פרשת ויצא

פרשת ויצא מספקת לנו חומר רב בנושא האימון. בכל אימון יש להציב מטרה שאם נצליח אליה יחשב הדבר להצלחה ולפריצת דרך אי הצבת מטרה ברורה שתחשב להצלחה באימון, בסופו של דבר תביא לכישלון כל האימון ויותר מזה לא נוכל למדוד ולדעת אם הצלחנו באימון. על זאת דברנו בשנה שעברה. על הדרך שבה נוכל להשיג את המטרה אותה הצבנו לעצמנו שלב אחרי שלב כמו בסולם של חלום יעקב.
השנה נדבר על הצורך להתגבר על קשיים, ועל כי כישלון הוא יכול להצמיח השאלה איך נקבל אותו. התורה מספרת לנו על מסכת התעללויות שמתעלל לבן ביעקב. אחרי שבע שנים של עבודה קשה עבור רחל, בליל הכלולות, לבן מחליף את רחל ונותן ליעקב את לאה, אשתו האהובה אינה יולדת לו בנים, רק אחרי כל הלידות נולד יוסף. יעקב רוצה לחזור לבית אביו ולבן מעכב אותו ומבקש שיעבוד אצלו תמורת שכר, כי הוא רואה שה' שולח לו ברכה בגללו. "ויאמר אליו לבן אם נא מצאתי חן בעיניך, נחשתי ויברכני ה' בגללך" (בראשית, ל, כז). הוא מבטיח לו גם משכורת נאה, אבל מחליף אותה כמה פעמים כמו שאומר זאת יעקב לנשיו בנותיו של לבן: "ואביכן התל בי והחלף את משכרתי עשרת מנים (המילה "מנים" באה מהמילה "מניין" ורש"י מפשר שאין מניין פחות מעשרה, "עשרת מנים" = מאה פעמים). אבל יעקב לא מתייאש הוא סומך על ה' והוא פועל. בכל פעם שנסגרת בפניו דלת הוא מוצא דלת חדשה שנפתחת ומוציא ממצבו החדש את המיטב. כך הוא מתקדם ויוצא מבית לבן עשיר. הגיע במקל וחזר עם רכוש גדול ומשפחה גדולה. "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך, כי במקלי עברתי את הירדן הזה, ועתה הייתי לשני מחנות" (שם, לב, יא). מה שמלמד אותנו שאסור לנו להיתקע בעתיד המצוי להאמין שהזמן יוביל והדברים יסתדרו, אלא עלינו לפרוץ דרך ולהגיע לעתיד הרצוי לנו,
ואולי גם דברי ביקורת על יעקב הכתוב מספר לנו. "ויגנב יעקב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כי ברח הוא" (שם לא, כ). הבריחה הזו יכלה לעלות לו ביוקר כפי שמסופר בהמשך. האלוקים צריך להתערב ולומר ללבן שלא יפגע ביעקב.הפעם יעקב לא היה אמיץ מספיק להתמודד עם לבן, והיה צדק לפחד שלו, אבל צריך להתגבר על הפחד על השדונים שלנו ולשנות ולפרוץ דרך. בריחה לא תמיד תועיל. מוטב להתמודד עם ה"שדונים שלנו ולעמוד פנים מול פנים עם האתגר. ושיהיה לנו בהצלחה.

פרשת תולדות

בשנה שעברה דברנו על "אימון ממוקד פיתרון", כיצד מציבים מטרה ופועלים להגשמתה, לא מתמקדים בבעיה אלא בפתרונה.
השנה נעסוק באימון משפחתי. ברור לרבקה ויצחק כי עשו שונה מיעקב. הראשון "איש ציד איש שדה" והשני "איש תם יושב אוהלים". ברור גם שבבית שיש בו ילדים עם אופי שונה אפשר להגיע לתוצאות חינוכיות טובות. לא צריך להיות ששני אחים כל הזמן יתחרו ביניהם. אומנם זה טבעי שתהיה קנאה לפעמים שאחד ירגיש מקופח מאחיו, אבל משפחתו של יצחק אבינו, זה היה ממש חולני. לשמוע אח אומר על אחיו (אפילו שזה בליבו): "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" (בראשית כז, מא). ישנה קנאה בין אחים שהופכת לשנאה, אבל ביטוי כזה של הכתוב המתאר את השנאה: "וישטם עשו את יעקב" – זה קשה מאוד זה לא טוב ולא בריא. יעקב כדי להינצל צריך לברוח ללבן אחי רבקה, ולשהותל שם 20 שנה, זה ממש הרבה זמן – רמז למה שיכולה קנאה שאינה מטופלת לעשות למשפחה.
פעם באימון משפחתי שאֵם באה לבקש עזרה בקשר לבנה הקטן, שרודה בכל בני המשפחה. תוך כדי אימון הרגשתי שהבעיה היא בקשר הזוגי, ובקשתי שגם הבעל יבוא לאחת השיחות אבל הבעל לא רצה, טען שלא צריך. אבל מהשיחה ביני לבין האם הרגשתי שהוא לא תומך בה, ובעקיפין מגבה את הילד. ביקשתי מהאם לעושת תרגיל משפחתי, כל אחד ואחת במבני המשפחה יכתבו כמה דברים טובים על האחרים, הבעל כתב על בת זוגתו כ-15 תכונות שהוא אוהב בה, והאם בקושי הצליחה לכתוב 7. היה ברור שיש פה בעיה זוגית המשפיעה על הבן הקטן.
מה שמאוד מאפיין את היחסים בין יצחק ורבקה היא הריחוק ואי הדיבור. כאשר הורים אינם דנים ומגיעים לעיקרי חינוך מוסכמים, ועוד יותר גרוע, כאשר הורים לוקחים צד בסכסוך בין אחים. האם אין סיכוי שזה ישפיע על הילדים שלהם. שני אנשים זה טבעי שלא תהיה תמימות דעים ביניהם בענייני חינוך אבל כדי שחינוך יצליח חובה שההורים ידברו ביניהם ויגבשו דרך חינוך אחידה בייחוד בעקרונות. רבקה משיגה את מה שהיא רוצה , אבל לא בשיחה ישירה עם יצחק. האם יעקב לא ילמד ממנה את הדרך, בייחוד שלהרגשתו יצחק אוהבו פחות מעשו. אותו הדבר גם עשו מרגיש לגבי רבקה. שימו לב, אפילו שרבקה כבר חשה את האיבה של עשו ליעקב והיא מבקשת לשלוח את יעקב ללבן כדי להציל את המשפחה, היא מנמקת זאת בשידוך טוב ליעקב ולא את מספרת ליצחק את הסיבה האמיתית למה צריך לשלוח את יעקב.
אין פלא שיעקב ממש חושש מיצחק, ומנסה להתחמק עם המפגש עם אביו, אבל כנראה גם עשו נמנע ממפגש עם אימו. באווירה בה גדלו.לא יכולה להתפתח אחווה. ודרך ההורים עוברת לבנים. יעקב שאותו רבקה אוהבת מאמץ את דרכם של יצחק ורבקה, ביחסיו עם לבן, וביחסו לבניו, בהעדיפו את רחל על פני לאה את יוסף על פני אחיו. ובמיוחד ביחסיו עם עשו.

פרשת חיי שרה תשסע

השנה נמשיך את סיפור העבד שמצליח לשדך את רבקה ליצחק ע"פ בקשת אברהם. בשנה שעברה דברנו הרבה על מהות. כל אדם נולד עם מהות שבעצם צריכה להיות דומיננטית בכל דרכיו. אלא שבמשך השנים המהות הזו מתכסה בכל מיני שכבות כך שלפעמים הוא שוכח מהי מהותו. אדם שאינו מגשים את מהותו מרגיש מתוסכל, הוא אינו מרוצה ממה שהוא עושה, אז הוא מנסה לפצות את עצמו בכל מיני דרכים. במקום לחפש את מהותו ולהבין למה הוא נולד, מה עליו לתקן מהי שליחותו בעולם הזה, הוא מנסה בכל מיני דרכים לרצות את עצמו, וכשזה אינו מועיל הוא מנסה עוד ועוד עד שבמשך הזמן הוא שוכח מהי מהותו.
דברנו על כך שאברהם הוא במהותו איש חסד. הוא מוכן לעזור ללוט, שעזב אותו והתחבר לאנשים מאוד מפוקפקים – אנשי סדום. הוא אינו זוכר לו את הריב בין הרועים ובשעת מבחן הוא בא לעזרתו, כי זוהי מהותו ואותה אינו יכול לשנות. הוא רודף אחרי כדרלעומר והמלכים אשר איתו כדי להציל את לוט שנשבה. כשה' מחליט להפוך את סדום הוא עושה הכול כדי להצילם, כי הוא יודע שלוט נמצא שמה. המדרש והאגדה האדירו את החסד שעשה אברהם, לכן העבד שנשלח להביא אישה ליצחק הוא מנסה אותה בניסיון: "ויאמר ה' אלקי אדני אברהם הקרה לפני היום, ועשה חסד עם אדני אברהם. הנה אני נצב על עין המים ובנות אנשי העיר יצאת לשאב מים. והיה הנערה אשר אמר אליה הטי כדך ואשתה ואמרה:שתה וגם גמליך אשקה אתה הכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדני". (בראשית, כד, יב – יד). נערת חסד כזו ראויה לבוא לבית אברהם.
וכששואלים את רבקה: "התלכי עם האיש הזה?" היא אינה מהססת ואמרת: "אלך". מדוע רבקה כל כך רוצה ללכת, לעזוב את משפחתה וללכת אל הלא נודע? ( מה ששוב מוכיח שהיא כל כך מתאימה למשפחת אברהם שהלך גם הוא אל הלא נודע). כי המהות שלה חסד, היא אינה מוצאת את מקומה בבית אהיה ביחד עם לבן, היא רוצה לברוח משם, ובזכות זאת היא הופכת לאם האומה שעתידה להיוולד עם ישראל, שגם מהותו היא החסד.
הפעם אנו רוצים לדבר על דבר אחר, על אותם "שדונים" המפריעים לנו להתקדם לפרוץ דרך כי הם אינם נותנים לנו להאמין שנוכל. בעברית אנו קוראים להם "תירוצים". באימון קוראים לזה פרדיגמות, שהן התנהגויות מגבילות. אנחנו רוצים לעשות משהו חדש, שונה ומיד הם צצים השדונים הללו. ומרפים את ידינו. אנחנו רוצים להתנצל לפני מישהו על טעות שעשינו, מיד בא השדון ואמר: אולי הוא לא יסלח לך. או לא יקשיב אליך, או הוא אדם קשה, או הוא ילעג לי ויעשה ממני צחוק, או כהנה וכהנה. כמה פעמים עמדנו במצב שבו הסברנו לעצמנו במקום האיש שעומד מולנו כיצד הוא יגיב, מה הוא חושב... מבלי שבדקנו וניסינו להתנצל, או לפנות אליו...
הנה דוגמא מהפרשה: אברהם ממקד את דרישתו ומבקש מהעבד להביא אישה לבנו מבני משפחתו שבחרן. העבד מייד שואל שאלות: "אולי לא תאבה האישה ללכת אחרי אל הארץ הזאת? ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם?" (כד, ה) שאלה זו היא שאלה טיפוסית לנתקעים ולאלה שאין ברצונם ובכוחם לפרוץ לדרך חדשה ולהתקדם. תפקידו של מאמן טוב ללמד את המתאמן לעמוד מול השדונים ולומר להם, אני מכיר אתכם, אני יודע מאין אתם נובעים, אבל אני למרותכם הולך לדרך חדשה. זו התשובה שנותן אברהם לעבד. "... הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם" (כד, ו) . העבד נתפס בביטחונו של אברהם ועושה הכול כדי שהשידוך יצליח, ובסופו של דבר עומד במשימה. אומרים באימון צריך גם אמונה (זה בא מאותו השורש) אחרת אנו יכולים להיתקע בהתקדמותנו לנצח. לאברהם לא עולה בכלל האפשרות שנערה תסרב לבוא, רק לעבד.
הנה עוד דוגמא: אחרי שהעבד משכנע את בני המשפחה לתת את רבקה לאישה ליצחק והם בעצמם אומרים: "ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב. הנה רבקה לפניך קח ולך ותהי אשה לבן אדניך כאשר דבר ה'". (שם, כד, נ – נא). למחרת השדונים קופצים ומנסים לעכב את העסקה. "ויאמר אחיה ואמה תשב הנער אתנו ימים או עשור אחר תלך" כמה פעמים אנחנו מתחרטים ברגע האחרון או מהססים. אבל העבד נחוש וממוקד מטרה, הוא לא נותן להם למסמס את ההצלחה. בכל זאת הם שואלים את רבקה בתקווה שהיא לא תסכים. אבל רבקה כבר פרצה דרך והיא מסכימה ברצון ללכת עם העבד ולפתוח דף חדש בארץ ישראל.

פרשת וירא תשע"א

כשאנו משווים את נוח לאברהם, בולט הבדל משמעותי בתגובה של נוח ובתגובה של אברהם להודעה שה' הודיע להם על חורבן. ה' הודיע לנוח על המבול ועל השמדת האנושות והשארת משפחתו לבנות עולם חדש. והכתוב נמנע מלהזכיר את תגובת נוח. (צריך לשים לב למקומות בהם התנ"ך מביא שתיקה של גיבורי הסיפור ולמקומות בהם התנ"ך מכניס דיבור בפי גיבוריו; גם לשתיקה וגם לדיבור יש משמעות).
לעומת נוח, אברהם שחש בסכנה שמרחפת על סדום מעיז ומתווכח עם האלוקים, וראה פלא, הקב"ה כאילו מוותר לו. (גם אם אברהם בסופו של דבר לא הצליח במשימתו, כי לא היו עשרה צדיקים בסדום) הוא לכל הפחות העיז וניסה).
נוח הוא מובל, הוא תקוע בפרדיגמות שלו, שהצילו אותו מהמבול, אבל לא קידמו אותו לשום מקום. שתיקתו והתבטלותו לפני האלוקים, מראה כי גם שמנוח לא תבוא הישועה לעולם. הוא צדיק לעצמו, חסר יוזמה לפני האלוקים ואינו מנסה להציל את העולם מן המבול. בכל זאת כאשר נוח יוזם, ומקריב קורבן לאלוקים הוא מצליח להציל את העולם מפני מבול נוסף.
אחרי נוח יש לנו את דור ההפלגה, הם מקימים מגדל וראשו בשמים, ומחליטים לא להתפזר ולהמשיך להיות מאוחדים בדעתם, בממונם ובמקומם. למרות שיוזמה זו היא בניגוד לרצון האלוקים, הוא אינו משמידם, ואפילו לא מענישם, ורק גורם להם להתפזר בכל העולם בדרכי נועם, ע"י כך שהוא מבלבל את שפתם. ואם נשאל מדוע, כי דור זה היה בעל יוזמה לקח אחריות על חייו, ופעל להגשימם.
אברהם הלך צעד נוסף ולקח אחריות על עצמו ועל בני דורו. (בניגוד לנוח), היוזמה החלה בפרשת לך לך, שהוא הולך ועוזב את המקום הנוח שבו חי והלך למקום חדש והתחיל חיים חדשים. וממשיך בפרשתנו כשהוא לוקח אחריות על סדום, ומנסה להצילם, ממשיך הלאה שהוא לוקח אחריות על לוט בן אחיו, ורודף אחרי ארבעת המלכים שלקחו אותו בשבי, מנצח אותם ומחזיר את לוט ואת הרכוש לסדום. כל דרכו של אברהם היא לקיחת אחריות, וביצוע המשימות שלקח על עצמו.
ויש עוד יוזמה שזוכה להצלחה, אע"פ שמחינה מוסרית אינה נכונה. זאת היוזמה של הבת הבכורה של לוט להקים זרע למשפחתם מאביהם. אע"פ שהיוזמה מקורה בחטא מוסרי גדול, בכל זאת הן מצליחות, כי במצב שהן היו, כאשר להרגשתן העולם נהרס הן עושות את מה שהן חושבות לנכון ע"מ להציל את האנושות, ולהמשיך את המשפחה לבל תיכחד. והקב"ה מסייע להן.
מה למדנו מכך על אימון? שבאימון המאמן מלמד את המתאמן לקחת אחריות על מעשיו. על ההצלחות ועל הכישלונות. גם כישלון יכול להפוך להצלחה אם נתבונן בכישלון כאתגר, ננסה להבין למה נכשלנו, ונתקן את מעשינו ודרכנו.

