ויחי

כבר דברנו על כך כי לכל אחד מאיתנו ישנה מהות. משהו בסיסי שלא יכול להשתנות ואם נפעל בניגוד למהותנו הדבר יסבך אותנו, יפריע לנו ולבסוף או שנסבול כל חיינו ולא נהיה מרוצים מהתנהלותנו או נצטרך לחזור למהות שלנו. כל אחד מאיתנו נברא עם שליחות בעולם הזה, זוהי מהותו ועליו למלא אותה, כל הסיבוכים קורים כשאנו פועלים בניגוד למהותנו. במשך השנים שכבות רבות מכסות את מהותנו ואנו שוכחים אותה ואף פועלים בניגוד לה. אחד הדברים שהאימון עושה הוא חושף את מהותו של המתאמן. כמובן שאת מהותו יגלה המתאמן עצמו המאמן הוא רק מסייע בכך. את עניין המהות כבר מגלה לנו יעקב אבינו בברכתו לבניו. אני מציין שזו ברכה מפני, שאם בני יעקב ידעו את מהותם הם יוכלו לפעול יותר נכון למיצוי העצמי שלהם. בכך הם יועילו לעצמם לחברה ולעמם.
בפרשתנו קורא ישראל את בניו (בראשית פרק מט, א): "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים". יעקב חוזה את עתיד ישראל לפי מהותם של השבטים ואומר להם מדוע המנהיגות תעבור לידי יהודה. נביא כמה דוגמאות: ראובן אינו מתאים אע"פ שהוא בכור כי במהותו הוא "פחז כמים" ממהר להחליט בלי להעמיק לחשוב (ראו שם רש"י). שמעון ולוי "כלי חמס מכורותיהם" מהירים הם לכעוס ולהגיב בהתאם. ויתכן להבחינם בלשון ימינו בהיפראקטיביות עם ADD או ADHD. יששכר הוא "חמור גרם... ויהי למס עובד, במהותו הוא אוהב לקבל מרות ולא לקחתה. יהודה מתאים כי "גור אריה יהודה... אתה יודוך אחיך" יש ליהודה אסרטיביות והשפעה לכן המלוכה היא שלו. אנו למדים שחשוב לנו לדעת את המתנה שנתן הקב"ה לכל אחד מאתנו, כדי שנוכל לפרוץ דרך ולהתקדם בחיים. (פרשת שבוע זו היא ע"פ פרשנותו של הרב יעקובסון יששכר בספר "בינה במקרא).

שני בנים היו לו ליעקב. שניהם יחד עשו אותו מעשה, ויעקב לפני מותו מוכיחם על מעשיהם. בראשית פרק מט, ה - ז): "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל". רש"י מפרש, שיעקב הזכיר להם את הריגתם של אנשי שכם, ואת רצונם להרוג את יוסף. עונשם הוא להתפזר בתוך בני ישראל. אבל לוי למד מכישלונו והפך אותו למנוף לפריצת דרך הוא התפזר בין השבטים כדי ללמדם תורה הוא הפך להיות משרת עליון. הוא הפך את ההיפראקטיביות שלו למכשיר בחייו לקח את היתרונות שיש בו לפרוץ דרך ולקדם את חיוו. שמעון לא למד מכישלונו לכן נטמע בין השבטים ובמשך הזמן נעלם. שני הבנים של יעקב היו חסרי סבלנות – היפראקטיביים, אבל שבט אחד הפך את הקושי ליתרון ניצל את ה"חיסרון" להתקדמות. ואילו השבט השני נעלם ממפת השבטים.

פרשת ויגש

באימון אנחנו מדברים על פרדיגמות שמפריעות לנו לפרוץ לדרך חדשה. יש מי שקוראת להם "דייזי", ויש הקוראים לזה "שֵדון". שדון הוא דבר שמשתק אותנו מלהעיז ולפרוץ לדרך חדשה. אם אין אנו מתמודדים איתו אנחנו פשוט נעשים משותקים ואולי מפוחדים, ואין לנו אפשרות לתפקד כמו שצריך. לכן הדרך הטובה ביותר היא לזהות את השדון שלפעמים הוא אמיתי, לפעמים הוא דמיוני שהמצאנו אותו מסיבות שונות והוא בכלל לא קיים. הוא פוגע בערך העצמי שלנו.
הרבה פעמים אנחנו מעריכים את עצמנו על פי מה שאנחנו חושבים, שחושבים עלינו חברנו. בלי שנברר לעצמנו אם אמת הוא מה שאנו חושבים. הרבה פעמים אנחנו שומעים תלמידים אומרים:"המורה שונאת אותי". זה פותר אותנו מלקחת אחריות למעשינו. אבל מתברר שלא דובים ולא יער. הסיפור על העוגיות מסבירות זאת היטב. סיפור העוגיות- כמה פעמים בחיינו אנחנו לגמרי בטוחים שאנחנו יודעים משהו בודאות מלאה, ואז מגלים מאוחר יותר או מאוחר מדי שמה שהאמנו בו , שמה שחשבנו שהוא האמת הצרופה, בעצם איננו כך.

