתקדם ולפרוץ דרך. היחסים בין ה' לעם ישראל, נמשלים ליחסים בין איש לאשתו. כבר הנביא הושע מתייחס לכך בספרו בפרקים הראשונים. אחד הדברים באימון משפחתי שהמאמן מלמד את המתאמנים הוא לעשות כל ערב RESET על אותו יום, כדי שנוכל לפתוח דף חדש ביום המחר. זה נכון בכל מיני קשרים, ונקרא "ניקוי שולחן". זה הוידוי שאומרים בזמן הבאת הביכורים שבתחילת הפרשה, וביעור מעשרות שנעשה כל שלוש שנים ולבסוף הבקשה לעתיד טוב יותר.
הפעם נתעמק במהות על פי פרשת השבוע. ברור לכולנו שכל מי שנולד בעולם לא סתם נולד לכל יצור יש שליחות שעליו למלא. אם הוא מצליח לדעת את מהותו ולמלא את שליחותו על פיה הוא מאושר ושלם עם עצמו וחייו משמעותיים, אם לאו הוא מרגיש "פספוס" ואי מרוצות בחייו. בתחילה הוא מנסה למלא את חייו בכל מיני תענוגות, בעיקר גופניות, ושוב מרגיש חסר שקט, ואי מרוצות. אחד הדברים שהמאמן מנסה לעזור למתאמן הוא לגלות את מהותו. במשך השנים בגלל הצורך להגן על עצמנו בגלל מה שקורה לנו, ובגלל הפרדיגמות שמגינות עלינו. לכן אנחנו שוכחים את מהותנו ואז יש לנו אי שקט. מהותנו מתכסה עד שאין אנו יודעים בכלל מהי מהותנו, ואנו לוקחים לעצמנו "ג'ובים" לא מתאימים לנו. לפעמים בני זוג לא מתאימים. במקרים פתולוגים סמים ואלכוהול. המאמן עוזר למתאמן למצוא את המהות המכוסה ולהתחבר אליה.
כך קל לו יותר לאמן את המתאמן לחיים טובים יותר ומשמעותיים, ולמלא את שליחותו בעולם הזה. לכן כאשר אנו חוזרים למהותנו אנחנו קוראים לכך "חזרה בתשובה", לא שינוי, לא התעלות אלא חזרה למהותנו לעצמנו.
כמו שיש מהות ליחיד יש מהות לאומה, על כך הרב קוק זצ"ל. הנה בפרשתנו בפרק כו, טז – יט הכתוב מדבר על מהות האומה: "את ה' האמרת היום להיות לך לאלקים, ללכת בדרכיו ולשמר חקיו מצותיו ומשפטיו ולשמע בקולו... להיותך עם קדש לה' אלקיך כאשר דבר". ומכאן דברי חז"ל: מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא עושה חסד אף אתה עושה חסד... ומכאן גם המאמר "עם ישראל רחמנים בני רחמנים וצנועים הם"... ובשמות נקרא עם ישראל "עם סגולה" "ממלכת כוהנים" שעם ישראל מתחבר למהותו הסגולית טוב לו, והוא מרוצה בשליחותו וכל העמים מכירים בו ומכבדים אותו. אבל כשהוא רוצה להיות כמו כל הגויים ולחקות אותם, אין העמים מכבדים אותו אלא מבקרים אותו.
את זה הבין בן גוריון, שדבר בעיקר על זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל. הוא לא דבר על בטחון למרות היותו שר הביטחון, הוא דבר על חזרה למהותנו ועל הזכות ההיסטורית של עם ישראל לחיות בארץ ישראל.

