פרשת בלק

"וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". השאלה היא ממה פחד כל כך בלק מלך מואב, הרי הוא ראה שבנ"י לא פגעו באדום, במואב ובבני עמון לפני כן, מדוע שיפגעו בהם עכשיו? לעניות דעתי, עצם ראיית בנ"י מביאה את בלק לפחד, והפחד הוא לא פיזי אלא פחד רוחני. בנ"י משקפים לו את עצמו ואת המוסר שלו. – מזה הוא פחד. בנ"י הם המראה, המראה לו באיזה מצב מוסרי הוא עצמו לכן פחד.
פעמים כאשר אנו רואים את זולתנו, אנו מבינים מה מצבנו ומפחדים וחושבים שאם נצליח לפגוע בזולתנו האיום שעלינו יוסר. זוהי שגיאה ולא תביא אותנו לשום מקום.
השיקוף באימון הוא חלק מהותי מהאימון, כך המתאמן והמאמן יודעים שהם מדברים על אותו דברובמינים זה את זה. חשוב גם לשקף למתאמן את מצבו, משום שלפעמים בגלל הפרדיגמות שלו והשדונים שלו הוא אינו מסוגל לראות את מצבו העכשווי בצורה נכונה. ולאלה שיש A.D.D ו-A.D.H.D הפרעות קשב וריכוז והיפראקטיביות להם עוד יותר קשה להכיר בקשיים שלהם והשיקוף יכול עזור להם להיות ריאליים. ברגע שהם יכירו בקשיים הם יוכלו לפרוץ דרך ולערוך שינוי.
ראינו בפרשה גם (במדבר פרק כד, ג): "וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן". הביטוי "שתם העין" הוא ביטוי קשה, ונחלקו הפרשנים בפירושו. חלק אומרים (אונקלוס, רשב"ם...) פתוח עין כלומר עינו פקוחה ורואה עתידות. וחלק אמרו ( (רש"י, רמבן...) שהיה עיוור בעין אחת. אם נאמר פתוח עין היה, הרי בפרשה זה לא נראה, בלעם אינו קולט כאשר ה' שואל אותו (במדבר פרק כב ט): "וַיָּבֹא אֱלֹקים __ בִּלְעָם וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ". איך זה שה' אינו יודע ושואל אותו? אח"כ הוא לא רואה את המלאך העומד בדרכו, מה שהאתון כן ראתה?
לכן נראה לי ,לעניות דעתי, הפרוש השני שהיה עיוור בעין אחת. בדרך המשל הוא היה חד צדדי, הרצון שלו לקלל את ישראל היה כל כך חזק, ששום דבר אחר הוא לא ראה. ובדרך האימון, הוא היה חד צדדי, הוא ראה רק מה שהוא רצה לראות ולא מה שהמציאות הכתיבה לו. תפקיד המאמן היא אינה להורות למתאמן מה לעשות ומה להחליט. זה יעשה המתאמן בעצמו. תפקידו הוא להרחיב את ראיית המתאמן לצדדים שהוא עיוור להם. אולי בגלל הפרדיגמות שלו.
דבר נוסף בפרשתנו אנו פוגשים ארבעה זוגות. הזוג הראשון בפרשה הם בלק ובלעם. לבלק אין את היכולת להתמודד עם בנ"י, לכן הוא מגייס את הקוסם הגדול בלעם. שניהם מונעים משנאת ישראל. בלעם ששנאתו לבנ"י גדולה מזו של בלק, עושה הכול לקלל את בנ"י. לא עזרו הדברים והרמיזות שרמז לו ה', שאמר לו כי עם ישראל "ברוך הוא". והרמיזות עם המלאך והאתון. הוא דבק במשימתו למרות הכישלון הטוטאלי שלו. גם אחרי שלא הצליח לקלל הוא מציע לבלק את חטא "בעל פעור". דבר שפגע מאוד בבנ"י. ובסופו של דבר גם בו עצמו ובעמו. שהושמדו במלחמה.
הזוג השני, להבדיל מהראשונים, הם משה ופינחס. משה אינו מסוגל להשתחרר מהיותו קשור עם מדין ועומד חסר אונים מול זמרי בן סלוא שבא לשאת את המדיינית. הפחד נובע מערכים שלו שאין לפגוע במי שעשה עמך טובה. יתרו המדייני עשה למשה טובה שהכניס אותו לביתו. מולו פינחס הוא פורץ דרך והורג את זמרי בן סלוא ואת כזבי בת צור המדיינית, מציל את ישראל מהמגפה, וזוכה לקבל כהונה ומאוחר יותר אף כהונה גדולה. למדנו שיש דברים שמניעים אותנו ושינוי בדברים שמניעים אותנו יכולה להוות לנו פריצת דרך.
הזוג השלישי הוא בלעם והאתון. ולפי חז"ל, בלעם ומצפונו. הדו שיח המעניין בין בלעם לאתונו משקף את הויכוח הפנימי שבתוך בלעם עצמו. האתון המדברת היא מצפונו של בלעם שמרגיש, כי לא נהג כשורה באתון שהכה אותה שלוש פעמים.
הזוג האחרון הוא ישראל והעמים. מה שלא ראינו אנחנו במשך הדורות, ולא מנהיגנו. ראה דווקא אחד משונאי ישראל בלעם הרשע, ובברכתו הרביעים הוא מזהיר את אומות העולם, שלא כדאי להם להסתכן בפגיעה בישראל, כי בסופו של דבר הפגיעה תבוא אליהם כבומרנג.