פרשת לך לך תשע"א

פרשתנו פותחת בצווי ה' לאברהם: "ויאמר ה' אל אברם: 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". (בראשית, יב, א) ציווי זה של ה' מלמד אותנו מבחינה אימונית, שפעמים שאנו צריכים לעזוב את מקומנו ואת מה שהיינו רגילים אליו, ולעבור לפאזה אחרת. אם אנו רוצים לפרוץ דרך ולשנות את חיינו מה שצריך הוא לצאת מהפרדיגמות, שעד עתה עזרו לנו ואולי הגנו עלינו, אך יחד עם זאת עצרו אותנו מלהתקדם. היה לנו אולי נוח, אבל הרגשנו שאין אנו ממצים את הפוטנציאל שגלום בנו. אנחנו מרגישים מצד אחד נוחות, כי המקום מוכר לנו, ואנו יודעים למה לצפות, אז גם אם אנחנו מתוסכלים אנו נשארים באותו מקום. (זה יכול להיות מקום פיזי, וזה יכול להיות מקום רוחני).
כדי לפרוץ את המעגל הזה עלינו לצאת למקום אחר, ולפעמים לצאת אל ה- "לא נודע". "לך לך... אל הארץ אשר אראך".
כל היוזמים למיניהם לוקחים סיכונים ונכנסים למשבצת שבה הם אינם יודעים מה יקרה להם. והנה פלא, בזכות הסיכון שלקחו הם פרצו דרך, ומקדמים את עצמם ואת כולנו. רוב ההמצאות שבאו לעולם, היו כי הממציאים היו מוכנים לצאת מהקופסה שלהם ולחפש במקום שהם לא הכירו.
אין זה אומר שעלינו להתנתק מהעבר כליל, אבל להיות מוכנים להתנתק במידה מסוימת ממנו. אברהם שמר על קשר עם בני משפחתו, ולוקח ליצחק בנו אישה מבני משפחתו. יצחק גם הוא חוזר למקום מגורי הוריו, אבל רק באופן חלקי. לקחת אישה שלא מבני הכנעני.
אתה קורא את הפתיחה של הפרשה ואתה נפעם, כיצד זכו אברהם וצאצאיו בברכה כזו: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, ב-ג). נראה לי כי מבחינה אימונית גדולתו של אברהם הייתה שהוא האמין בה' והלך אל הלא נודע, העיז ללכת למקום לא ידוע הרי ה' לא פירש לו לאן ילך. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". אברהם יודע מאין הוא יוצא אבל אינו יודע לאן יגיע. כשהוא מחליט ללכת לשם ה' אומר לו על האומץ הזה על האמונה הזאת תהפך לדוגמא של פורץ דרך. תהיה הראשון להפצת האמונה באל אחד. זו הברכה שה' מברך אותו, להפוך לסמל של האמונה התמימה באל אחד. כן באימון צריך אמונה ביכולתנו, להעיז להיכנס למקומות בלתי ידועים, רק ע"י כך נוכל לפרוץ דרך ולהצליח להקים דברים חדשים.
בספר של רובין שארמה הנזיר שמכר את הפררי שלו, כדי שיוכל לשנות את אורח החיים שהיה מורגל אליו, הוא יוצא למסע חיפושים ומגיע להודו שם הוא מוצא את מבוקשו. הוא יוצא מבלי לדעת לאין יגיע. הוא מוכן לצאת מכל הנוחיות שבמשרד העורך דין שהיה כל כך מצליח ולחפש את מהות החייםבמקום "לא נודע". והוא חזר אולי פחות עשיר, אבל יותר מרוצה ומסופק מאורח חייו החדשים. (רובין שארמה היה אחד המאנים הראשונים ש"האימון" היה עוד בחיתוליו).

פרשת נח

אמרנו כבר פעמים רבות שהאימון הוא מאוד אופטימי, הוא בא להציג אפשרויות בצורה אופטימית, אפילו כשהמצב קשה. במבול כולם טבעו, כי השחית כל בשר דרכו על הארץ וגם בחמס שלחו ידיהם. והנה העולם מכוסה כולו מים. כל ההרים הגבוהים מכוסים מים עד 15 אמות מעליהם. הכול מת ובכל זאת אין ייאוש, על פני המים שטה תיבה קטנה ובה חיים משפחה ובעלי חיים שימשיכו את החיים שהיו על הארץ. התיבה על פני המים מראה שהחוט לא נותק, שיש עוד תקווה לעולם. ישנה משפחה שתמשיך את האנושות, וישנם בעלי חיים שימשיכו את החי על פני האדמה. גם אחרי עשר דורות שהניסיון של המבול לא הצליח אין ייאוש. האנושות תמשיך, ורק אברהם ייבחר להמשיך את המורשת של אמונה באל יחיד, ויפיץ אמונה זו בכל העולם. זה מה שאנו יכולים ללמוד מפרשת נוח. אין להתייאש משום מצב, אסור לאבד תקווה. וכשנסגרת דלת אחת מייד נפתחות דלתות אחרות.
מעניין בפרשת המבול היא העובדה, שהמבול בא " וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם ויתעצב אל לבו. ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה; מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתם" המבול בא כי יצר מחשבות לבו של האדם הוא רע מאוד. (בראשית ו, ה-ז). הנה ירד המבול כל העולם נמחה ורק נוח נותר. הוא יוצא מהתיבה ומקריב לה' קורבן, ושוב הכתוב אומר: "וירח ה' את ריח הניחח ויאמר ה' אל לבו: 'לא אסיף לקלל את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו..." הסיבה שהביאה למבול היא הסיבה שמעכשיו תמנע את ביאתו של מבול חדש. מאוד לא מובן וקשה להבנה. אבל יש כאן משהו אימוני ממדרגה ראשונה. בצורה האובייקטיבית בגלל שהשחית כל בשר את דרכו צריך היה לבוא המבול. אבל כאשר אדם יודע את חסרונותיו, יש לו סיכוי להתגבר על הקשיים ולתקן את דרכו. אחד הדברים שאנו עושים באימון, אנחנו מלמדים את המתאמן להכיר בחסרונותיו. מה גרם לו להיתקע במצב שהוא נמצא כרגע, מה הם השדונים שמפריעים לו לפרוץ דרך ולצאת מהמצב שהוא אינו רוצה, לעמוד מולם ולהתעמת איתם ולהתקדם הלאה. נוח הקריב קורבן לה' כי הוא ידע שיש לו בעיה, והוא הודה שבעייתו היא יצר הרע שבו, והוא פונה לה' שיעזור לו ביציאה מהרע שהוא זומם. לכן זו סיבה טובה לא להביא מבול נוסף על העולם. נמצא פיתרון טוב יותר ולא נשמיד את היקום. את זה לא הבינו דור המבול. הם היו שקועים בפרדיגמות שלהם, ולא רצן לצאת לדרך חדשה טובה יותר לכן בא המבול.
יצר הרע שיש באדם יכול גם להביא לתועלת אם נדע להכווין אותו, ולהשתמש בצורה מושכלת. יצר המין הביא לגידולה של האוכלוסייה כאש ניצלו אותו בצורה נכונה. יצר התחרות הביא את העולם לעולם טוב יותר ונוח יותר. לכן אין להאשים את היצר, אלא ללמוד להשתמש בו בצורה מושכלת וחכמה.

פרשת בראשית
רובין שארמה בספרו "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" מסביר: יום אחד הוא הרגיש תקוע בחיפוש אחרי הכסף.למרות שהצליח לאסוף כסף וליצור לעצמו מעמד הוא נשאר בלתי מסופק ולא היה מרוצה. אז הוא ניסה ליצור עוד כסף ועוד מעמד, ושוב נעשה עורך דין מבוקש, הצליח לזכות נאשמים ושמו יצא בקרב הנאשמים ועורכי הדין כמצליחן. בכל זאת הרגיש תסכול, לכן חיפש דרך אחרת ומצא את האימון. פרשת בראשית היא אופיינית למצב הזה. היא מכוונת אותנו בעזרת פרשת נוח, לצאת ממצב זה. להכיר בפרדיגמות, בחסרונות שלנו ע"מ לצאת ממצב מסוים לפרוץ דרך. ועוד דבר, שהסיפוק החומרי בלבד לא יביא לנו שקט.
פרשת בראשית היא כישלונו של האדם שלא לקח אחריות על חייו. אדם וחווה אכלו מעץ הדעת, וגורשו מגן עדן. קין הרג את הבל כי לא רצה לחלק איתו את העולם. גם למך לא המשיך את האנושות כי שר שיר הלל למות, ואיים על נשותיו, כי חשב שהן רכושו. ההידרדרות נמשכת כי אף אחד לא היה מרוצה מהישגיו החומריים. גם הישגיו הגופניים לא סיפקו אותו והוא המשיך לחפות על כך בכל מיני אמצעים שהיו גרועים מהקודמים. עד שכל מחשבותיו היו רק רע כל היום. ובסופו שלח דבר הביא להרס שלו. (אם ניקח את המבול כמטאפורה של השמדה עצמית, מבלי לשנות את הסיפור המקראי). הדבר היה קורה גם אם לא היה מבול. בהיסטוריה ראינו אימפריות גדולות נופלות בגלל השחיתות, ובגלל שלא השכילו להבין שהן מדרדרות. הן שקעו בניסיונות לספק את צורכיהן החומריים והגופניים, פשוט הגיעו לשחיתות שבסוף העבירה אותן מהעולם. כאלה היו אימפריית יוון ורומי.
הם לא הקשיבו לקול ה' שאמר להם גם אם נכשלתם, יש לכם סיכוי לצאת מכך. וכך אומר הכתוב לקין שנכל בעוון רצח: "אם תיטיב – שאת, אם תבין מה גרם לך לכישלון ולכך שה' לא רצה את קורבנך, תוכל להרים ראשך ולהסתכל לכישלון בעיניים ולומר לו "לא עוד! אני מתקן ופורץ לדרך חדשה". ויש אפשרות להיבנות מהכישלון ולפרוץ דרך ולהצליח. הכישלון אינו אסון, אם נדע כיצד ללמוד ממנו ולתקן את שגיאותינו. דור הבריאה והמבול המשיכו בדרכם עד שהושמדו. אבל כמו שנכתוב בפרשת נוח, אפילו במצב קשה כמו המבול יש תקווה בצורת תיבה השטה על המים.

פרשת בראשית

רובין שארמה בספרו "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" מסביר: יום אחד הוא הרגיש תקוע בחיפוש אחרי הכסף.למרות שהצליח לאסוף כסף וליצור לעצמו מעמד הוא נשאר בלתי מסופק ולא היה מרוצה. אז הוא ניסה ליצור עוד כסף ועוד מעמד, ושוב נעשה עורך דין מבוקש, הצליח לזכות נאשמים ושמו יצא בקרב הנאשמים ועורכי הדין כמצליחן. בכל זאת הרגיש תסכול, לכן חיפש דרך אחרת ומצא את האימון. פרשת בראשית היא אופיינית למצב הזה. היא מכוונת אותנו בעזרת פרשת נוח, לצאת ממצב זה. להכיר בפרדיגמות, בחסרונות שלנו ע"מ לצאת ממצב מסוים לפרוץ דרך. ועוד דבר, שהסיפוק החומרי בלבד לא יביא לנו שקט.
פרשת בראשית היא כישלונו של האדם שלא לקח אחריות על חייו. אדם וחווה אכלו מעץ הדעת, וגורשו מגן עדן. קין הרג את הבל כי לא רצה לחלק איתו את העולם. גם למך לא המשיך את האנושות כי שר שיר הלל למות, ואיים על נשותיו, כי חשב שהן רכושו. ההידרדרות נמשכת כי אף אחד לא היה מרוצה מהישגיו החומריים. גם הישגיו הגופניים לא סיפקו אותו והוא המשיך לחפות על כך בכל מיני אמצעים שהיו גרועים מהקודמים. עד שכל מחשבותיו היו רק רע כל היום. ובסופו שלח דבר הביא להרס שלו. (אם ניקח את המבול כמטאפורה של השמדה עצמית, מבלי לשנות את הסיפור המקראי). הדבר היה קורה גם אם לא היה מבול. בהיסטוריה ראינו אימפריות גדולות נופלות בגלל השחיתות, ובגלל שלא השכילו להבין שהן מדרדרות. הן שקעו בניסיונות לספק את צורכיהן החומריים והגופניים, פשוט הגיעו לשחיתות שבסוף העבירה אותן מהעולם. כאלה היו אימפריית יוון ורומי.
הם לא הקשיבו לקול ה' שאמר להם גם אם נכשלתם, יש לכם סיכוי לצאת מכך. וכך אומר הכתוב לקין שנכל בעוון רצח: "אם תיטיב – שאת, אם תבין מה גרם לך לכישלון ולכך שה' לא רצה את קורבנך, תוכל להרים ראשך ולהסתכל לכישלון בעיניים ולומר לו "לא עוד! אני מתקן ופורץ לדרך חדשה". ויש אפשרות להיבנות מהכישלון ולפרוץ דרך ולהצליח. הכישלון אינו אסון, אם נדע כיצד ללמוד ממנו ולתקן את שגיאותינו. דור הבריאה והמבול המשיכו בדרכם עד שהושמדו. אבל כמו שנכתוב בפרשת נוח, אפילו במצב קשה כמו המבול יש תקווה בצורת תיבה השטה על המים.

שבת ויום הכיפןרים

השנה יוצא יום כיפור בשבת. השבת נתנה למנוחה לפסק זמן שכל אחד מאיתנו זקוק לה, על מנת שהשגרה לא תפריע לנו מלהתקדם. שלא תתקע אותנו. השבת היא ניקוי ראש מהחול, מהעבודה, אסור לנו לתכנן בה את המלאכה לשבוע הבא.בשבת אנו ממלאים את המצברים הרוחניים. איננו ואסור לנו לעסוק במלאכות ומה שנשאר לנו זה העיסוק הרוחני. כך אנחנו יוצרים הזדמנות לפריצת דרך, כי ביום ראשון מתחיל שבוע חדש וכל התחלה חדשה יש לה סיכוי טוב לחידוש. בשבת אנחנו צוברים אנרגיות כדי לפרוץ דרך בשבוע הבא.
יום כיפור הוא סיכום של חודש אלול ועשרת ימי תשובה. אמרנו כבר, שימי אלול ועשרת ימי תשובה הם התנקות. כבר אמרו חכמינו שכל יום יחזור אדם בתשובה שהרי אינו יודע מה טומן לו העבר. אבל 40 יום אלו שעברנו עתה הם ימים שמשה רבנו עבד קשה אחרי מעשה העגל, משה עלה ל-40 יום כדי להציל את עם ישראל מהעונש שהגיע להם, (אחרי שמנע את העונש המיידי) עלה משה לשמים בפעם השלישית לבקש מה' שימשיך להנהיג את עם ישראל ולא ימסור אותם בידי מלאכו. בא' אלול עלה וירד בי' בתשרי כאשר ה' אומר לו "סלחתי כדברך". איזו אופטימיות יש במילים האלה. אבל הן גם אומרות לנו, שבכוחנו לשנות את דעתו של ה'. אם כך הן מטילות עלינו אחריות על מצבנו הפרטי והלאומי. ראו, אברהם מתווכח עם ה' כדי להציל את אנשי סדום "... אולי ימצאון שם עשרה" וה' אומר לו:"לא אשחית בעבור העשרה". כלומר אם היו בסדום עשרה צדיקים ה' היה מבטל את גזירתו שלו. ומשה פעמים רבות מבטל גזירות שה' גזר על ישראל: במעשה העגל, בעדת קרח, ובמרגלים... אם כך, אף אחד מאיתנו אינו יכול לברוח מהאחריות. "אין הדבר תלוי אלא בנו".
וכשני הימים שבת וכיפור מתאחדים ביום אחד אנחנו מבינים שהאחריות מוטלת על כתפנו לפרוץ דרך ולעלות בדרגה.
כמה מעניין שעל יום כיפור נאמר, שלא היו ימים טובים בישראל כמו ט"ו באב ויום הכיפורים. ועוד יותר מעניין שמייד אחרי יום הכיפורים אנו יוצאים לחג הסוכות שבו אנו מצווים במיוחד לשמח. לצאת מבית הקבע לסוכה – לבית ארעי ולשמוח.
אופטימיות ואחריות ביחד, איזה שילוב מנצח.