פרשת כי תצא

פרשתנו פותחת ב"אשת יפת תאר: "כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלקיך בידך, ושבית שביו. וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה. ההתחלה היא בחשק, ביצריות, המשכה "מי ישורנה". (דברים כא, י – יא) יש אהבה ויש התאהבות. ההתאהבות היא רגש ראשוני, לא מתמשך הרבה זמן, הוא חולף ואם הכול בסדר היא נהפכת לאהבה. אם לאו ההתאהבות נהפכת לשנאה. בהמשך הפרשה כתוב:"כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה... (שם כא, טו) התורה רוצה למנוע מאיתנו את השנאה בין בני הזוג, לכן מצווה היא שאחרי ההתאהבות הראשונה על הלוחם לחכות חודש ימים.
התורה מתחשבת בכל הגורמים המעורבים בסיטואציה, ורצה שלמצב זה יהיה סוף טוב לכולם. היא מתחשבת בשבויה ונותנת לה לסגור פרק. היא הייתה מהאויבים, היא צריכה לסגור את הפרק הזה כדי להתחיל חיים חדשים. לכן עליה לשבת חודש ימים ולבכות את הוריה. במקביל התורה רוצה לתת ללוחם, שבלהט הקרב והמלחמה, התאהב באישה מהאויב לבדוק אם זאת אהבה או התאהבות. היא יושבת ומבכה את הוריה מגלחת את שער ראשה, אין לו רשות לגעת בה ובגופה ולמלא את צרכיו המיניים. בפסק זמן זה יתברר לו אם הוא באמת אוהב אותה או לא. רק אחרי חודש ימים יכול הוא לקיים איתה יחסי אישות, ולהינשא לה.
ביהדות יש איסור לזוג לגעת אחד בשנייה טרם נישאו. לכאורה בימינו זה נראה טיפשי. יש החושבים שמוטב שזוג יחיו לפני הנישואין יחד. ולא היא, התורה מאמנת אותנו לאהוב נפשית את בן או בת הזוג, רק אחרי שהם התאהבו רוחנית בלי מגע גופני הם יכולים להינשא ולממש את אהבתם הגופנית, כדי להגיע לשלמות זוגית. כי אם מתחילים באהבה גופנית בלבד, זו דועכת ואם אין אהבה רוחנית שאינה קשורה במגע גופני, הדרך לפירוד היא ממשית. אבל אם ישנה אהבה רוחנית, דעיכת האהבה הגופנית לא תגרום לפרידה היא תישמר עד שהתשוקה תחזור לבני הזוג.
למדנו משהו חדש, התורה גם במקרה שלנו רצתה קודם שתהיה אהבה רוחנית, שיש לה כוח להמשך לעד, עוד לפני שתהיה אהבה גופנית. לכן השאירה את "אשת יפת תואר" חודש ימים, כדי שלוחם ירגע ויחליט אם הוא אוהב אותה או לא. כך גם רוצה התורה שנתנהג כלפי בני הזוג לפני החתונה. לכן יפה אומרת הכלה "השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באיילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ (שיר השירים ב, ז ועוד).
אם התברר לו שאינו נמשך אליה יותר, ואינו אוהב אותה רוחנית הוא משחרר אותה ואסור לו להתעמר בה ולמכרה למישהו אחר, או לעם אחר. היא חופשייה ללכת לדרכה. ועל זה כתב רש"י שדברה התורה כנגד יצר הרע. כי ידעה התורה שבזמן המלחמה יצרו יגבר עליו (אולי עליהם) והוא לא יוכל לברר אם באמת הוא אוהב אותה או זה "סטוץ" ולא יותר.