פרשת חקת

פרשת חוקת פותחת במצוות פרה אדומה. מצוות פרה אדומה המטהרת את האנשים מטומאת מת, היא קשה ומוזרה. שלמה אמר עליה, שלמרות החוכמה שקיבל מהקב"ה לא הבינה. היא "חוק". כלומר גזרה בלתי מובנת לנו ועלינו לקיימה למרות המוזרות של המצווה. מבחינת אימון. פרשת פרה אדומה נמצאת במקום שאינו ידוע לנו ולא לאחרים, מקום המסתורין, שמידי פעם כדאי למתאמן להיכנס שם ולהעיז לפרוץ דרך אל הלא נודע. אם לא יעיז, לעולם יישאר הוא תקוע בפרדיגמות שלו, ויותר מכך כל השדונים שיש לו ימנעו ממנו לעשות שינוי הרצוי, ולא יתנו לו להגיע לעתיד הרצוי. עתיד שהוא קובע מה יקרה, ולא מובל ע"י המציאות.
ובפירוט יתר,ישנם דברים שכולם יודעים – זהו "שטח הידוע". ישנם דברים שרק אנחנו יודעים, ולאחרים הם נעלם. ישנם דברים שאחרים יודעים ולנו הם נעלמים. ויש דברים שהם נעלמים לכולם. הנטייה שלנו לנוע בשטח הראשון והשני, אנחנו מעיזים גם לנוע בשטח השלישי. אבל נמנעים לנוע בשטח הרביעי – בלא ידוע לכולם. התורה בפרשת פרה אדומה רוצה ללמדנו לא לפחד להעיז לנוע בשטח הנעלם. זוהי פריצת הדרך האמיתית להעיז ללכת בלא נודע. כמו כן שעטנז וציצית, כלאיים... בפי חז"ל הם מוגדרים כ"חוק", שעלינו לקיים מבלי להבין. עלינו לסמוך על הקב"ה שאם הוא ציווה אותנו זה רק יועיל לנו. איך? לא תמיד אנו יודעים. יתר על כך חז"ל אומרים שכל המצוות הן גזירות וכך עלינו לקיימם, ולא הבנתנו היא שתקבע אם נקיימם או לא. בזה מלמדים אותנו חז"ל להעיז ולפרוץ. כי אם לא ננסה אין סיכוי שנצליח לפרוץ דרך.
בהמשך הפרשה אנו מוצאים את משה ואהרון בשעתם הקשה. במקום לדבר אל הסלע משה מכה בסלעואהרון אינו מונע ממנו לעשות כך. בסופו של דבר מים יוצאים מן הסלע והעדה שותה הם ובעירם (צאנם ובקרם). אנו באנו רק לראות מה הסיפור הזה יתרום לנו לאימון. בחיים אנחנו חווים מצבים על פי העבר שלנו. אלו הם הפרדיגמות שמפריעות לנו לצאת ממצב מסוים, בזמנו הם הגנו עלינו ובעזרתם הצלחנו בעבר לפרוץ לדרך חדשה שתעשה לנו רק טוב.
המצב שמשה ואהרון נקלעו היה כזה שהזכיר להם את מי מריבה מתחילת המסע ביציאת מצרים. אותו דור שנכחד במדבר, הנה הדור החדש היה צריך להיות אחרת. אבל לא, בשנת הארבעים אנו חוזרים למצב ההוא. משה ואהרון אינם מבינים שהדור החדש הוא אחר, הוא לא הדור שיצא ממצרים, לו לא יעזור המטה המכה אליו צריך לדבר לא להכות. עברו מאז 40 שנה. הציווי (במדבר פרק כ, ז-ח) "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּ_מֹר. קַח _ הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם". אם יש מוה יש להכות, לכן הם הכו בסלע כמו שעשו בדור של יוצאי מצרים, וכאן הפספוס. אפשר ללמוד מכישלונות העבר, אבל צריך להבין שמה שטוב היה לדור המדבר, לא טוב לדור הנכנסים לארץ. בזה משה ואהרון, בעצם, איבדו את מנהיגותם ולא זוכים להכניסם לארץ. מישהו אחר יכניסם – יהושע.