פרשת כי תבוא

בשנה שעברה דברנו על הצורך בניקוי העבר והשתחררות ממנו על מנת שנוכל להתקדם ולפרוץ דרך. היחסים בין ה' לעם ישראל, נמשלים ליחסים בין איש לאשתו. כבר הנביא הושע מתייחס לכך בספרו בפרקים הראשונים. אחד הדברים באימון משפחתי שהמאמן מלמד את המתאמנים הוא לעשות כל ערב RESET על אותו יום, כדי שנוכל לפתוח דף חדש ביום המחר. זה נכון בכל מיני קשרים, ונקרא "ניקוי שולחן". זה הוידוי שאומרים בזמן הבאת הביכורים שבתחילת הפרשה, וביעור מעשרות שנעשה כל שלוש שנים ולבסוף הבקשה לעתיד טוב יותר.
הפעם נתעמק במהות על פי פרשת השבוע. ברור לכולנו שכל מי שנולד בעולם לא סתם נולד לכל יצור יש שליחות שעליו למלא. אם הוא מצליח לדעת את מהותו ולמלא את שליחותו על פיה הוא מאושר ושלם עם עצמו וחייו משמעותיים, אם לאו הוא מרגיש "פספוס" ואי מרוצות בחייו. בתחילה הוא מנסה למלא את חייו בכל מיני תענוגות, בעיקר גופניות, ושוב מרגיש חסר שקט, ואי מרוצות. אחד הדברים שהמאמן מנסה לעזור למתאמן הוא לגלות את מהותו. במשך השנים בגלל הצורך להגן על עצמנו בגלל מה שקורה לנו, ובגלל הפרדיגמות שמגינות עלינו. לכן אנחנו שוכחים את מהותנו ואז יש לנו אי שקט. מהותנו מתכסה עד שאין אנו יודעים בכלל מהי מהותנו, ואנו לוקחים לעצמנו "ג'ובים" לא מתאימים לנו. לפעמים בני זוג לא מתאימים. במקרים פתולוגים סמים ואלכוהול. המאמן עוזר למתאמן למצוא את המהות המכוסה ולהתחבר אליה.
כך קל לו יותר לאמן את המתאמן לחיים טובים יותר ומשמעותיים, ולמלא את שליחותו בעולם הזה. לכן כאשר אנו חוזרים למהותנו אנחנו קוראים לכך "חזרה בתשובה", לא שינוי, לא התעלות אלא חזרה למהותנו לעצמנו.
כמו שיש מהות ליחיד יש מהות לאומה, על כך הרב קוק זצ"ל. הנה בפרשתנו בפרק כו, טז – יט הכתוב מדבר על מהות האומה: "את ה' האמרת היום להיות לך לאלקים, ללכת בדרכיו ולשמר חקיו מצותיו ומשפטיו ולשמע בקולו... להיותך עם קדש לה' אלקיך כאשר דבר". ומכאן דברי חז"ל: מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא עושה חסד אף אתה עושה חסד... ומכאן גם המאמר "עם ישראל רחמנים בני רחמנים וצנועים הם"... ובשמות נקרא עם ישראל "עם סגולה" "ממלכת כוהנים" שעם ישראל מתחבר למהותו הסגולית טוב לו, והוא מרוצה בשליחותו וכל העמים מכירים בו ומכבדים אותו. אבל כשהוא רוצה להיות כמו כל הגויים ולחקות אותם, אין העמים מכבדים אותו אלא מבקרים אותו.
את זה הבין בן גוריון, שדבר בעיקר על זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל. הוא לא דבר על בטחון למרות היותו שר הביטחון, הוא דבר על חזרה למהותנו ועל הזכות ההיסטורית של עם ישראל לחיות בארץ ישראל.

פרשת כי תצא

פרשתנו פותחת ב"אשת יפת תאר: "כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלקיך בידך, ושבית שביו. וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה. ההתחלה היא בחשק, ביצריות, המשכה "מי ישורנה". (דברים כא, י – יא) יש אהבה ויש התאהבות. ההתאהבות היא רגש ראשוני, לא מתמשך הרבה זמן, הוא חולף ואם הכול בסדר היא נהפכת לאהבה. אם לאו ההתאהבות נהפכת לשנאה. בהמשך הפרשה כתוב:"כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה... (שם כא, טו) התורה רוצה למנוע מאיתנו את השנאה בין בני הזוג, לכן מצווה היא שאחרי ההתאהבות הראשונה על הלוחם לחכות חודש ימים.
התורה מתחשבת בכל הגורמים המעורבים בסיטואציה, ורצה שלמצב זה יהיה סוף טוב לכולם. היא מתחשבת בשבויה ונותנת לה לסגור פרק. היא הייתה מהאויבים, היא צריכה לסגור את הפרק הזה כדי להתחיל חיים חדשים. לכן עליה לשבת חודש ימים ולבכות את הוריה. במקביל התורה רוצה לתת ללוחם, שבלהט הקרב והמלחמה, התאהב באישה מהאויב לבדוק אם זאת אהבה או התאהבות. היא יושבת ומבכה את הוריה מגלחת את שער ראשה, אין לו רשות לגעת בה ובגופה ולמלא את צרכיו המיניים. בפסק זמן זה יתברר לו אם הוא באמת אוהב אותה או לא. רק אחרי חודש ימים יכול הוא לקיים איתה יחסי אישות, ולהינשא לה.
ביהדות יש איסור לזוג לגעת אחד בשנייה טרם נישאו. לכאורה בימינו זה נראה טיפשי. יש החושבים שמוטב שזוג יחיו לפני הנישואין יחד. ולא היא, התורה מאמנת אותנו לאהוב נפשית את בן או בת הזוג, רק אחרי שהם התאהבו רוחנית בלי מגע גופני הם יכולים להינשא ולממש את אהבתם הגופנית, כדי להגיע לשלמות זוגית. כי אם מתחילים באהבה גופנית בלבד, זו דועכת ואם אין אהבה רוחנית שאינה קשורה במגע גופני, הדרך לפירוד היא ממשית. אבל אם ישנה אהבה רוחנית, דעיכת האהבה הגופנית לא תגרום לפרידה היא תישמר עד שהתשוקה תחזור לבני הזוג.
למדנו משהו חדש, התורה גם במקרה שלנו רצתה קודם שתהיה אהבה רוחנית, שיש לה כוח להמשך לעד, עוד לפני שתהיה אהבה גופנית. לכן השאירה את "אשת יפת תואר" חודש ימים, כדי שלוחם ירגע ויחליט אם הוא אוהב אותה או לא. כך גם רוצה התורה שנתנהג כלפי בני הזוג לפני החתונה. לכן יפה אומרת הכלה "השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באיילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ (שיר השירים ב, ז ועוד).
אם התברר לו שאינו נמשך אליה יותר, ואינו אוהב אותה רוחנית הוא משחרר אותה ואסור לו להתעמר בה ולמכרה למישהו אחר, או לעם אחר. היא חופשייה ללכת לדרכה. ועל זה כתב רש"י שדברה התורה כנגד יצר הרע. כי ידעה התורה שבזמן המלחמה יצרו יגבר עליו (אולי עליהם) והוא לא יוכל לברר אם באמת הוא אוהב אותה או זה "סטוץ" ולא יותר.

פרשת שופטים

פרשתנו פותחת בסדר הציבורי, "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק" (דברים טז', יח). חברה בריאה וחזקה היא בריאה שבה הצדק והמשפט הם נר לרגליה. הפרשה ממשיכה בכך ומראה בהמשך מה הופך חברה לחברה טובה. "לא תטה משפט, לא תכיר פנים ולא תקח שחד, כי השחד יעור עיני צדיקים ויסלף דברי צדיקים. צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך" (שם טז, י"ט – כ). ומסמיכות הפסוקים לומדים שאי צדק משפטי וחברתי דומה לעבודה זרה ליד המזבח. בהמשך מדברת
פרשתנו מדברת גם על "זקן ממרא". שופט אשר שואל את בית הדין הגדול בירושלים – במקדש, ועושה בניגוד לפסק הדין שקיבל. דינו מיתה. ובתוך הפרשה ישנו פסוק: "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ..." (שם, יז' ט'). ומעיר לנו רש"י: "ואפילו אינו כשאר השופטים שהיו לפניו, אתה צריך לשמוע לו – אין לך אלא השופט שבימיך וממשיכה התורה ומצווה עלינו: "... לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (שם, יא), ומעיר רש"י: "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין וכל שכן על ימין ימין ועל שמאל שמאל". והמדרש מוסיף: "יפתח בדורו כשמואל בדורו".
עלה בדעתי לפרש את הפסוק בדרך האימון. כיצד אתה תדע אם המנהיג שלפניך, השופט שלפניך הוא גדול, צודק ופורץ דרך, ועליך לציית לו. אם כאשר הוא אומר על ימין שהוא שמאל והעם מוכן ללכת אחריו וסומך עליו סימן שהוא מנהיג ושופט. וכיצד תדע שעליך לעשות כדבריו? מה יהיה הסימן שיש להישמע לו? כמו שמואל הצדיק בדורו וכמו יפתח הפוחז בדורו. כאשר שניהם הביאו ישועה לעם ישראל – למרות השוני ביניהם. מתחילה הפרשה להסביר לנו מיהו שופט צדק. לא רמתו האינטלקטואלית חשובה אלא רמתו המוסרית. זה ימנע מאיתנו להישמע לרודנים בצורה עיוורת, כפי שקרה בהיסטוריה.

פרשת ראה

האימון מאמין בכוחו ש/ל האדם. לכן הוא שואל שאלות שאת התשובות יכול לתת המתאמן. ההנחה היא שבתוך תוכו של המתאמן יש מהות חיובית. אנחנו רק צריכים לעזור לו לחשוף אותה, כי במשך השנים נעלמה ממנו עד ששכח אותה. כל האי שקט שיש למתאמן, כל מה שגורם לו אי נחת ואי מרוצות נובעות מהתנהגותו נגד מהותו. עלינו לעזור לו לחשוף את מהותו, כדי שיוכל לפעול בפריצות הדרך שלו ביחד עם מהותו.
דבר שמונע מאתנו לפרוץ דרך ולעשות שינוי בחיינו הם ה"שדונים" המפריעים לנו לקחת החלטות. במילים אחרות הם כל התירוצים שאנו מעמידים בפנינו כדי להימנע מעשייה. חשוב מאוד שנעמוד מול ה"שדונים" הללו ונאמר להם: "אנחנו יודעים עליכם ולא ניתן לכם להפריע לנו בפריצת הדרך שקבענו לעצמנו. לפעמים אפשר לחיות עם ה"שדונים" הללו ובכל זאת לפרוץ דרך ולהתקדם. לפעמים יש להרוס את ה"שדונים" הללו. לשרש אותם מתודעתנו. בפרשה מסופר על "שדון" כזה שיעמד לישראל לכלותם, וכדי להתגבר עליו יש להשמידו. "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים אשר אתם יורשים אתם את אלהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן" (דברים י"ב, ב'). וכפי שרש"י מסביר שם שיש לשרש את העבודה הזרה. למדנו שלפעמים על מנת לבנות יש להרוס את הקיים ולבנות מחדש. יש להרוס את העבודה הזרה כדי ללבנות כפי שכתוב בהמשך את בית ה'.
אם בשנה שעברה דברנו על לשרש עבודה זרה מאיתנו, ובלשון אימון לשרש את הפרדיגמות, ה"שדונים" המפריעים לנו להתקדם וללכת בדרך הנכונה. השנה נוסיף לנו עוד נדבך אימוני. מי שמוביל, מי שפורץ דרך אינו להיגרר אחרי. הוא יכול להתייעץ אבל בסופו של דבר להיות עצמאי בהחלו לקחת אחריות על החלטותיו. הנה בפרשתנו מזהירה התורה "השמר לך פן תנקש אחריהם (הכוונה לגויי הארץ) אחרי השמדם מפניך, ופן תדרש לאלהיהם לאמר: איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם אעשה גם אני" (דברים יב, ל). הסכנה בהיגררות אחרי האחרים היא מתכון וגם מכינה את התירוץ במקרה של הכישלון. באימון אנחנו מלמדים את המתאמן לקחת החלטות קשות ולא להיגרר אחרי אחרים. ולקחת אח"כ אחריות על החלטותיו.

פרשת עקב תשע

באימון אנחנו מציבים מטרה וקובעים באיזה דרגה מ- 1 – 10 אנחנו נמצאים עכשיו. ואז שואלים את עצמנו מדוע אנחנו קבענו דרגה כזו ולא פחות. כך אנחנו מגלים את הכוחות שיש לנו. אחרת היינו קובעים לעצמנו דרגה נמוכה יותר. כשיודעים מה הכוחות שלנו אנחנו מתחילים לתכנן את ההגעה למטרה. אנחנו שואלים את עצמנו מה נעשה כדי להגיע לדרגה גבוהה יותר בדרך למטרה שהצבנו. על מה אנחנו נוותר ועל מה לא נוותר. כי בכל החלטה שלנו יש ויתור על משהו.
אם החלטנו ללמוד לבחינה של מחר, כדי שנצליח בה, אנחנו צריכים לוותר על בילויים, על ה"סטלבט", לשבת וללמוד.
בפרשתנו עקב אנחנו מגלים שיש "שדונים" שמפריעים לנו להתקדם ולפרוץ דרך. למשל השדון שתוקף אותנו כמעט תמיד. "למה להתאמץ הרי ממילא לא אצליח". זהו "שדון" שבא מערך שאני צריך תמיד להיות הכי טוב. אם לא מוטב לוותר עכשיו. יש "שדון" אחר שאומר לי,ת למה להתאמץ בפרטים, חשוב להתרכז בעיקר. הנובע מערך שהזמן חשוב וחבל לבזבז זמן.
פרשתנו בפתיחתה (דברים פרק ז, יב): "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה אֱלֹקיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ". ורש"י מפרש: אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון. כלומר אדם חושב רק על המקרו ואינו נכנס לפרטים הקטנים שנראים בעיניו מיותרים ואפשר לוותר עליהם. זה מזכיר לי את הטענה של הנאצים שאמרו בסך הכול הם היו בורג קטן. ודוש צייר קריקטורה המראה גרזן ברזל עם ידית עץ מחוברים בבורג קטן. רצה לומר שבלי הבורג הקטן לא היה הגרזן יכול לגדוע את העצים. להבדיל באלפי הבדלות איננו יודעים איזו מצווה חשובה יותר ותביא אותנו למטרה לאהוב את ה'.
כך באימון כאשר הצבנו מטרה אליה נרצה להגיע, חשוב שבתוכנית לא נזלזל אפילו בפרטים הקטנים, שנראים לנו פעוטים. זה גם נאמר למתאמן, אבל גם למאמן. עליו לשים לפרטים הקטנים שאומר המתאמן, ולמתאמן המחליט ללכת לכבוש את המטרה לא לזלזל בפרטים הקטנים, שמא דווקא פרט זה או אחר יתקע את ההתקדמות למטרה.
מנהל טוב מציב במקרו יעד, אבל דואג שהדרך ליעד יתייחסו למיקרו לפרטים הקטנים. אי אפשר יותר בפריצת דרך להישען על ה"סמוך", צריך לקחת כל דבר קטן כגדול בחשבון, כדי שנצליח. והתורה מלמדת אותנו שאם נתייחס ברצינות לפרטים הקטנים אז (שם, יג - טו): "וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ. בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ. וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל שֹׂנְאֶיךָ".
ההצלחה תלויה בהתייחסות לפרטים הקטנים המובילים אל היעד הגדול.

פרשת ואתחנן

באימון, אנחנו מדברים על הצבת מטרה. שחקן הכדורסל עמרי כספי, שוחח עם אסירים צעירים וסיפר את סיפור חייו. אחד האסירים נשאל מה הוא לקח מהשיחה, וענה: "לקחתי את מה שאמר כספי: 'הצבתי לעצמי כל חיי מטרות והשתדלתי להגשים אותן" ואח"כ הוסיף: מעולם לא הצבתי לי מטרות בחיים, והתגלגלתי לפשע". בפרשתנו ובפרשת עקב ישנן שתי פרשיות שהיהודים אימצו אותן, "שמע ישראל" ו"היה אם שמוע". הפרשות הללו נמצאות בתפילין שכל יהודי מניח כל יום. הן נמצאות גם במזוזה שבפתח ביתנו. המטרה היא להכיר בה' כאל יחיד. (דברים פרק ו, ד): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד". כיצד נגיע למטרה זו, באה פרשת "והיה אם שמע" ומלמדת אותנו כי נוכל להגיע למטרה שהצבנו בפרשה של "שמע ישראל" אם נשמור את המצוות שה' מצווה אותנו. כמו שאמרנו הצבת מטרה ודרך להשיג את הטרה.
אנחנו אם כן יכולים לקחת את הדוגמא מהתורה וליישם אותה בחיי היום שלנו להציב מטרה ולנסות להגשים אותה. נבדוק בסולם 1 – 10 היכן אנחנו עכשיו בהקשר של המטרה, ומה עלינו לעשות כדי להתקדם עד שנגיע אליה. גם אם יהיו קשיים בדרך, אם המטרה היא נגד עינינו נצליח להגיע למטרה. צעד אחרי צעד, וכשנגיע למטרה נציב את היעד הבא.
המטרה העיקרית, היא קבלת עול מלכות שמים, וייחודו של ה'. כיצד נגיע לכך ע"י (דברים פרק , ה) "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". כיצד תגיע לאהבת ה', ע"י שימת דברי התורה על לבבך, ע"י שינוונם עד שיהפכו לחלק ממך. כיצד הם יהפכו לחלק ממך ע"י קיום המצוות, שהן לא תמיד מובנות אלא אם כן מקיימים אותה. עומרי כספי לא הבין את כל האימונים שהוא עבר ומה זה עשה לו, הוא ראה זאת אחרי המעשה בחוזקו הכללי ובהצלחתו. כך אצל הקב"ה לא תמיד אנו מבינים מה מסתתר אחרי מצוותיו, רק אם נקיימם.
את זה הבינו בני ישראל לפני מעמד הר סיני, כשאמרו "נעשה ונשמע".
כך גם המתאמן צריך להאמין בכוחותיו נגד כל הסיכויים ההגיוניים שהם לפעמים "שדונים", שמנסים לעצור בעדו מלפרוץ דרך, וללכת לכיוון המטרה שהציב בלי היסוס צעד אחרי צעד.