פרשת שופטים

פרשתנו פותחת בסדר הציבורי, "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק" (דברים טז', יח). חברה בריאה וחזקה היא בריאה שבה הצדק והמשפט הם נר לרגליה. הפרשה ממשיכה בכך ומראה בהמשך מה הופך חברה לחברה טובה. "לא תטה משפט, לא תכיר פנים ולא תקח שחד, כי השחד יעור עיני צדיקים ויסלף דברי צדיקים. צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך" (שם טז, י"ט – כ). ומסמיכות הפסוקים לומדים שאי צדק משפטי וחברתי דומה לעבודה זרה ליד המזבח. בהמשך מדברת
פרשתנו מדברת גם על "זקן ממרא". שופט אשר שואל את בית הדין הגדול בירושלים – במקדש, ועושה בניגוד לפסק הדין שקיבל. דינו מיתה. ובתוך הפרשה ישנו פסוק: "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ..." (שם, יז' ט'). ומעיר לנו רש"י: "ואפילו אינו כשאר השופטים שהיו לפניו, אתה צריך לשמוע לו – אין לך אלא השופט שבימיך וממשיכה התורה ומצווה עלינו: "... לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (שם, יא), ומעיר רש"י: "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין וכל שכן על ימין ימין ועל שמאל שמאל". והמדרש מוסיף: "יפתח בדורו כשמואל בדורו".
עלה בדעתי לפרש את הפסוק בדרך האימון. כיצד אתה תדע אם המנהיג שלפניך, השופט שלפניך הוא גדול, צודק ופורץ דרך, ועליך לציית לו. אם כאשר הוא אומר על ימין שהוא שמאל והעם מוכן ללכת אחריו וסומך עליו סימן שהוא מנהיג ושופט. וכיצד תדע שעליך לעשות כדבריו? מה יהיה הסימן שיש להישמע לו? כמו שמואל הצדיק בדורו וכמו יפתח הפוחז בדורו. כאשר שניהם הביאו ישועה לעם ישראל – למרות השוני ביניהם. מתחילה הפרשה להסביר לנו מיהו שופט צדק. לא רמתו האינטלקטואלית חשובה אלא רמתו המוסרית. זה ימנע מאיתנו להישמע לרודנים בצורה עיוורת, כפי שקרה בהיסטוריה.

פרשת ראה

האימון מאמין בכוחו ש/ל האדם. לכן הוא שואל שאלות שאת התשובות יכול לתת המתאמן. ההנחה היא שבתוך תוכו של המתאמן יש מהות חיובית. אנחנו רק צריכים לעזור לו לחשוף אותה, כי במשך השנים נעלמה ממנו עד ששכח אותה. כל האי שקט שיש למתאמן, כל מה שגורם לו אי נחת ואי מרוצות נובעות מהתנהגותו נגד מהותו. עלינו לעזור לו לחשוף את מהותו, כדי שיוכל לפעול בפריצות הדרך שלו ביחד עם מהותו.
דבר שמונע מאתנו לפרוץ דרך ולעשות שינוי בחיינו הם ה"שדונים" המפריעים לנו לקחת החלטות. במילים אחרות הם כל התירוצים שאנו מעמידים בפנינו כדי להימנע מעשייה. חשוב מאוד שנעמוד מול ה"שדונים" הללו ונאמר להם: "אנחנו יודעים עליכם ולא ניתן לכם להפריע לנו בפריצת הדרך שקבענו לעצמנו. לפעמים אפשר לחיות עם ה"שדונים" הללו ובכל זאת לפרוץ דרך ולהתקדם. לפעמים יש להרוס את ה"שדונים" הללו. לשרש אותם מתודעתנו. בפרשה מסופר על "שדון" כזה שיעמד לישראל לכלותם, וכדי להתגבר עליו יש להשמידו. "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים אשר אתם יורשים אתם את אלהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן" (דברים י"ב, ב'). וכפי שרש"י מסביר שם שיש לשרש את העבודה הזרה. למדנו שלפעמים על מנת לבנות יש להרוס את הקיים ולבנות מחדש. יש להרוס את העבודה הזרה כדי ללבנות כפי שכתוב בהמשך את בית ה'.
אם בשנה שעברה דברנו על לשרש עבודה זרה מאיתנו, ובלשון אימון לשרש את הפרדיגמות, ה"שדונים" המפריעים לנו להתקדם וללכת בדרך הנכונה. השנה נוסיף לנו עוד נדבך אימוני. מי שמוביל, מי שפורץ דרך אינו להיגרר אחרי. הוא יכול להתייעץ אבל בסופו של דבר להיות עצמאי בהחלו לקחת אחריות על החלטותיו. הנה בפרשתנו מזהירה התורה "השמר לך פן תנקש אחריהם (הכוונה לגויי הארץ) אחרי השמדם מפניך, ופן תדרש לאלהיהם לאמר: איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם אעשה גם אני" (דברים יב, ל). הסכנה בהיגררות אחרי האחרים היא מתכון וגם מכינה את התירוץ במקרה של הכישלון. באימון אנחנו מלמדים את המתאמן לקחת החלטות קשות ולא להיגרר אחרי אחרים. ולקחת אח"כ אחריות על החלטותיו.