פרשת קרח

מפרשת קרח אפשר ללמוד כמה דברים רלוונטיים לאימון בפרט ולחינוך בכלל. "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן" (במדבר פרק טז א) ארבעה הם ראשי המרד בתחילתו, ושלושה בסופו. היכן נעלם און בן פלת? המדרש ורש"י בעקבותיו אומרים שאשתו הצילתהו. וחז"ל מספרים לנו כיצד שיקפה אשתו את מצבו העגום. היא אמרה לו לא משנה מי שינצח בוויכוח בין קרח דתן ואבירם ובין משה ואהרון, לך לא יהיה מכך רווח, אתה תצא מופסד בכל מקרה. לכן כדאי לך לעזוב את המרד ואני אדאג, שתצליח לחמוק מהמרד. מדברי חז"ל אנו לומדים, שהשיקוף של המצב נותן למאמן ולמתאמן להבין אם הם מבינים זה את זה. למאמן זה אישור שהוא הבין את המתאמן, כי אם לא, המתאמן יאמר לו שלא לזה התכוון, ולמתאמן שיקוף עוזר להסתכל על דברים מהצד ולהבין נקודות מבט שונות שלא חשב עליהן.
עוד דבר חשוב למאמן להבין האם בקשת המתאמן היא אמיתית, או אולי מסתתר משהו אחר שגם המתאמן עצמו אינו יודע. קרה לי פעם שאימנתי מישהו שביקש להתאמן על קידומו המקצועי. תוך כדי שיחה התברר לי שהוא בעצם רצה להתאמן על בטחונו העצמי. הוא הרגיש שהוא לא יכול לעמוד מול הבוסית שלו ולומר לה מה הוא חושב. וכאשר גילינו זאת הצלחנו להגיע להישגים טובים, וגם מעמדו השתפר. קורח פונה אל משה (במדבר פרק טז, ג) "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?" אבל האמת שלכל אחד מהמורדים יש סיבה אחרת מדוע הוא מורד במשה. קרח נעלב שלא קיבל את נשיאות שבט לוי. דתן ואבירם באים לבקש את בכורת שבטם, שנלקחה על ידי שבט יהודה. אי הצלחתו של משה נובעת מכך שהוא מנסה לפתור בעיה שלא קיימת. בעיה שמולבשת באידיאולוגיה יפה אבל אינה אמיתית. למאמן כדאי לבדוק לפני האימון עם הבקשה לאימון היא רלוונטית או לא. ואפילו אם התברר באמצא האימון שמה שעל מה שביקש המתאמן להתאמן לא נכונה, לשנות פאזה לכתוב חוזה חדש ולהתחיל את האימן מחדש. כן, אז ההצלחה תהיה מובטחת.
ה' מצווה את נשיאי השבטים ואת אהרון להפקיד במשכן מטות שקד יבשים, כדי להוכיח שה' בחר באהרון. ה' אינו מסתפק בנס הלא טבעי שהאדמה פצתה את פיה ובלעה את קרח, דתן ואבירם.נשאלת השאלה מדוע עוד הוכחה?
בפרק י"ז אנו קוראים על המטות שהפקידו נשיאי השבטים ואהרון באוהל מועד, בעזרתם הוכיח ה' במי בחר. זוהי הוכחה נוספת על מה שהוכח במרד קורח. מטהו של אהרון פרח, הוציא ציץ ואפילו גמל שקדים, כל זאת בלילה אחד. אפשר לתת לכך הסבר אימוני. המטות הם, בדרך משל, השדונים והכישלונות שלנו. הם יבשים, מנותקים ולכאורה אין סיכוי שיוציאו פרי... הם גורמים לנו לא לנסות להתקדם ולפרוץ דרך, אלא להישאר במקום הבטוח שלנו, אף על פי שאנו לא מרוצים ומתוסכלים. מטהו של אהרון מראה על העזה ואמונה בדרך שבחרנו, אם אנו מאמינים בדרך שבחרנו רוב הסיכויים שגם נצליח. הנה פלא, מטהו של אהרון כאילו קם לתחייה. למדים מכאן שדרך האימון מאמינה באדם, והיא מאוד אופטימית. מה ייחד את אהרון שזכה לכך? את התשובה נקבל בפרשתנו בתחילת הפרק. הנה בפרקנו מסופר שפרצה מגפה בתוך בנ"י ישראל. משה מצווה את אהרון לקחת קטורת ולעמוד בין המתים והחיים. זו הסתכנות גדולה, הרי מאתים וחמישים מחשובי העדה, שהקריבו קטורת מתו, מדוע שאהרון ייקח סיכון, ולא ינסה להתחמק מלקחת קטורת ולצאת מהמשכן? אבל אהרון לא מהסס מוציא את הקטורת מהמשכן, ונעמד בין המתים ובין החיים והמגפה נעצרת. כאן מוכיח אהרון מדוע נבחר להיות הכוהן הגדול. לא בגלל קרבתו למשה, אלא בעבור אומץ ליבו ומסירותו. לכן זכה שמטהו פרח, להוכיח לכולם שבחירתו הייתה מוצדקת.