פרשת דברים 2

באימון אישי ומשפחתי אחד הדברים שמנסה המאמן להקנות למתאמן זו לקיחת אחריות, שפירושו הוא, להכיר באחריות למעשיו לטוב ולרע. אנשים בדרך כלל נוטים להאשים בכישלונם את האחרים. בתור מורה אני מכיר את מה שאומרים: "אין מורה טוב". אם התלמיד מצליח בלימודיו הוריו אומרים שיש להם בן כישרוני, מוצלח. אם בנם נכשל הם מייד מאשימים את המורה, כך קל להם להסיר אחריות מעצמם, ומבנם. באימון אנחנו מלמדים את המתאמן לקחת אחריות על עצמו. יותר מכך, אנחנו מלמדים אותו, שרק הוא אחראי לשינוי, ואין הוא יכול להיות אחראי על זולתו. ייתכן שהשינוי שהוא יעשה בעצמו יביא לשינוי גם בזולתו. זה קשה אבל אפשרי.
הנה בפרשתנו (דברים פרק א, כד - כח): "וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ. וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקינוּ נֹתֵן לָנוּ. וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יה' אֱלֹקיכֶם. וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ. אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם". בפסוקים אלה למדנו שלושה דברים: א. העם לא רצה לעלות לארץ ישראל (לא רק המרגלים), אולי כי היה להם נוח לא לקחת אחריות על חייהם. בני ישראל התנהלו כמו בצבא ה' דאג למזונם האחריות על משה מה רע בכך. יש על מה ועל מי לקטר. בארץ ישראל העם יצטרך לקחת אחריות על עצמו. ב. בגלל השקפתם הם לא יכלו לשמוע דברים אחרים. תפקיד המאמן היא להרחיב את היריעה לפני המתאמן, כאן הכישלון כי היו עשרה שחיזקו את השקפת העם ורק שניים שניסו להרחיב את היריעה ולא הצליחו. ג. כשאינך רוצה לקחת אחריות אתה מעביר אותה לאחרים. בני ישראל העבירו את האשמה למרגלים.
אם ננסה להרחיב את מה שאמרנו: כל זמן שישראל לא לקחו אחריות על מעשיהם או במילים אחרות לא לקחו את גורלם בידם, לא היה סיכוי שהם יצליחו. לכן העונש החמור להסתובב במדבר 40 שנה. רק הדור הבא היה מוכן לקחת אחריות על עצמו ונכנס לארץ ישראל. כבר בשנת ה-40 לקחו שבטי גד וראובן אחריות והיו מוכנים להיכנס לארץ להילחם כחלוצים לפני בני ישראל, ולעזור להם בכיבוש הארץ למרות שלא הייתה נחלתם בעבר הירדן מערבה. הלקח נלמד...

פרשת מטות מסעי 2

עברה שנה ואנו מתחילים שנה חדשה, מקווה מאוד שנהניתם ממה שכתבתי בשנה שעברה, אבל יש להתמיד ויש עוד דברים רבים שאפשר ללמוד על אימון בעזרת פרשות השבוע אם באופן ישיר, או על דרך המשל. ואולי בע"ה ייצא בסוף ספר למאמנים ולמתאמנים. ואתם קוראי הייתם הראשונים שזכיתם ללמוד ממה שכתבתי, אז תודה לכם.

בפרשתנו אנו קוראים על נקמת בני ישראל במדיינים. מדוע התנקמו? התורה מגלה לנו שהמגפה שבאה בעקבות עבודת "בעל פעור" ושגרמה למותם של (במדבר פרק כה, ט): "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף". אלה שפיתו את בני ישראל לעבוד לבעל פעור היו המדייניות, שהתנדבו לעבוד בזנות, כדי לגרום לעם לעבוד עבודת אלילים. לכאורה סתירה בתורה. בבמדבר פרק כה, א כתוב: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב", אבל אלה שבאו למשה להתחתן הם זמרי בן סלוא משבט שמעון וכזבי בת צור ממדיין. רש"י מיישב את הסתירה בכך שבנות מואב לא רצו לזנות, במקומן הגיעו המדייניות.
התיקון היה בפגיעה בזמרי וכזבי, בפגיעה במדיינים ובהריגת בלעם בן בעור – אבי הרעיון שהביא למותם של 24,000.
אבל אז קורה דבר מעניין (במדבר פרק לא, ט): "וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת טַפָּם וְאֵת כָּל בְּהֶמְתָּם...". מה שמביא את משה להאשימם (במדבר פרק לא ,יד - טז ): "וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל ... וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה. הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'". השאלה המתבקשת היא: כיצד יכלו בני ישראל אחרי מה שקרה להשאיר דווקא את הנשים ולקחת אותן בשבי?
התשובה מבחינה אימונית היא: לכל אחד מאיתנו יש "שדונים" ופרדיגמות שמביאות אותנו לחזור להתנהגויות ישנות, שאולי היו מועילות לנו בזמן עבר, אבל אח"כ הן התחילו להפריע ופגעו בנו. כך גם בעניין המדיינים, אף על פי שפינחס הצליח לפרוץ דרך ולעצור את המגפה, אבל כשעמדו מול בנות מדיין,אף על פי שידעו מה גרמו בנות מדיין, פשוט חזרו, למה שהיו רגילים למקום המוכר להם. כך עשו גם בני ישראל. כשהרגו את המדיינים הם חזרו ולקחו את בנות מדיין בשבי, כפי שהיו רגילים קודם לכן.
משה ואלעזר הכהן מבינים, אם רוצים לשמור על פריצת הדרך של פינחס היו הלוחמים צריכים להימנע לקחת בשבי מבנות מדיין, ואם לקחו כבר, יש להרוג את בנות מדיין שידעו איש, כדי שלא יביאו את בני ישראל לזנות ולעבודה זרה. ככפי שקרה לבני ישראל קודם לכן.
ובדרך המשל, אפשר ללמוד שיש להילחם נגד ה"שדונים" שמפריעים לנו להתקדם ולפרוץ דרך. א. יש לעמוד מול השדונים, להסתכל להם בעיניים, ולומר להם, כרגע אתם מפריעים לנו להתקדם, אינכם מועילים לנו, לכן עזבו אותנו, אנו לא זקוקים לכם יותר. ב. אם יש צורך אפילו "להרוג" אותם.

פרשת פנחס

הפעם נדבר על ניצול ההזדמנות כלומר, באה הזדמנות לידי ואני מנצל אותה מייד, לא מחכה שדברים הסתדרו לבד. באימון אנו מלמדים את המתאמן לקחת אחריות על חייו ומעשיו. מי שלוקח אחריות על מעשיו הוא מנהל את חייו ולא חייו מנהלים אותו. כמו שנאמר (אליהו רבה (איש שלום) פרשה יח ד"ה לעולם יהא אדם) אמרו חכמים,: "מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחקוך" (עדיות סוף פ"ה). גם לילדים עם היפראקטיביות אני מלמד אותם לקחת אחריות על מעשיהם. אם אחד מגיע אלי וטוען שהמורה מתנכל לו, אני אומר לו את המורה אני לא יכול לשנות וגם לא אותך, אתה יכול להשתנות, כי אתה מתאמן, ובדרך כלל השינוי שלך, יביא לשינוי אצלו.
הנה שתי דוגמאות בפרשת השבוע. הראשונה מסיפור בנות צלופחד ובני קרח.
כשמונים את בנ"י בפעם השנייה לקבוע מי הם היורשים בארץ, מזכירים באופן מיוחד (במדבר פרק כו, לג) "וּצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת וְשֵׁם בְּנוֹת צְלָפְחָד מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה". מאוחר יותר בכל מקום שנזכרו בנות צלפחד מזכירין את שמותן. מה שמוכיח שהתורה מעריכה אותן. חשיבותן נובעת מהאומץ, החוכמה והרצון לקבל נחלה בארץ למרות שאינן בנים. רצונן נובע מכנות ולא מרצון לעשות הון. כך מעיד עליהם הכתוב (פרק כז, ו -ז) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת...". זוכות הן שמצווה אחת מתרי"ג מצוות הנרשמת לזכותן. ללמדנו שצריך להעיז ולקחת אחריות על החיים. בנות צלופחד העיזו נגד כל הסיכויים והצליחו. יש לאנשים נטייה לא להעיז בתירוצים שונים, כל השידונים יוצאים ומונעים מהאדם להעיז, לכן באימון אנחנו מנסים לאמן את המתאמן לקחת אחריות ולהעיז. אם רוצים לפרוץ דרך לשנות צריך להעיז.
כך גם היה עם הטמאים שלא יכלו לחגוג פסח ראשון במדבר. ולדעתי, כך גם הצליחו להינצל בני קרח. שהעיזו לצאת נגד אביהם ולתמוך במשה. "ובני קרח לא מתו".
הדוגמא השנייה היא מפינחס בן אלעזר. אי אפשר להתעלם ממעשהו של פינחס בן אלעזר. ה' כורת לו ברית שלום. ידוע המושג "החמצת השעה" שטבע הרב סולובייצ'יק זצ"ל. הוא אומר: מי שנקרית בדרכו הזדמנות חד פעמית והוא מנצל אותה, הרי הוא זוכה לסייעתא דשמיא. כזה היה פינחס הוא ניצל את חוסר האונים של משה רבנו ושל כל נשיאי ישראל והרג את כזבי בת צור ואת זמרי בן סלוא וזכה לקבל כהונה. (במדבר פרק כה, יב - יג): "לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ _ בְּרִיתִי שָׁלוֹם וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר _ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". לקיחת האחריות בזמן שאף אחד לא העיז לעשות משהו וכולם העדיפו לבכות, מה שמביע חוסר ביטחון וחוסר העזה.
אותו פינחס הולך גם לבני ראובן ובני גד שהקימו מזבח בעבר הירדן המזרחי ונחשדו בעבודה זרה,. (יהושע פרק כב) שם הוא מציל את עם ישראל ממלחמת אחים. למדנו שהבירור בטרם פעולה והחלטה יש מעלה חשובה. אילו לא היו שולחים שליחים לבני ראובן ולבני גד והיו מגיבים מיד, כמה דם נקי היה נשפך. ודווקא פינחס הקנאי נשלח והוא פועל בסובלנות.

פרשת בלק

"וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". השאלה היא ממה פחד כל כך בלק מלך מואב, הרי הוא ראה שבנ"י לא פגעו באדום, במואב ובבני עמון לפני כן, מדוע שיפגעו בהם עכשיו? לעניות דעתי, עצם ראיית בנ"י מביאה את בלק לפחד, והפחד הוא לא פיזי אלא פחד רוחני. בנ"י משקפים לו את עצמו ואת המוסר שלו. – מזה הוא פחד. בנ"י הם המראה, המראה לו באיזה מצב מוסרי הוא עצמו לכן פחד.
פעמים כאשר אנו רואים את זולתנו, אנו מבינים מה מצבנו ומפחדים וחושבים שאם נצליח לפגוע בזולתנו האיום שעלינו יוסר. זוהי שגיאה ולא תביא אותנו לשום מקום.
השיקוף באימון הוא חלק מהותי מהאימון, כך המתאמן והמאמן יודעים שהם מדברים על אותו דברובמינים זה את זה. חשוב גם לשקף למתאמן את מצבו, משום שלפעמים בגלל הפרדיגמות שלו והשדונים שלו הוא אינו מסוגל לראות את מצבו העכשווי בצורה נכונה. ולאלה שיש A.D.D ו-A.D.H.D הפרעות קשב וריכוז והיפראקטיביות להם עוד יותר קשה להכיר בקשיים שלהם והשיקוף יכול עזור להם להיות ריאליים. ברגע שהם יכירו בקשיים הם יוכלו לפרוץ דרך ולערוך שינוי.
ראינו בפרשה גם (במדבר פרק כד, ג): "וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן". הביטוי "שתם העין" הוא ביטוי קשה, ונחלקו הפרשנים בפירושו. חלק אומרים (אונקלוס, רשב"ם...) פתוח עין כלומר עינו פקוחה ורואה עתידות. וחלק אמרו ( (רש"י, רמבן...) שהיה עיוור בעין אחת. אם נאמר פתוח עין היה, הרי בפרשה זה לא נראה, בלעם אינו קולט כאשר ה' שואל אותו (במדבר פרק כב ט): "וַיָּבֹא אֱלֹקים __ בִּלְעָם וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ". איך זה שה' אינו יודע ושואל אותו? אח"כ הוא לא רואה את המלאך העומד בדרכו, מה שהאתון כן ראתה?
לכן נראה לי ,לעניות דעתי, הפרוש השני שהיה עיוור בעין אחת. בדרך המשל הוא היה חד צדדי, הרצון שלו לקלל את ישראל היה כל כך חזק, ששום דבר אחר הוא לא ראה. ובדרך האימון, הוא היה חד צדדי, הוא ראה רק מה שהוא רצה לראות ולא מה שהמציאות הכתיבה לו. תפקיד המאמן היא אינה להורות למתאמן מה לעשות ומה להחליט. זה יעשה המתאמן בעצמו. תפקידו הוא להרחיב את ראיית המתאמן לצדדים שהוא עיוור להם. אולי בגלל הפרדיגמות שלו.
דבר נוסף בפרשתנו אנו פוגשים ארבעה זוגות. הזוג הראשון בפרשה הם בלק ובלעם. לבלק אין את היכולת להתמודד עם בנ"י, לכן הוא מגייס את הקוסם הגדול בלעם. שניהם מונעים משנאת ישראל. בלעם ששנאתו לבנ"י גדולה מזו של בלק, עושה הכול לקלל את בנ"י. לא עזרו הדברים והרמיזות שרמז לו ה', שאמר לו כי עם ישראל "ברוך הוא". והרמיזות עם המלאך והאתון. הוא דבק במשימתו למרות הכישלון הטוטאלי שלו. גם אחרי שלא הצליח לקלל הוא מציע לבלק את חטא "בעל פעור". דבר שפגע מאוד בבנ"י. ובסופו של דבר גם בו עצמו ובעמו. שהושמדו במלחמה.
הזוג השני, להבדיל מהראשונים, הם משה ופינחס. משה אינו מסוגל להשתחרר מהיותו קשור עם מדין ועומד חסר אונים מול זמרי בן סלוא שבא לשאת את המדיינית. הפחד נובע מערכים שלו שאין לפגוע במי שעשה עמך טובה. יתרו המדייני עשה למשה טובה שהכניס אותו לביתו. מולו פינחס הוא פורץ דרך והורג את זמרי בן סלוא ואת כזבי בת צור המדיינית, מציל את ישראל מהמגפה, וזוכה לקבל כהונה ומאוחר יותר אף כהונה גדולה. למדנו שיש דברים שמניעים אותנו ושינוי בדברים שמניעים אותנו יכולה להוות לנו פריצת דרך.
הזוג השלישי הוא בלעם והאתון. ולפי חז"ל, בלעם ומצפונו. הדו שיח המעניין בין בלעם לאתונו משקף את הויכוח הפנימי שבתוך בלעם עצמו. האתון המדברת היא מצפונו של בלעם שמרגיש, כי לא נהג כשורה באתון שהכה אותה שלוש פעמים.
הזוג האחרון הוא ישראל והעמים. מה שלא ראינו אנחנו במשך הדורות, ולא מנהיגנו. ראה דווקא אחד משונאי ישראל בלעם הרשע, ובברכתו הרביעים הוא מזהיר את אומות העולם, שלא כדאי להם להסתכן בפגיעה בישראל, כי בסופו של דבר הפגיעה תבוא אליהם כבומרנג.

פרשת חקת

פרשת חוקת פותחת במצוות פרה אדומה. מצוות פרה אדומה המטהרת את האנשים מטומאת מת, היא קשה ומוזרה. שלמה אמר עליה, שלמרות החוכמה שקיבל מהקב"ה לא הבינה. היא "חוק". כלומר גזרה בלתי מובנת לנו ועלינו לקיימה למרות המוזרות של המצווה. מבחינת אימון. פרשת פרה אדומה נמצאת במקום שאינו ידוע לנו ולא לאחרים, מקום המסתורין, שמידי פעם כדאי למתאמן להיכנס שם ולהעיז לפרוץ דרך אל הלא נודע. אם לא יעיז, לעולם יישאר הוא תקוע בפרדיגמות שלו, ויותר מכך כל השדונים שיש לו ימנעו ממנו לעשות שינוי הרצוי, ולא יתנו לו להגיע לעתיד הרצוי. עתיד שהוא קובע מה יקרה, ולא מובל ע"י המציאות.
ובפירוט יתר,ישנם דברים שכולם יודעים – זהו "שטח הידוע". ישנם דברים שרק אנחנו יודעים, ולאחרים הם נעלם. ישנם דברים שאחרים יודעים ולנו הם נעלמים. ויש דברים שהם נעלמים לכולם. הנטייה שלנו לנוע בשטח הראשון והשני, אנחנו מעיזים גם לנוע בשטח השלישי. אבל נמנעים לנוע בשטח הרביעי – בלא ידוע לכולם. התורה בפרשת פרה אדומה רוצה ללמדנו לא לפחד להעיז לנוע בשטח הנעלם. זוהי פריצת הדרך האמיתית להעיז ללכת בלא נודע. כמו כן שעטנז וציצית, כלאיים... בפי חז"ל הם מוגדרים כ"חוק", שעלינו לקיים מבלי להבין. עלינו לסמוך על הקב"ה שאם הוא ציווה אותנו זה רק יועיל לנו. איך? לא תמיד אנו יודעים. יתר על כך חז"ל אומרים שכל המצוות הן גזירות וכך עלינו לקיימם, ולא הבנתנו היא שתקבע אם נקיימם או לא. בזה מלמדים אותנו חז"ל להעיז ולפרוץ. כי אם לא ננסה אין סיכוי שנצליח לפרוץ דרך.
בהמשך הפרשה אנו מוצאים את משה ואהרון בשעתם הקשה. במקום לדבר אל הסלע משה מכה בסלעואהרון אינו מונע ממנו לעשות כך. בסופו של דבר מים יוצאים מן הסלע והעדה שותה הם ובעירם (צאנם ובקרם). אנו באנו רק לראות מה הסיפור הזה יתרום לנו לאימון. בחיים אנחנו חווים מצבים על פי העבר שלנו. אלו הם הפרדיגמות שמפריעות לנו לצאת ממצב מסוים, בזמנו הם הגנו עלינו ובעזרתם הצלחנו בעבר לפרוץ לדרך חדשה שתעשה לנו רק טוב.
המצב שמשה ואהרון נקלעו היה כזה שהזכיר להם את מי מריבה מתחילת המסע ביציאת מצרים. אותו דור שנכחד במדבר, הנה הדור החדש היה צריך להיות אחרת. אבל לא, בשנת הארבעים אנו חוזרים למצב ההוא. משה ואהרון אינם מבינים שהדור החדש הוא אחר, הוא לא הדור שיצא ממצרים, לו לא יעזור המטה המכה אליו צריך לדבר לא להכות. עברו מאז 40 שנה. הציווי (במדבר פרק כ, ז-ח) "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּ_מֹר. קַח _ הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם". אם יש מוה יש להכות, לכן הם הכו בסלע כמו שעשו בדור של יוצאי מצרים, וכאן הפספוס. אפשר ללמוד מכישלונות העבר, אבל צריך להבין שמה שטוב היה לדור המדבר, לא טוב לדור הנכנסים לארץ. בזה משה ואהרון, בעצם, איבדו את מנהיגותם ולא זוכים להכניסם לארץ. מישהו אחר יכניסם – יהושע.

פרשת קרח

מפרשת קרח אפשר ללמוד כמה דברים רלוונטיים לאימון בפרט ולחינוך בכלל. "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן" (במדבר פרק טז א) ארבעה הם ראשי המרד בתחילתו, ושלושה בסופו. היכן נעלם און בן פלת? המדרש ורש"י בעקבותיו אומרים שאשתו הצילתהו. וחז"ל מספרים לנו כיצד שיקפה אשתו את מצבו העגום. היא אמרה לו לא משנה מי שינצח בוויכוח בין קרח דתן ואבירם ובין משה ואהרון, לך לא יהיה מכך רווח, אתה תצא מופסד בכל מקרה. לכן כדאי לך לעזוב את המרד ואני אדאג, שתצליח לחמוק מהמרד. מדברי חז"ל אנו לומדים, שהשיקוף של המצב נותן למאמן ולמתאמן להבין אם הם מבינים זה את זה. למאמן זה אישור שהוא הבין את המתאמן, כי אם לא, המתאמן יאמר לו שלא לזה התכוון, ולמתאמן שיקוף עוזר להסתכל על דברים מהצד ולהבין נקודות מבט שונות שלא חשב עליהן.
עוד דבר חשוב למאמן להבין האם בקשת המתאמן היא אמיתית, או אולי מסתתר משהו אחר שגם המתאמן עצמו אינו יודע. קרה לי פעם שאימנתי מישהו שביקש להתאמן על קידומו המקצועי. תוך כדי שיחה התברר לי שהוא בעצם רצה להתאמן על בטחונו העצמי. הוא הרגיש שהוא לא יכול לעמוד מול הבוסית שלו ולומר לה מה הוא חושב. וכאשר גילינו זאת הצלחנו להגיע להישגים טובים, וגם מעמדו השתפר. קורח פונה אל משה (במדבר פרק טז, ג) "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?" אבל האמת שלכל אחד מהמורדים יש סיבה אחרת מדוע הוא מורד במשה. קרח נעלב שלא קיבל את נשיאות שבט לוי. דתן ואבירם באים לבקש את בכורת שבטם, שנלקחה על ידי שבט יהודה. אי הצלחתו של משה נובעת מכך שהוא מנסה לפתור בעיה שלא קיימת. בעיה שמולבשת באידיאולוגיה יפה אבל אינה אמיתית. למאמן כדאי לבדוק לפני האימון עם הבקשה לאימון היא רלוונטית או לא. ואפילו אם התברר באמצא האימון שמה שעל מה שביקש המתאמן להתאמן לא נכונה, לשנות פאזה לכתוב חוזה חדש ולהתחיל את האימן מחדש. כן, אז ההצלחה תהיה מובטחת.
ה' מצווה את נשיאי השבטים ואת אהרון להפקיד במשכן מטות שקד יבשים, כדי להוכיח שה' בחר באהרון. ה' אינו מסתפק בנס הלא טבעי שהאדמה פצתה את פיה ובלעה את קרח, דתן ואבירם.נשאלת השאלה מדוע עוד הוכחה?
בפרק י"ז אנו קוראים על המטות שהפקידו נשיאי השבטים ואהרון באוהל מועד, בעזרתם הוכיח ה' במי בחר. זוהי הוכחה נוספת על מה שהוכח במרד קורח. מטהו של אהרון פרח, הוציא ציץ ואפילו גמל שקדים, כל זאת בלילה אחד. אפשר לתת לכך הסבר אימוני. המטות הם, בדרך משל, השדונים והכישלונות שלנו. הם יבשים, מנותקים ולכאורה אין סיכוי שיוציאו פרי... הם גורמים לנו לא לנסות להתקדם ולפרוץ דרך, אלא להישאר במקום הבטוח שלנו, אף על פי שאנו לא מרוצים ומתוסכלים. מטהו של אהרון מראה על העזה ואמונה בדרך שבחרנו, אם אנו מאמינים בדרך שבחרנו רוב הסיכויים שגם נצליח. הנה פלא, מטהו של אהרון כאילו קם לתחייה. למדים מכאן שדרך האימון מאמינה באדם, והיא מאוד אופטימית. מה ייחד את אהרון שזכה לכך? את התשובה נקבל בפרשתנו בתחילת הפרק. הנה בפרקנו מסופר שפרצה מגפה בתוך בנ"י ישראל. משה מצווה את אהרון לקחת קטורת ולעמוד בין המתים והחיים. זו הסתכנות גדולה, הרי מאתים וחמישים מחשובי העדה, שהקריבו קטורת מתו, מדוע שאהרון ייקח סיכון, ולא ינסה להתחמק מלקחת קטורת ולצאת מהמשכן? אבל אהרון לא מהסס מוציא את הקטורת מהמשכן, ונעמד בין המתים ובין החיים והמגפה נעצרת. כאן מוכיח אהרון מדוע נבחר להיות הכוהן הגדול. לא בגלל קרבתו למשה, אלא בעבור אומץ ליבו ומסירותו. לכן זכה שמטהו פרח, להוכיח לכולם שבחירתו הייתה מוצדקת.

פרשת שלח לך

פרשת המרגלים היא פרשה כואבת, היום שבו חזרו המרגלים מהארץ היה לפי חישובים יום תשעה באב, והפך ליום של אסונות בעם ישראל יום מועד לפורענות. אבל פרשת המרגלים היא גם קשורה בכמה עקרונות אימוניים. בעיקר היא מעלה שדונים של המתאמנים. היא מעלה את העיקרון של הבחירה. את הראיה השונה של דברים זהים אצל אנשים שונים, שקשורה גם היא בשדונים, בערכים ובפרדיגמות של המתאמנים.
הכתוב מספר לנו (במדבר פרק יג, לב): "וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת". מה גורם למרגלים להוציא דיבה על הארץ? הרי כתוב שהיו "כלם אנשים" ומפרש רש"י שהיו חשובים וגדולים. הפרדיגמה גרמה להם להוציא דיבה רעה על הארץ. בהיותם מורגלים במדבר לקבל את המן בחינם ואת הבשר בחינם. חשבו המרגלים שאם ייכנסו לארץ ויצטרכו לעמול, תשכח התורה, כי לא יהיה זמן ללמוד תורה. לכן העדיפו להישאר במדבר. כאשר אין אנו רוצים להתקדם (לפרוץ דרך – לעשות שינוי) נמצא הרבה תירוצים מדוע להימנע מהשינוי. הדבר השני שאנו יכולים ללמוד מהמרגלים, שאפשר לצאת מחוזקים מהכישלון, אם נברר לעצמנו מה גרם לנו לכישלון. עצם הידיעה יכולה להביא אותנו לשינוי. אנחנו רק צריכים לקחת אחריות על מה שקרה, ואז נוכל לצאת רק נשכרים.
מצד שני לומדים אנו עד כמה אנשים שונים רואים דברים אחרים למרות שהתמונה היא אותו דבר. חשוב למאמן לברר מה הבין המתאמן מדבריו, כי פעמים רבות הקודים של המאמן הם שונים מהקודים של המתאמן, זה עניין תרבותי, חינוכי וסביבתי. כדי שייווצר אימון יעיל, חשוב שיהיה בירור על הבנת המתאמן, וגם למאמן לא יזיק להבין בדיוק מה התכוון המתאמן. לכן חובה לשאול את המאמן בסוף האימון מה הוא למד מהאימון? ללמד אותו את שפת האימון, כדי שהמאמן והמתאמן ידברו באותה שפה ובאותה כוונה. מצד שני לשקף למאמן מה הבנו מדבריו, כדי שיהיה לנו ברור למה הוא התכוון.
דוגמא לכך נמצא בפרשת חטא המרגלים. הנה אנו רואים בפרשתנו שפרשנות שלנו היא תלויה בשדונים שלנו. והשדונים בערכים שלנו. למשימת הריגול יצאו 12 מרגלים. כולם ראו אותו דבר, אבל כל אחד פירש את מה שראה בדרך שלו. עשרה מרגלים פירשו (במדבר פרק יג, לב): "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת". הערכים שלהם היו, שהעיקר הוא לימוד התורה ואם זה מהקדוש ברוך הוא עצמו זה ממש מעולה. בארץ הם ראו אנשים חיים באופן טבעי, לא בצורה ניסית, השדונים שלהם התחילו צצים. למה נעזוב את המדבר ששם אנו מקבלים הכול מה', אפילו את האוכל. שומעים דברי ה' מפי משה. שם בארץ ישראל נצטרך לחפש פרנסה ואוכל, לא יהיה זמן ללמוד תורה, המרכז התורני יהיה רחוק. לעומתם כלב ויהושע מפרשים מה שראו (במדבר פרק יד, ז) הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד. ראו אותו דבר ופרשו את מה שראו אחרת. כלב ויהשוע הבינו שאי אפשר כל הזמן לחיות על ניסים, צריכים גם לדאוג לעצמנו, לקחת אחריות על חיינו. רש"י מעיר שהמרגלים רצו להישאר במדבר ללמוד תורה מפי ה' לכן ראו במצב בארץ ישראל אסון, אילו יהושע וכלב שרצו להיכנס לארץ ראו את הדברים אחרת. בסופו של דבר,עשרת המרגלים נספו במגפה, והעם שתמך בהם התהלך במדבר 40 שנה עד שכול דור יוצאי מצרים מתו, ואילו כלב ויהושע זכו להיכנס לארץ.

פרשת בהעלתך

פרשתנו עוסקת במנורה והדלקתה. זו מתנה מיוחדת שניתנה לאהרון ואחריו לכוהנים הגדולים. (במדבר פרק ח , א-ב): " וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת". הביטוי "בהעלתך את הנרת" עורר שאלות וניתנו לכך תשובות רבות, אנחנו באנו רק להוסיף על אותם פירושים לא לבטלם.
הנה בהדלקת הנרות היו הנרות מכוונים לכיוון פני המנורה, לכיוון הנר האמצעי.
באימון ממוקד פיתרון אנחנו מציבים מטרה, למה אנחנו חותרים על מנת שנתעלה ונהיה טובים יותר? אחרי שהצבנו פיתרון ומטרה, אנחנו צריכים לקבוע בסקלה של 1 – 10 היכן אנחנו עומדים כעת ביחס למטרה ואח"כ להתקדם שלב אחרי שלב להשגת המטרה. כל התקדמות מעלה את האור הנפשי שלנו. כל הנרות ממוקדים למטרה, שהמטאפורה שלה הוא הנר האמצעי. כל התקדמות היא עליה בסולם הדרגות העצמי שלנו., לכן ברור לי מדוע כתבה התורה "בהעלתך" ולא בהדליקך.
בהמשך הפרשה בפרשתנו אנו עדים לקיום הפסח הראשון במדבר. וכנראה גם האחרון. (רש"י במדבר פרק ט, א) "בחדש הראשון - פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר, למדת שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה. ולמה לא פתח בזו, מפני שהוא גנותן של ישראל, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד". הפסח הבא נחגג כשבני ישראל נכנסו לארץ. (יהושע פרק ג, י' ואילך) אבל המיוחד בעניין הפסח שבפרשתנו, שאנשים שאיכפת להם יצרו מצווה חדשה מצוות פסח שני הנחגג בי"ד אייר. ונקראת על שמם. אנשים טמאי נפש שלא יכלו להקריב את הפסח במועדו, לא ויתרו. הם ניגשו אל משה ואמרו (במדבר פרק ט, ז) "וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". שום פרדיגמות ושדונים לא עכבו אותם, הם לא חיפשו סיבות "למה לא" הם באו וטענו "למה כן", ומשה אומר להם לחכות לצו ה'. ה' מקבל את טענתם ומוסיף עליהם גם את אלה שהיו בדרך רחוקה וגם את הגרים שהתגיירו אחר הפסח מייד. למדנו שאם לא ננסה בגלל השדונים שלנו לא נצליח לפרוץ דרך, ולא נגיע לשום מקום ה"עתיד הצפוי" יגיע כשיגיע ושם שינוי לא יקרה. אבל אם נתעקש בדבר צודק, ה' יקבל את טענותינו.(כך היה גם עם בנות צלופחד בפרשת פינחס ראה שם). ובשפת האימון נפרוץ דרך ונצליח להגיע ל"עתיד הרצוי". אנחנו נוביל את חיינו ולא החיים יובילו אותנו.
בהקשר להובלה בחיים יש בפרשתנו עוד פרשה מעניינת שיכולה לעזור לנו בהבנת אימון מהו. (במדבר פרק י, כט-לב): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ. משה מציע לחותנו להצטרף לעם ישראל, יתרו נכנס לדילמה. האם להיענות לבקשת משה או לחזור לארצו. יתרו מוותר ועונה: "לא אלך..." בחיים כל הזמן אנחנו נמצאים בדילמות קטנות וגדולות, בחלק אנחנו כבר יודעים מה נחליט ובחלק לא. הבחירה שלנו היא תקבע האם נפרוץ דרך ונתקדם או נישאר במקום ואולי ניסוג. יש כאלה שמחליטים לא לבחור ונותנים לחיים להחליט בשבילם, לדעתי זו הדרך הגרועה ביותר. כאן יתרו מחליט בתילה לא להצטרף לעם ישראל במסעותיו. משה מנסה לשכנעו פעם נוספת, ואין התורה מספרת לנו מה קרה. התורה בכוונה משאירה את החלטתו של יתרון מכוסה. לומר לנו שזה לא קל, בייחוד בהחלטות גורליות, וכדאי שנישקול זאת היטב (אפילו נעמיד רווחים מול מחיר על דף בכתב). בהצלחה!!!