פרשת שלח לך

פרשת המרגלים היא פרשה כואבת, היום שבו חזרו המרגלים מהארץ היה לפי חישובים יום תשעה באב, והפך ליום של אסונות בעם ישראל יום מועד לפורענות. אבל פרשת המרגלים היא גם קשורה בכמה עקרונות אימוניים. בעיקר היא מעלה שדונים של המתאמנים. היא מעלה את העיקרון של הבחירה. את הראיה השונה של דברים זהים אצל אנשים שונים, שקשורה גם היא בשדונים, בערכים ובפרדיגמות של המתאמנים.
הכתוב מספר לנו (במדבר פרק יג, לב): "וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת". מה גורם למרגלים להוציא דיבה על הארץ? הרי כתוב שהיו "כלם אנשים" ומפרש רש"י שהיו חשובים וגדולים. הפרדיגמה גרמה להם להוציא דיבה רעה על הארץ. בהיותם מורגלים במדבר לקבל את המן בחינם ואת הבשר בחינם. חשבו המרגלים שאם ייכנסו לארץ ויצטרכו לעמול, תשכח התורה, כי לא יהיה זמן ללמוד תורה. לכן העדיפו להישאר במדבר. כאשר אין אנו רוצים להתקדם (לפרוץ דרך – לעשות שינוי) נמצא הרבה תירוצים מדוע להימנע מהשינוי. הדבר השני שאנו יכולים ללמוד מהמרגלים, שאפשר לצאת מחוזקים מהכישלון, אם נברר לעצמנו מה גרם לנו לכישלון. עצם הידיעה יכולה להביא אותנו לשינוי. אנחנו רק צריכים לקחת אחריות על מה שקרה, ואז נוכל לצאת רק נשכרים.
מצד שני לומדים אנו עד כמה אנשים שונים רואים דברים אחרים למרות שהתמונה היא אותו דבר. חשוב למאמן לברר מה הבין המתאמן מדבריו, כי פעמים רבות הקודים של המאמן הם שונים מהקודים של המתאמן, זה עניין תרבותי, חינוכי וסביבתי. כדי שייווצר אימון יעיל, חשוב שיהיה בירור על הבנת המתאמן, וגם למאמן לא יזיק להבין בדיוק מה התכוון המתאמן. לכן חובה לשאול את המאמן בסוף האימון מה הוא למד מהאימון? ללמד אותו את שפת האימון, כדי שהמאמן והמתאמן ידברו באותה שפה ובאותה כוונה. מצד שני לשקף למאמן מה הבנו מדבריו, כדי שיהיה לנו ברור למה הוא התכוון.
דוגמא לכך נמצא בפרשת חטא המרגלים. הנה אנו רואים בפרשתנו שפרשנות שלנו היא תלויה בשדונים שלנו. והשדונים בערכים שלנו. למשימת הריגול יצאו 12 מרגלים. כולם ראו אותו דבר, אבל כל אחד פירש את מה שראה בדרך שלו. עשרה מרגלים פירשו (במדבר פרק יג, לב): "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת". הערכים שלהם היו, שהעיקר הוא לימוד התורה ואם זה מהקדוש ברוך הוא עצמו זה ממש מעולה. בארץ הם ראו אנשים חיים באופן טבעי, לא בצורה ניסית, השדונים שלהם התחילו צצים. למה נעזוב את המדבר ששם אנו מקבלים הכול מה', אפילו את האוכל. שומעים דברי ה' מפי משה. שם בארץ ישראל נצטרך לחפש פרנסה ואוכל, לא יהיה זמן ללמוד תורה, המרכז התורני יהיה רחוק. לעומתם כלב ויהושע מפרשים מה שראו (במדבר פרק יד, ז) הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד. ראו אותו דבר ופרשו את מה שראו אחרת. כלב ויהשוע הבינו שאי אפשר כל הזמן לחיות על ניסים, צריכים גם לדאוג לעצמנו, לקחת אחריות על חיינו. רש"י מעיר שהמרגלים רצו להישאר במדבר ללמוד תורה מפי ה' לכן ראו במצב בארץ ישראל אסון, אילו יהושע וכלב שרצו להיכנס לארץ ראו את הדברים אחרת. בסופו של דבר,עשרת המרגלים נספו במגפה, והעם שתמך בהם התהלך במדבר 40 שנה עד שכול דור יוצאי מצרים מתו, ואילו כלב ויהושע זכו להיכנס לארץ.