פרשת נשא

על שני דברים נדבר בפרשה הזו וננסה לראות מה אפשר ללמוד ממנה לגבי אימון אישי. מניית בני לוי מתחילה בפרשה הקודמת בבני קהת וממשיכה בתחילת פרשתנו. בספירת הקהתי והגרשוני נאמר: (במדבר פרק ד, כב) "נָשֹׂא אֶת רֹאש..." ורק בבני מררי נאמר: (שם ד, כט) "בְּנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם תִּפְקֹד אֹתָם". הראב"ע מפרש שהנשא של הגרשוני כולל גם את בני מררי. יוצא איפוא שבכולם ציווה ה' לשון "נשא" והתכוון לספירה. ואילו בבני ישראל שם מופיע השרש פ.ק.ד והשאלה היא מדוע? ונראה, לעניות דעתי, שבני לוי נמנו בלשון "נשא" כי בני לוי בשעת מבחן נשאו את עצמם למעלה ולא השתתפו בחטא העגל. הם שאו לעצת ה' שנאמרה לקין "אם תיטיב שאת..." (בראשית ד, ז) משה לא חזר נוצר קושי. שאר העם חיפש פיתרון קל ובקשו מאהרון לעשות עגל. שימלא את מקומו של משה. שבט לוי נשא עצמו ולא השתתף במעשה העגל. נשא את ראשו וקיים את צו משה "הרגו איש באחיו..." לכן זכה שכאשר מנו אותו אמר ה' "נשא..."
...ושוב פרשתנו היא המשך לפרשה הקודמת, היא ממשיכה לעסוק במפקד בני ישראל. אמרנו כבר שאנו משתמשים בשלוש שורשים לציין את ספירת בנ"י והם מ.נ.ה., פ.ק.ד. ונ.ש.א. אברבנאל עומד על משמעות כל שורש (עיין שם) והנה אנו מוצאים בפרשתנו, (במדבר פרק ד , כא - כב) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם". וכן בפרשה הקודמת נאמר על בני קהת., "נשא" ואילו על בני מררי נאמר "תפקד אתם" שינוי זה נובע מכך, בני קהת נשאו את כלי הקודש על כתפיהם, והיו מסתכנים יותר בני לוי האחרים.לכן יש מקום לעודד אותם. אומנם עבודתכם קשה אך אתם נושאים את כלי הקודש, בני גרשון נושאים את הדברים הפעוטים שבמשכן, לכן יש לעודד אותם אל תרגישו שלא בנוח. בני מררי נושאים את עיקר המשכן, הם צריכים פחות עידוד, לכן כתוב אצלם "תפקד". למדת, שמי שקשה לו ומי שמסתכן יותר אותו צריך לעודד. אבל גם מי שיכול לחשוב כי עבודתו היא פחות חשובה גם אותו צריך לעודד. אחד השברים החשובים שצריך כל מאמן ללמוד הוא העידוד. גם את ההורים צריך ללמד לעודד את בניהם. העידוד ייתן להם ביטחון ויגרום להם לפרוץ דרך ולשאת את עצמם מעלה מעלה.
הדבר השלישי שאפשר ללמוד מפרשתנו על אימון הוא מברכת כוהנים. "וַיְדַבֵּרה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם.
יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.
יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.
יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.
וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם". ברכת כוהנים מראה על מעין פירמידה. כשהפסוק הראשון הוא בין שלוש מילים הפסוק השני הוא בין חמש מילים והפסוק השלישי הוא בן שבע מילים. הצורה החיצונית באה ללמד על התוכן. שיש כאן ברכה, מהכללי חסר הרגש אל הכללי מלא הרגש. מברכה כללית לברכה היותר ספציפית. בתחילה בכללית ה' יברך וישמור עלינו. אבל לא מצוין הרגש של ה' אלינו. אח"כ יש הארת פנים וחן, ולבסוף ה' ירוממנו וישם לנו שלום. כך גם באימון עלינו קודם לעשות מעשים, הרגש יבוא אח"כ עם ההצלחה שלנו, פתאום נראה שיש לנו הארת פנים הנאה מהצלחה,. אח"כ גם התרוממות הנפש והשלווה.

פרשת במדבר

ספר במדבר נקרא גם ספר הפקודים, כי יש בו שני מפקדים בתחילתו (במדבר פרק א ,ב) "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם". וכן בפרשת פנחס. רש"י מעיר על הספירות המרובות של בנ"י. "וידבר. במדבר סיני באחד לחדש - וגו' מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה...רש"י אומר את פירושו כי הכתוב משתמש פה במילה "שאו" כדי לציין את הספירה. מכאן שמונה אותם מתוך חיבה יתירה שיש לו לעם ישראל. השאלה שנשאלת אם ה' אוהב לספור אותנו מדוע הוא מונע מאיתנו לספור אנשים ומצווה לספרם רק ע"י אמצעי ? (עם ע"י מחצית השקל, או ע"י טלאים כפי שעשה שאול). התשובה היא: כשאנו סופרים אנשים אנחנו מבליטים כל אחד לחוד, עם מעלותיו אבל גם חסרונותיו. אבל כשאנו סופרים באמצעות משהו
מצד שני (במדבר פרק א ,ב): "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם". שימו לב לסדר שהתורה מצוו למנות היא מתחילה במטרה העיקרית כל עדת מני ישראל... ומסיימת כל זכר. חשוב הסדר. מה שחשוב יותר כתוב בהתחלה ומה שפחות חשוב בסוף. נכון, יש חשש אם נתמקד בכלל נשכח את היחיד, לכן התורה מזכירה את "כל זכר לגלגלתם". אבל מצד שני שנסדר את פעולותינו לפי סדר מהעיקר לפחות עיקרי. כי אם נתחיל בפחות חשוב לנו אז מה שיכול לקרות שלא יהיה לנו כוח לעסוק הדברים החשובים באמת. לכן עלינו לדרג את מעשינו כך שנתחיל בדברים החשובים באמת, אז יהיה לנו מקום גם לדברים החשובים פחות. כמו אותו פרופסור שעשה למנהלים ניסיון להכניס אבנים למיכל זכוכית. הוא החל באבנים הגדולות, המשיך אח"כ למלא חצץ, אח"כ חול ולבסוף מים. אם היה מתחיל במים, לא היה מקום לשאר הדברים. האבנים הגדולות הם הדברים החשובים ביותר לנו, המים הם הדברים הפחות חשובים לנו. אם נדע לכלכל את חיינו בדרך הנכונה, יהיה לנו זמן לכל דבר.
כך אנו מוצאים שדוד המלך מנה את בני ישראל ה' מסית את דוד למנות את ישראל כי הוא כועס עליהם. שמואל ב' פרק כ"ד, וה' מעניש אותו/ אותם, כי מטרת הספירה הייתה לשם גאווה. דוד שהבין את מה שעשה והתחרט הוא פונה אל ה': (שמואל ב פרק כד, יז) "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה' בִּרְאֹתוֹ אֶת הַמַּלְאָךְ הַמַּכֶּה בָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי". לקיחת אחריות מביאה לידי פריצת דרך. כל זמן שיתלה אדם את כישלונו באחרים אין סיכוי שיפרוץ דרך הוא ימשיך ויגיע לעתיד המצוי. אם רצונו לפרוץ דרך עליו לקחת אחריות על מעשיו. דוד לקח אחריות על עצמו, והתוצאה קניית הר הבית שפותחת את הדרך לשלמה לבנות שם מקדש.

פרשות בהר בחקתי

השנה קוראים שתי פרשות ביחד. את פרשת בהר ופרשת בחקתי. רוב פרשת בהר עוסקת במצוות השמיטה עוסקת בשנת השמיטה, ובשנת היובל, בשנת השמיטה (ויקרא פרק כה, ב): "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'". אנחנו שומטים את הקרקע, ונותנים לכולם להנות מפרי השדה. לומדים את מידת הנדיבות, ובסופה גם את החובות הכספיים שחייבים לנו. התורה נותנת הזדמנות לאלה שלא צלחה דרכם, גם בשנת השמיטה ויותר בשנת היובל (ויקרא פרק כה, יג) "בשנת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ". התורה מאפשרת למי שנכשל להתחיל מההתחלה. דבר נוסף שנלמד ממצוות אלו, שהקרקע אינה שלנו ואנו אורחים בה אצל ה'. עובדה זו תביא אותנו למידה של צניעות וענווה.
משמיטה ויובל אנו למדים גם את מידת הביטחון, כי אחרי השמיטה השביעית באה שנת היובל שגם בה אסור לעבד את האדמה יוצא כי יש לנו 3 שנים של הפסקת עבודת האדמה, מאין נאכל? אנחנו צריכים לבטוח בה' שיספק לנו פרנסתנו לשלוש השנים. (ויקרא פרק כה, כ – כב): "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים. וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן".

מידות הצניעות והענווה עם מידות הביטחון בה' והנדיבות מביאים את האדם לשלמות.
כיצד כל זה קשור לאימון? שתי התכונות הלל הצניעות – הענווה מצד אחד והביטחון והנדיבות מצד שני מאפשרות לנו להילחם בכל השדונים שמפריעים לנו לפרוץ דרך ולהגיע לעתיד הרצוי. לחלום על חזון ולהגשים אותו. להיעזר בחברינו ולעזור להם. אנו לומדים בעזרת השמיטה והיובל להיכנס לריבוע שבו אין לנו כאילו שליטה להעיז והצליח. אם לא ניכנס לריבוע הזה לעולם לא נפרוץ דרך והפרדיגמות ישאירו אותנו במקומנו.
בפרשת בחקתי אנו מוצאים את הברכה והקללה, אחת הקללות החמורות היא הגלות והתורה מסבירה לנו כי אם נחליט לא לשמור את השמיטה, ה' ישלחנו לגלות כדי שהארץ תהיה שממה כמספר השמיטות שלא שמרנו. (ויקרא פרק כו, לד): "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ". הכוונה של השבת פה היא שנת השמיטה. מצאנו את הקשר הלוגי בין פרשת בהר ובין פרשת בחקתי. אם רוצים אנו להתקדם בארצנו עלינו לשמור את השמיטה, כי לשמיטה כמה מעלות: מעלה חקלאית, להניח לאדמה לחדש נעוריה. מעלה רוחנית, להיות צנוע וענו, כפי שכתבנו כבר, לחזק את מידות הביטחון והנדיבות שלנו, כדי שנעיז לנסות דברים חדשים. להיעזר בגורמים מקצועיים, ידידים ועמיתים, וגם לעזור להם. לשבת ללמוד תורה כדי שלא נהיה חומריים מידי. כן התורה מלמדת אותנו שטוב מידי פעם לעשות פסק זמן ולשבת ללמוד ולהקדיש זמן למען הנשמה. ובשפת האימון שנקדיש זמן לברר מדוע נבראנו, מהי מהותנו מה שליחותנו בעולם הזה. וכאשר נמלא את שליחותנו נהיה מאושרים ומסופקים.

פרשת אמור

בפרשתנו באים המועדים כסדרם. החל מהשבת שהיא קבועה מאז בריאת העולם, ובהמשך המועדים שהם תלויים בקביעת בית הדין. הנה גם כאשר אנו קוראים את פרשת המועדים בפרשת פנחס, שם הדגש הוא על הקורבנות, מתחילים עם קורבן התמיד, ואח"כ קורבנות השבת ולבסוף קורבנות המועדות. דבר חשוב אפשר ללמוד מהסדר הזה לגבי אימון. קורבן התמיד הוא קורבן קבוע שמקריבים כל ימות השנה גם בשבת וגם במועדים. (במדבר פרק כח, י): "עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ". וכן (שם פרק כח, טו): "עַל עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּו". וכך בהמשך הפרשה. למדנו, כל פריצת דרך צריכה להתחיל על בסיס מוצק. כמו קורבן התמיד שהוא הבסיס לקורבנות על בסיס זה אפשר לבנות שינויים,להוסיף דברים. אם אין לנו בסיס יציב וחזק, לא נצליח לפרוץ דרך, לכן בקורבנות המועדים פתחה התורה בקורבן התמיד שהוא הבסיס לקורבנות, ובפרשת מימי בראשית.
עוד דבר למדנו מכך, שבכל אדם יש מהות שהיא חלק פנימי שלו שלא יכול להשתנות. המהות הזו לפעמים לא ידועה לנו, כי הזמן כיסה אותה בשכבות שמסתירות אותה, פעמים רבות אנו עושים דברים נגד מהותנו, וזה מתסכל אותנו מאוד. כאשר ננסה לשנותה נסבול מכך,י ולא נצליח להתקדם בשום דבר. ה' ברא אותנו לעולם הזה וקבע לנו שליחות שהיא במהותנו, ואין טעם ללכת בניגוד אליה. זה רק יפריע לנו ולא נהיה מרוצים. נהיה תקועים בקשיים שלנו. באימון לומדים לחשוף את מהותנו את השליחות שלנו בחיים ולבצע אותה. זו תהיה פריצת דרך ואנו נהיה מרוצים, ונפרח ונצמח.
לכן הקורבן היסודי הוא קורבן התמיד שמוקרב בכל יום מימות השנה כולל שבתות וחגים. איתו מתחילים את היום ומסיימים את היום. לפניו ולאחריו לא מקריבים שום קורבן. והשבת גם היא קבועה ואינה ניתנת לשינוי. ה' קבע אותה בימי הבריאה. כמו שהשבת היא חלק מהותי מהבריאה, כך מהותנו היא חלק אינטגראלי מאתנו.

פרשת אחרי מות קדושים

(ויקרא פרק טז א): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ". התורה מציינת שפרשה זו נאמרה אחרי מותם של נדב ואביהוא, ולא כסדר הכתובים. הפעם נבחן מדוע אין פרשת יום הכיפורים לא כתובה מיד אחרי מותם של בני אהרון, ונדחתה כן למקומנו? ומה מקומה של פרשה זו מלמד לגבי אימון.
ב"אימון ממוקד פתרון" אנו קודם כל מסמנים את הנקודה אליה אנו רוצים להגיע, אל הפתרון הרצוי לנו, מנסים למצוא היכן מ-1 עד 10 אנחנו נמצאים כרגע, ומה הצעדים שנעשה כדי להגיע לפיתרון, צעד אחרי צעד. לא תמיד אנחנו בשלב 1. השלב בו אנו נמצאים מראה על הכוחות שיש בנו כבר, ומכאן קל לנו להתקדם במעלה הסולם.
כדי להתעלות ביום הכיפור ולכפר על עוונותינו ולפרוץ דרך לקראת השנה החדשה. כדאי לנו בדוק באיזו רמה אנחנו ולבנות את השלבים להגיע לפיתרון. ככל שנתכונן כל השנה לקראת היום הגדול כך נצליח יותר. אם נהיה בתחתית הסולם יהיו לנו יותר שלבים כדי להגיע לפיתרון הממוקד שחלמנו עליו. ואולי נתעלה ביום הכיפורים , אבל פחות ממה ששאפנו.
התורה מתווה לנו את הצעדים שעלינו לעשות. שלב ראשון עלינו לא להשתכר, כי השיכרות אֵם כל חטאת. השלב הבא, לא להכניס לפה דברים אסורים – מאכלות אסורים. ומכאן מה לא להוציא מהפה, כי הצרעת באה על לשון הרע, ראו משה באות השני, ומרים שנצטרעה, כי דברה על משה לשון הרע, מצד שני לא להתגאות כי גם על כך באה הצרעת. ראו אצל נעמן שר צבא ארם, ואצל עוזיהו המלך שגאוותו הביאה אותו להקריב קטורת במקדש, בניגוד לכתוב בתורה, והתוצאה לא אחרה לבוא והוא קיבל צרעת במצחו, על גבהות המצח שלו. הנה אם נעשה את ההכנות הללו לפני יום הכיפורים נוכל להתעלות ביום כיפורים, ולפרוץ דרך.
למדנו שבאימון צריך לתכנן את הצעדים שלנו על סמך הכוחות שנמצאים בנו. כך נוכל צעד אחרי צעד להתקדם לפתרון הממוקד. אז בהצלחה לכולנו. (נכתב בהשראת מאמרו של ד"ר מוריאל, עיונים במקרא).

תזריע מצורע

רוב שתי פרשות השבוע עוסקות בצרעת. הצרעת באה כעונש על לשון הרע.(ראו במדבר פרק י' חטא מרים). אומרים, כי המילים שבהם אנו מביעים את עצמנו משפיעה עלינו. אם אני עומד מול הר גבוה ועלי להגיע לפסגה. אני מסתכל על הפסגה ואומר לעצמי:"יו, כמה קשה להגיע לפסגה, בכך חרצתי את התוצאה, כמעט ברור שלא אצליח במשימה. אבל אם אומר: "יש לי אתגר להגיע לפסגה". אוכל לגייס את הכוחות כדי לעמוד באתגר, ויש סיכוי שאצליח. חכמים אומרים: שה' מאתגר בני אדם (מעמידם בניסיון) כדי לחשל אותם. אם כך נראה את הדברים נוכל לעמוד באתגרים של החיים. נגע הצרעת בא ללמד אותנו את כוחן של המילים, כי צרעת באה כעונש על לשון הרע. חז"ל גם בקשו שנדבר בלשון נקייה וחיובית. התורה מאריכה בלשונה ואמרת "החיה הלא טהורה" (פרשת נח) במקום "החיה הטמאה". ומכאן המאמר: "החיים והמוות בידי הלשון".
דברנו על כוחן של מילים, אם נמשיך את הרעיון שהתחלנו בו נוכל להפעיל אותו גם לגבי אימון. השפה שבה אנו מדברים יכולה להשפיע על הצלחתנו. כאשר אנחנו אומרים שיש לנו בעיה, שקשה לנו, אין סיכוי... בלתי פתיר תהיה פה נבואה שמגשימה את עצמה. אנחנו מקימים עלינו את ה"שדונים" שימנעו מאיתנו לפרוץ דרך. בעיה יכולה להוות אתגר, קושי יכול לחשל אותנו ומציב לנו הזדמנות להתגבר עליו. הם גם מעמידים בפנינו סיכוי להצליח. הדבר תלוי בנו, הבעיה תיפתר אם לא נראה בה איום. כלומר השפה שנשתמש בה יכולה לקבוע אם נצליח או לא.
אבל הצרעת באה גם על הגאווה. אני מדגיש על הגאווה לא על ההעזה. כתוב (מלכים ב פרק ה א): "וְנַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים כִּי בוֹ נָתַן יְקֹוָק תְּשׁוּעָה לַאֲרָם וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע".
נעמן בא אל אלישע לבקש שירפא אותו מהצרעת. הוא עומד בחוץ, מזלזל בהצעתו של אלישע... ככתוב (מלכים ב פרק ה, ט-יב): "וַיָּבֹא נַעֲמָן <בסוסו> בְּסוּסָיו וּבְרִכְבּוֹ וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַבַּיִת לֶאֱלִישָׁע. וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע מַלְאָךְ לֵאמֹר הָלוֹךְ וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ וּטְהָר. וַיִּקְצֹף נַעֲמָן וַיֵּלַךְ וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם יְקֹוָק אֱלֹהָיו וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל הַמָּקוֹם וְאָסַף הַמְּצֹרָע. הֲלֹא טוֹב <אבנה> אֲמָנָה וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל הֲלֹא אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה".
בסופו של דבר הוא התרפא, כי עבדיו שכנעו אותו ואמרו לו. שלא יזיק לו לטבול בירדן, אם לא יועיל ודאי זה לא יזיק. רק כאשר הוא משתכנע וטובל, קורה השינוי הגאווה נעלמת ועימה הצרעת. ראו את התנהגותו של נעמן כלפי אלישע אחרי שנרפא. (מלכים ב פרק ה, טו): "וַיָּשָׁב אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא וְכָל מַחֲנֵהוּ וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה קַח נָא בְרָכָה מֵאֵת עַבְדֶּךָ".
מה נלמד מכך לגבי אימון? נלמד שאי אפשר לפרוץ דרך מתוך גאווה. הגאווה היא אם כל הכישלונות. היא מונעת מעמנו להתייעץ עם אלה שמבינים טוב מאיתנו, היא מונעת מעמנו להיעזר בחברים ע"מ לצאת מהתקיעות שלנו, היא מונעת מאיתנו סיעור מוחות שכל כך חשוב להצלחה. היא "שדון" ענק. שכל זמן שנמצא בנו הוא מכשיל אותנו מלהתקדם ולנוע כלפי המטרות שהצבנו, להודות בחולשות שלנו ולבקש עזרה.

פרשת שמיני

במבחינה אימונית מותם של בני אהרון מבקשת הסבר ולימוד. ראשית נדבר על כוח הדממה, שנותן לנו להקשיב לקול הפנימי שלנו שהוא מהותנו, המהות שלנו היא משהו יציב, שלא נוכל לשנותו, הוא בִּילְד אִין בתוכנו. כאשר ננסה לשנות במהותנו, הדבר יחזור כבומרנג נגדנו. תמיד נרגיש לא מרוצים ותקועים כאשר נפעל בניגוד למהותנו. הצרה שלא תמיד אנחנו מודעים למהות – לשליחות שלנו בעולם הזה. כי במשך השנים המהות התכסתה בשכבות מסתירות בעקבות התנהלותינו עד ששכחנו את מהותנו. אני מאמין, שאף אחד הגיע לעולם סתם, אלא כדי לפעול לתיקונו, לכל אחד מאיתנו יש שליחות שעליו למלא זוהי מהותו.
בדממה אנחנו מסירים את כל השכבות שכיסו את מהותנו, כי אז אנו כנים עם עצמנו, לא צריכים לשחק ולהציג לפני אחרים, לכן נוכל להגיע למהותנו, להבין את השליחות שלנו בעולם הזה ולפעול לפיה. אחרי מותם של בני אהרון אומר משה לאהרון (ויקרא פרק י, ג): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". אהרון נדם כדי להתחבר לכוח הפנימי שלו, מתוך כך זכה להעצמה, להיכנס הוא ובניו הכוהנים הגדולים פעם בשנה ביום הכיפורים (ראו פרשת אחרי מות) לקודש הקודשים.
אבל אפשר גם ללמוד מכל המצב הזה, שכל מה שקורה לנו הוא בסיס להעצמה שלנו. כאשר ננסה להבין מה בא המקרה שקרה לנו ללמד אותנו. אם ננסה להבין מהי האש הזרה שבני אהרון הקריבו שהביאה את ה' להוציא אש קודש להמיתם. ככתוב (ויקרא פרק י, א-ב): "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'". לא נעמוד כאן על כל הפירושים שנתנו הפרשנים לסיבת מותם של בני אהרון, וידיעתם יכולה להעצים אותנו, זאת תעשו בעצמכם. אבל כוונת הפרשנים הייתה לחפש סיבה, שממנה נלמד ונתעצם. שהאסון יהפך לנקודת חוזק.
נביא פה רק את פירוש רש"י (ויקרא פרק י, ב) ד"ה "ותצא אש - רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן". למדנו שכל חידוש והעצמה צריכה להסתמך על המסורת והתרבות שרכשנו. "רבי ישמעאל אומר שתויי יין נכנסו למקדש, תדע שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש...". אותנו מעניין הפירוש השני שנכנסו להיכל שתויי יין – שיכורים. היום אנו נתקלים בשיכורים שיוצאים לרחוב, למכונית, מתפרעים ומביאים מוות על עצמם או על אחרים השכרות הורגת.

פרשת צו

פרשות ויקרא ופרשות צו עוסקות בקורבנות שבני ישראל רוצים או צריכים להקריב. השרש ק.ר.ב יש לו משמעות של ויתור. אני מקריב דבר, הרי אני מוותר עליו למען השני. כאשר אני מקריב קורבן אני מוותר עליו למען ה'. ובכל זאת הקורבן האהוב ביותר על ה' הוא השלמים. כי בקורבן זה חלק העולה על המזבח, חלק מקבלים הכוהנים, וחלק ממנו לבעל הבית. השרש ק.ר. ב הוא גם מלשון קרבה, הקרבן מביא לקרבה.
באימון אנחנו אומרים אם האדם עושה טוב לעצמו וטוב לזולת, הוא בעצם פורץ דרך. עצם העובדה שהוא הקריב עצמו למען רעיון, ויתר על דבר שהוא אוהב למען חברו, הוא מביא לקרבה ביניהם.
בפרשת צו אנו מצווים על אש התמיד (ויקרא פרק ו, ה-ו) "וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה". ידוע השיר המפורסם "בלבבי משכן אבנה להדר כבודו". שם האש היא אש העקדה. אש העקדה באה להראות לנו עד כמה אברהם מוכן להקריב למען עשות את דבר ה', ואיזו קרבה זה מביא בינינו לבין הקב"ה. השיר מבוסס על הרעיון שבכל אחד יש משכן לשכינה. התורה כותבת "ושכנתי בתוכם" כלומר למקדש יש ערך עם ה' שוכן בתוכנו. כל זמן שמשכן בתוכנו אנחנו צריכים לשמור על אש התמיד שבתוכנו, שלא תכבה. עלינו להוסיף עצים בנפשנו שלא תכבה. האמרה המפורסמת: שאסור להתייאש כל זמן שהנר דולק", היא אמירה אופטימית שיכולה להביא אותנו להצלחה ופריצת דרך. לא חשוב באיזה מצב נהיה, כל זמן שאש החיים בוערת יש סיכוי שנעשה ונתקדם, לכן עלינו לדאוג שלא תכבה.
במקדש היו שתי אישים. האחת על המזבח והשנייה במנורה, גם במנורה דאג אהרון שלא יכבה נר התמיד. הוא היה מטיב את הנרות בבוקר ובערב. אש אחד שמאכלת את הקורבנות ואש שנייה שמאירה את המקדש. שתי האישים הללו מסמלים את החיות של האדם.

בסוף פרשתנו מקדישים את אהרון ובניו לכהונה. בטקס משילת הכוהנים היו צריכים למרוח דם על תנוך אוזנם הימנית של אהרון ובניו, על בהן ידם הימנית ועל בהן רגלם הימנית. האוזן היא איבר השמע שלנו, היד היא איבר העשייה, הרגל היא איבר היציבות. ידוע שבוהן הרגל מיצבת את עמידתנו, מי שאין לו בוהן הליכתו אינה יציבה. למי שאין בוהן בידו אינו יכול לאחוז רובה ולירות בו. התורה מרמזת לנו שנשמע לרצונו של ה' שיהפך לרצוננו, ולא לשדונים אלה התירוצים אשר משתקים אותנו ומפריעים לנו לפרוץ דרך. אבל כאשר פורצים דרך חשוב שנהיה יציבים על הקרקע. חשוב שנכלכל את מעשינו בחוכמה, ושנשמע לקולות הקוראים לנו להתקדם, ונתרגם אותם למעשים טובים.

פרשת ויקרא

לכל אחד מאיתנו ישנם "שדונים" המונעים מאיתנו להשתנות לפרוץ דרך. אחת הדרכים להילחם עם השדונים. להתייצב מולם ולומר בצורה אסרטיבית: סליחה שדון יקר, אתה מפריע לי אני מבקשת שלא תפריע לי. דרך אחרת להתמודד עם שדון, זה לעקוף אותו ע"י התנהגות דומה, להשתמש בשדון אבל עם כללים אחרים. התורה וכן הנביאים לא מתלהבים מהבאת קורבנות. זו הייתה גם דרכם של העמים. לפעמים היו אלה מקריבים את בניהם לאל שלהם. כיצד אפשר להוציא את השדון הזה מישראל הנה דרך שמצאה התורה לאלף את השדון.
לפי הרמב"ם במורה נבוכים מצוות הקרבת הקורבנות היא מעין דו שיח עם מנהגי עבודה זרה. את הקורבנות מקריבים רק במשכן ואסור להקריב מחוצה לו (במדבר נאסרה שחיטת חולין בכלל וזאת נגד עבודת השעירים של המדבר). אדרבא אומרת התורה: "הקריבו קורבנות, אבל, התפיסה צריכה להיות שאין הקורבן צורך של ה', לא שוחד כדי לשנות את החלטותיו, אלא צורך של המקריב. עליו להרגיש כאילו הוא הקריב את עצמו לה'. כך קל לנו להתמודד עם התפיסה האלילית שהקורבן הוא צורך גבוה. תקריבו קורבנות אבל עם תפיסה שונה. לא תמיד זה עזר הרי יש לנו נטייה לחזור למנהגים הישנים שלנו (ראו ישעיהו פרק א' החל מפסוק י' וכן ירמיהו פרק ז' ועוד מקומות).
והנה עוד רעיון
"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א, א) אוהל מועד כאן הוא המשכן. הקמת האוהל הוא רק התחלה של פריצת דרך, עכשיו יש למלא אותו תוכן. מבחינה אימונית אנו לומדים דבר מעניין, ששינוי יש לשמר. הקמת המשכן היא שינוי. אם לא נתַחְזק את השינויים שאנו עושים בחיינו, מייד נחזור לפרדיגמות הישנות לעבודת העגל המצרית. כיצד נתחזק את המשכן הרי המשכן לא נבנה כדי שה' ישכון בו, כפי שמעיד על כך שלמה (מלכים א פרק ח, כז)ב : "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹקים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי". אלא נבנה לסמל שמות כה, ח) "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". לא נאמר בתוכו אלא בתוכם, סמל לשכינת ה' בתוכנו. את הסמל הזה צריך לתחזק ע"י עבודת ה', זה מה שמצווים הכוהנים. אל תהפכו את המקום לעבודה זרה מקום בו מאכילים את האל כפי שעושים הגויים, אלא מקום סמלי של הקרבה עצמית. אולי זה יכול להיות אחד מההסברים על מות נדב ואביהו שהקריבו אש זרה "אשר לא צוה".

פרשת ויקהל פקודי

עיקרה של הפרשה היא בעניינו של המשכן. מזכיר לנו את השיר "בלבבי משכן אבנה להדר כבודו...
"בלבבי משכן אבנה להדר כבודו,
ובמשכן מזבח אקים לקרני הודו,
ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה,
ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה."
המתַמְצֵת את הקמת המשכן בתוך גופנו. כאשר אש העקדה שבלבי מהוו את אש התמיד, והקורבן שאני מקריב היא נשמתי, שבה אני עובד את ה'.
בפרשתנו אנו רואים כיצד ה' מצווה להביא תרומה למשכן (שמות פרק לה, ד – ה): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר. קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה'... " כדי לבנות משכן או מקדש, צריך קודם כל לבנות את המשכן בלב שלנו. לכך נאמר (שמות פרק כה, ח): "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". לא נאמר "ושכנתי בתוכו", ללמדנו אם אין מקום למשכן בתוכנו לא יהיה מקום ולא נוכל להקים משכן במציאות. רק אם ה' שוכן בתוכנו פנימה יכולים אנו להקים מקדש. לכן העם מביא תרומה לבניית המשכן מכל הלב עד שצריכים בכוח למנוע ממנו להביא תרומה למשכן. כמו שאומרים: "אם יש מקום בלב יש מקום בבית לא חשוב מה גודלו".
כך באימון, כדי שנוכל לפרוץ דרך עלינו קודם כל להאמין ביכולתנו לעשות זאת. אם לא נאמין ביכולת שלנו אין סיכוי שנפרוץ דרך. ליכולת הזאת אנו קוראים "חזון רצוי" שהוא ההיפך מ"חזון מצוי".
בוני המשכן הם בצלאל בו אורי משבט יהודה, שלפי המקרא הוא השבט הלאומי של עם ישראל. ואהליאב בן אחיסמך משבט יהודה שהוא השבט המסמל את האינדיווידואליות. ראה בספר שופטים פרק א' יהודה הוא היוצא בראש השבטים לכבוש את הארץ לעומת שמשון שנלחם נגד הפלשתים לבד. לאלה ואלה יש מקום בהקמת המשכן השילוב ביניהם הוא הנותן את היכולת להקים את המשכן ולהשרות שכינה בארץ ישראל.
ולפרשת החודש שנקראת בשבת זו.
בפרשת החודש אנו למדים על הלוח העברי הבנוי משנת הירח ושנת השמש יחד שילוב מעניין לשעצמו. שניהם נמשלו לישראל כפי המובא במדרש (מדרש תהלים (בובר) מזמור כב ד"ה [יב] יפה כלבנה יב) "יפה כלבנה (שה"ש, ו, י): למה נמשלו ישראל ללבנה, מה לבנה שולטת ביום ובלילה, כך ישראל שולטין בעולם הזה ובעולם הבא, יכול יהיו חסירין כלבנה הזו שהיא חסרה בכל חודש, תלמוד לומר ברה כחמה (שה"ש, ו, י), מה חמה שלימה, אף ישראל שלימין במצות. מהלבנה אנו למדים דבר נוסף, הלבנה מתחילה בכל חודש להתמלא עד היותה מלאה ושוב מתחילה להתמעט עד שנעלמת. ושוב מתחילה ל התמלא... כך בחיים שלנו אם אנו רוצים אנו ממריאים אנו פורצים דרך ומתקדמים, ואם נתמיד הרי אנו משולים לחמה שאורה מלא כל הזמן. אבל אם לא נתמיד ונחזור להרגלים הישנים (פרדיגמות – התנהגויות מגבילות)... אך אל ייאוש תמיד אפשר כמו הלבנה שנעלמה לחזור ולפרוץ דרך. ללמוד מהכישלון ולהתמלא...
העולם המערבי בחר רק את לוח השמש, שהוא קבוע והוא אינו מבטיח שינויים. הייתי אומר שזה לוח מאוד פסימי, הכול קבוע מראש ואינו ניתן לשינוי. לעומתו הלוח המוסלמי הוא לוח הירח שבעצם קבלתו אומר: אין יציבות בעולם, הכול חולף ומשתנה, ולך אין מקום לקבוע דברים. הלוח העברי הוא הלוח האופטימי, המלמד ששילוב בין הקבוע לבין המשתנה נותן מקום לכל אדם לשנות. כלומר שינוי לטוב ולרע הוא בשליטתו של האדם. כמו האמרה החכמה: " אנו לא קבענו מתי ניוולד, לא נקבע מתי נמות אבל אנחנו יכולים לקבוע כיצד נחייה". אז שיהיו לנו חיים טובים מעניינים ומתפתחים – הכול תלוי בנו.

פרשת כיתשא

באימון אנו מדברים הרבה על יציאה מהמשבר. אחרי שזיהינו את המשבר ואת סיבת המשבר, אנחנו בונים לנו דרך לצאת ממנו. ממש צעד אחרי צעד. בפרשתנו אנו מוצאים את המשבר הגדול בעם ישראל. לא עברו ארבעים ימים מאז התגלות ה' על הר סיני. משה נמצא על ההר הבוער עם הענן, והעם כבר עובד לעגל בניגוד לדיברה השנייה שעל הלוחות הברית (שמות פרק כ, ב – ד): "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹקים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי..." הנה בתוך העם קמו אנשים ועושים עגל ועובדים אותו ממש כמו עבודה זרה. במעשה העגל אנו מוצאים ארבעה שחקנים: אלה שעבדו ממש את העגל. לפי התורה רק כשלוש אלפים איש, שאר בני ישראל שהיו אדישים או אוהדים, אהרון, ושבט לוי שלא השתתפו במעשה העגל ונענו מיד לקריאת משה "מי לה' אלי".
בעובדי העגל פגעו ה' עצמו והלויים, ושכרם היה שהם החליפו את הבכורים בעבודת המשכן. לאוהדים אמר ה' העוון נשאר תלוי עד (שמות פרק לב, לד) "וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם".
אלה שהיו אדישים, להם ניתנה הזדמנות לתקן והם לקחו אותה בשני ידיים. הם נתבקשו לתרום להקמת המשכן, ותרמו שם בבהתלהבות ובעין יפה עד שהיו צריכים להניאם מלתרום.
אבל כיצד אהרון שיצר את העגל נהפך לכוהן גדול? התשובה היא: אהרון, שעשה את העגל בעל כורחו, הבין מה גרם לו להיכשל, וידע להפוך את כישלונו למנוף לפריצת דרך ולהתעלות. הוא ראה בכישלון מקור ללמידה, לכן לא רק שלא נענש, אלא עלה לגדולה והפך לכוהן גדול. בעגל ראינו את חוסר האומץ של אהרון, במקום להתנגד לעשיית העגל, הוא מנסה לדחות את עבודת העגל בתחילה ע"י בקשת התכשיטים מהם ומנשיהם, וכאשר זה לא הצליח הוא דוחה את החגיגה ליום המחר. אין לו אומץ לומר לעם לא אעשה עגל. זה בניגוד לצו ה'. התוצאה הייתה ברורה – העם עבד את העגל.(המדרש מבין את הסיבה לכך בכך שהעם הרג את חור שהתנגד לעשות את העגל). את התיקון אנו רואים במגפה שפרצה במתאוננים אחרי מרד קורח אהרון רץ באומץ עם הקטורת ועצר את המגפה (למרות שהיה חשש שיפגע הרי הוא הוציא קטורת מחוץ למשכן וגם מאתיים וחמישים מקטירי הקטורת שלא צוו נשרפו, וגם בניו שהקריבו קטורת שלא ציוו ה'). (ראה ויקרא בפרשת שמיני ובבמדבר י"ז).

דבר נוסף שאנו יכולים ללמוד ב"אימון" ממעשה הכיור ותפקידו במשכן, כמו שכתוב (שמות פרק ל, יח): "וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם". ותפקיד הכיור שמות פרק ל, יט - כ): "וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם. בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ ..." אנחנו מדברים על ניקוי כל יום מדברים ומשקעים שצברנו במשך היום. כלומר אנחנו מתנקים מכל הדברים הלא טובים שעשינו, משתדלים להתנער מהם כל ערב או בוקר, ואז אנחנו יכולים לפרוץ דרך יותר בקלות, כי אין לנו מרבצים מהעבר. דבר זה טוב בייחוד באימון משפחתי, שם הניקוי נעשה כדי לא לצבור כעסים למשך זמן ארוך, וכדי שנוכל לעשות שינוי ביחסים במשפחה בזמן האימון ולאחריו. הכיור שבו הכוהנים רוחצים את ידיהם לפני שהם נכנסים לעבוד במקדש, הוא בעצם התנקות מדברי החול שנעשו במשך הזמן שלא היו במקדש. זו דרך להתחיל את היום עם אווירה חדשה טובה יותר. לכן הכיור עומד בפתח המקדש.

פרשת תצוה

(שמות פרק כז, כ) "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד". כל מקום שמוזכרת המנורה והקשור בה משתמשים בשרש ע.ל.ה כמו בויקרא כ"ד, ב' ובפרשת בהעלתך (במדבר פרק ח, ב) "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת". אם נאמר (משלי פרק כ כז): "נֵרה' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן". כלומר נשמתו של האדם היא נר ה', הרי שיש לנו אחד ההנחות של האימון. ההנחה היא: כל אדם שנולד יש לו ייעוד. ה' ברא את האדם לשליחות בעולם הזה, על האדם לגלות מהי השליחות, ולהעלות אותה כמו נר, שתאיר את העולם. זה מה שמנסה לעשות האימון, בתקווה שנצליח. כל אדם צריך להעלות את נר נשמתו שהיא חלק אלוק ממעל.
גם בכרובים מופיע השורש ע.ל.ה. הכרובים שפורשים כנפיהם למעלה ככתוב (שמות פרק כה, כ) "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים". הארון שבו היו לוחות העדות שניתנו בהר סיני, עליו היו הכרובים פורשי כנפיים כלפי מעלה. באימון אנחנו משתדלים להעלות את נר האדם למעלה, כדי שיפרוש כנפיו וימריא במעלה החיים וההצלחה. זוהי פריצת הדרך הידועה שמוציאה מאיתנו את הטוב וגורמת לנו להצליח. מכאן שהאימון הוא מאוד אופטימי, הוא מאמין ביכולותיו של האדם.
גם בקטורת הכתובה בפרשתנו (שמות פרק ל, לה): "וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ". ובתלמוד הבבלי כאשר מדברים כיצד מכינים הקטורת אומרת הברייתא שמכניסים בקטורת "מעלה עשן כל שהוא" העשן עולה ונותן בבית המקדש ריח נעים. כל אדם יכול להפיץ ריח טוב לסובבים אותו רק אם ירצה. ואע"פ שבקטורת יש לבונה שריחה אינו נעים, כל הסממנים של הקטורת מפיצים ריח טוב ונעים. כך האדם יש בו גם תכונות טובות וגם... אבל בצורה הוליסטית הוא יכול להפיץ ריח טוב, כלומר להיטיב לסובבים אותו.

פרשת תרומה

כידוע לכם חכמים חולקים בעניין זמן הקמת המשכן. האם המשכן הוא תוצאה משקמת של חטא העגל או המשכן מנותק מחטא העגל, ואפילו נצטוו עליו לפני כן. הפעם נבדוק את העניין מנקודת המבט שציווי המשכן בא בעקבות חטא מהעגל. אם הנחה זו נכונה, יש כאן לימוד גדול. מה יכולים ללמוד מכישלון, אם מבינים מהיכן הוא נובע ואנחנו מחליטים לצאת ממנו. הכישלון הוא לא אסון (אע"פ שיש כאן חרוז). הוא יהפך לנורא, אם לא נסיק את המסקנות הנכונות אחרי שנבדוק מה גרם לנו להיכשל. ה' אמר זאת לקין: (בראשית פרק ד, ז) "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" הברירה בידך אם תיטיב אז הכישלון יהפך לך "שאת" ירים אותך להצלחה רבה... כאן בפרשתנו אנו רואים שההתנהגות שהביאה לעשיית העגל, אותה התנהגות הביאה להקמת המשכן. אותה נדיבות שהביאה לכישלון הפכה ברצון העם למנוף להקמת המשכן הזהב יכול להביא לעשיית העגל, אך גם לעשיית כלי המשכן ובתוכם הארון, הדבר תלוי בבחירה שנבחר.
כלומר מאי הצלחה אפשר ללמוד ולהתפתח, אל לנו להיכנס לייאוש, להחליט שאנו לא יוצלחים, להיכנס לייאוש ולהישאר תקועים ולא לעשות דבר. עלינו לפעמים לנצל את הפעולות והדברים שהביאו אותנו לכישלון לשפר ולתקן ולהגיע להצלחה. כמו במשכן ובעגל, בשני המקרים השתמשו בנדיבות, מההתנדבות הראשונה יצא עגל, מההתנדבות השנייה יצא משכן. ההתנדבות עצמה היא לא שלילית, למה נתנדב יהפוך אותה לחיובית או שלילית. הבחירה שלנו תביא אותנו לכישלון והבחירה שלנו תביא אותנו לפריצת דרך ולהצלחה.
ידוע שאלה שיש להם קשיי קשב, והיפראקטיביות הם אנשים חכמים מאוד, יש להם הרבה מעלות. אי הצלחתם גורמת להם תסכול רב שמונע מהם לממש את עצמם. כי במשך השנים הם צוברים תסכול מהכישלונות שלהם. מה שעלינו לגלות להם הוא שמהקושי שלהם הם יכולים לפרוץ דרך להגיע רחוק. כלומר ללא לשפוט את עצמם, אלא לאהוב את עצמם עם הפרעת הקשב, ולנצל את היתרונות שיש להם כדי להצליח.
אחת הבעיות של אנשים עם הפרעת קשב והיפראקטיביות היא ניהול הזמן. עלינו ללמד אותם לנהל את הזמן ע"י שירשמו לעצמם את מה שעליהם לעשות לפי סדר של חשוב דחוף ראשית עד ללא חשוב ולא דחוף ולעבוד לפי חשיבות ודחיפות שקבעו לעצמם. ברגע שהם יתארגנו לפי סדר זה ויפעלו בהתאם הצלחתם מובטחת. הנה גם במשכן.
דבר ראשון שנצטווה משה לבנות במשכן היה הארון, הכפורת, השולחן והמנורה, רק אח"כ להקים את המשכן עצמו. משה שינה ממה שה' ציווה אותו והתחיל בבניית המשכן עצמו ורק אח"כ את כלי המשכן. מסביר המדרש שמשה הבין שיש קודם להכין ארמון ורק אח"כ להכניס לתוכו את המלך. גם באימון אנחנו מציבים לעצמנו מטרה אליה אנו שואפים להגיע, ואח"כ מתווים את הדרך שבה נלך כדי להשיג את המטרה. המטרה של המשכן שה' ישכון בתוכנו. שכינת ה' תמומש בעזרת הארון והכרובים שעל הכפורת משם יצא דבר ה. לכן בהוראות המשכן הוא מופיע ראשון. השלבים להגיע אל המטרה היא אחרת, להקים את המשכן, ואח"כ את הכלים. כדי שהמלך יופיע לארמון מוכן.

פרשת משפטים

כבר הראינו בפרשות הקודמות שהצבת מטרה גורמת לכך שהחזון הרצוי יתגשם. כמובן, אם נקבע את הצעדים הקטנים שיביאו אותנו למטרה ואם נפעל לפיהם. אחת המטרות שהציב ה' לבנ"י היה לרשת את ארץ כנען, הארץ שהובטחה לאבות. למטרה זו מכוונת יציאת בני ישראל ממצרים. ראינו כי בפריצת דרך להשגת המטרה ישנן פרדיגמות שמעכבות אותנו להשיג את המטרה. נשאלת השאלה מדוע צריכים אנו פרדיגמות אם כל כך גרועות? מדוע הן באות לעולם? והתשובה היא: הפרדיגמות אינן גרועות, בזמן מסוים הן אפילו הגנו עלינו. הבעיה היא שכאשר הן סיימו אתת תפקידם הן נשארות איתנו וקשה לנו להיפרד מהן. אנחנו ממשיכים באותן התנהגויות, למרות שהן נעשות מיותרות ומפריעות לנו בפריצת דרך. כי נוח לנו להיצמד למה שאנחנו מכירים ורגילים, ומפחדים אנו מהלא נודע.
באימון אנו לומדים להשתחרר מהפרדיגמות, לזרוק אותן כי הן כבר אינן מועילות לנו, ולהעיז להתקדם אל הלא נודע. הנה בפרשתנו יש דוגמא לכך. המטרה שהציב ה' לבנ"י היא לרשת את הארץ אבל ה' אומר (שמות פרק כג, כט – ל): "לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה. מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ" הנה ה' עצמו מראה לנו כי הפרדיגמה תבוא להגן על עם ישראל מפני החיה הרעה שמתרבה בשממה. אבל אל לנו לשכוח שזה יהיה טוב עד שעם ישראל יתרבו. במציאות עם ישראל התרבו ובכל זאת לא סיימו את הכיבוש והשאירו את עמי כנען בארץ למרות שראו שזה מזיק להם. התוצאה הייתה – ראו בספר שופטים. הפרדיגמה הטובה של העבר הפכה לגרועה מאוחר יותר. העמים שנשארו להצילנו מחיה הרעה. הם נשארו גם אחרי שהיו מיותרים והפכו בעצמם חיה רעה הרוצה להשתלט על עם ישראל, להופכו לעובד עבודה זרה כלשון הכתוב שם (שופטים פרק ב, ג): "וְגַם אָמַרְתִּי לֹא אֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְצִדִּים וֵאלֹהֵיהֶם יִהְיוּ לָכֶם לְמוֹקֵשׁ". ספר שופטים ברובו בא לומר לנו מה נגרם שאנו מחזיקים בפרדיגמות שכבר אינן משרתות אותנו ולאיזה מעגלים אנחנו נכנסים.

פרשת יתרו

באימון עסקי, כשאנו בודקים בעיות ורואים שלעסק יש פוטנציאל טוב להצלחה, אבל משום מה הוא מקרטע. אבל המנהל נראה בעל יוזמה ובעל יכולת ביצוע ובכל זאת העסק תקוע. לכן נקראנו להציל את העסק. אנחנו בודקים כמה דברים. האם יש עבודת צוות? האם יש סיעור מוחות בין אנשי הצוות והניהול? מה יחסי העבודה? כיצד מרגישים כולם מהמנהל עד אחרון הפועלים? הנה מתברר לנו שהכול תקין. היחסים בין אנשי הצוות טובים, היחס של ההנהלה לעובדים תקין ואפילו יותר מזה, ובכל זאת העסק לא עובד. "מה קורא כאן?" אנחנו שואלים. ואז מתברר לנו כי המנהל אוחז את כל הקלפים בידו, ושום החלטה קטנה או גדולה לא יוצאת לפועל בלי אישורו. אף אחד אינו נוקף אצבע בלי אישורו של מנהל המפעל. אנחנו מבינים כי הבעיה היא במנהל ואנו מאמנים אותו להאציל סמכויות, ללמוד לסמוך על מנהלי המחלקות... הנה בפרשתנו דווקא יתרו מלמד אותנו חשיבות ההאצלה של סמכויות.
בתחילת הפרשה אנו קוראים על מינוי שופטים בישראל. התורה מספרת לנו כיצד משה יושב מבוקר עד ערב וכל העם מגיע אליו להישפט. השאלה שנשאלת היא: האם משה לא הרגיש שזה קשה ובלתי אפשרי, הן מבחינתו והן מבחינת עם ישראל? מדוע הוא צריך לקבל עצה מיתרו? משה עובר תהליך של האצלת סמכויות. משה בטבעו צריך להרגיש שליטה בנעשה. קשה לו להאציל סמכויות לכפופים לו. התהליך הזה מתחיל בפרשתנו, וממשיך עד השנה השנית לצאת בני ישראל במצרים בו משה מבקש שה' ישחרר אותו מתפקידו (במדבר י"א), ואז מציע לו ה' את שבעים הזקנים שיעזרו לו בניהול העם. מנהל טוב צריך לדעת להאציל סמכויות לכפופים לו. כאן מתחיל משה את התהליך. לכן אומר לו יתרו (שמות פרק י"ח, י"ז): "עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ" רשי: בעצה אמר לו: צא הימלך בשכינה. גדולתו של משה היא שהוא מוכן לקבל את עצתו של יתרו (שמות פרק י"ח , כ"ד): "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר". זה מכין את משה למשבר חטא המרגלים ששם משה מאציל סמכויות שלטוניות לשבעים הזקנים.
... וכדי שהמנהל יוכל להאציל סמכויות כדאי שנעצים אותו ואם הוא ירגיש בטוח בעצמו יהיה לו קל יותר לתת סמכויות לאלה שהם תחתיו. פרשתנו מדברת גם על "העצמה" שנותנת לנו כוח לפרוץ דרך ל"עתיד רצוי" . דבר זה נכון לגבי כל אחד מאיתנו גם למורים שבתוכנו, שנדע להעצים את תלמידנו.
אחד הדברים שאנו עושים באימון הוא "העצמה" להעצים את המתאמן, כי המתאמן שסובל מרגשי נחיתות, מדימוי עצמי נמוך יהיה לו קושי להתמודד עם קשיי היום יום, ובוודאי עם פריצת דרך לעתיד הרצוי. (כאלה הם הסובלים מהפרעות קשב וריכוז, ומהיפראקטיביות). בפרשתנו אנו מוצאים את ה' מעצים את ישראל. (שמות פרק יט, ה - ו): "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". איזו הערכה והעצמה מעצים ה' את בני ישראל. גם לפני כן מזכיר להם ה' שהוא הוציאם ממצרים, ונשא אותם על כנפי נשרים. זו זכות מיוחדת לכן הם גדולים ועליהם לשכוח את העבר של העבדות ולפרוץ דרך ולהפוך ל"ממלכת כהנים".