לילה אחד, בשדה תעופה הומה אדם
היא הבינה שהגיעה יותר מדי מוקדם.
בחנות הספרים מצאה לעצמה איזה ספר מותח
ובמעדניה, קנתה שקית עוגיות מדיפות ריח.
חפשה מקום לשבת בו כמה שעות עד הטיסה
מצאה פינה והתישבה והכרטיס בכיסה.



היא הייתה מאוד מרוכזת בספר שבידה
כשבזוית עינה הבחינה , בגבר שהתיישב לידה,
היא לא הייתה שמה לב אליו בכלל, אבל,
בחוצפתו העיז המנוול,
לשלוח יד אל שקית העוגיות שבינהם הייתה מונחת,
וכבתוך שלו הרשה לעצמו עוגיות לקחת.
היא החלטה להתעלם מהחוצפה והגסות.
לא לעשות סקנדל, אולי תיפסק העזות.
וכך היא נשנשה , בעודה מביטה בשעון שעל הקיר
וגנב העוגיות מחסל לה את המלאי בקצב מהיר.

על כל עוגיה שהוא לקח, היא גם לקחה אחת לפה
חושבת לעצמה ,בטח הבוטה יבקש גם כוס קפה.
כשנשארה רק עוגיה אחת, היא תהתה מה יעשה עכשיו.
והוא ביד רועדת חיוך מבוייש על פניו,
לקח את העוגיה האחרונה וחלק אותה לשניים,
חצי הוא הציע לה בעוד החצי השני, כבר היה לו בין השיניים.

בעצבנות גוברת ועם מחצית עוגיה בידה
חשבה לעצמה, הוא גם גנב וגם חצוף, אפילו לא אמר תודה.

כשהוכרז בקול שהגיע מועד הטיסה, חשה הקלה,
אספה את חפציה ולעבר שער היציאה התנהלה.
בלי להסתכל אחורה על גנב העוגיות וגסותו המעצבנת,
הלכה במהירות, קדימה מתבוננת.

היא עלתה למטוס וצנחה אל מושבה,
והחליטה לחזור אל הספר שאת ליבה שבה.
בעודה מפשפשת בתיק אחר הספר בידיה
הייתה שם שקית עוגיות מלאה, מול עיניה.

המומה ומופתעת היא הבינה איך לא,
העוגיות האחרות היו שלו,
הוא חלק אותן עימה ולא אמר לה די,
ולדאבונה להתנצל כבר מאוחר מדי.
בעצב היא הבינה שהגסות הייתה שלה,
היא הגנב , ואת העוגיות שלו בעצם היא אכלה.


האחים מכרו את יוסף והנה אנחנו מוצאים בפרשה הקודמת שהם לוקחים אחריות על מעשיהם. כאשר יוסף מתנכל להם הם אומרים (בראשית פרק מב, כא - כב): "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת. וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ". פתאום הם מבינים מה הם עשו מה עשה להם ה"שֵדון" הפחד מפני השתלטות יוסף עליהם.
בפרשתנו גם יהודה שהציע למכור את יוסף, מתחיל לקלוט מה עשה לו ה"שדון" הזה. הוא מרגיש שהשדון משתק אותו והוא אינו מסוגל להתווכח עם מושל מצרים (הוא יוסף) על שלקח להם את בנימין לעבד.
יהודה צריך להתייצב מול השדון שלו ולהשתחרר ממנו. כיצד יעשה זאת? חז"ל במדרש מתארים ויכוח בין יהודה ויוסף – דו שיח דמיוני (מדרש תנחומא (ורשא) פרשת ויגש סימן ה) : "אמר ליה יהודה ליוסף תדע שמתחלה לא באת עלינו אלא בעלילות, בתחילה אמרת לנו מרגלים אתם, שניה אמרת לראות את ערות הארץ באתם, שלישית גביע גנבתם, אני נשבע בחיי אבי הצדיק ואתה נשבעת בחיי פרעה הרשע אם אני אוציא חרבי מנרתיקה אמלא כל מצרים הרוגים, א"ל יוסף אם תוציא חרב מנרתיקו אני כורכו על צוארך, אמר ליה יהודה אם אפתח את פי אבלע אותך, אמר ליה יוסף אם תפתח פיך אני סותמו באבן, אמר יהודה ליוסף מה נאמר לאבא, א"ל אמור לאביך הלך החבל אחר הדלי, א"ל יהודה דין שקר אתה דן אותנו, א"ל יוסף אין לך דין שקר כמכירת אחיכם, א"ל יהודה נורא דשכם דליק בלבי, א"ל יוסף נורא דתמר כלתך אנא מטפי, א"ל יהודה רתח אנא ולית דמהימן לי, א"ל יוסף רתחא דידך אנא מתבר, א"ל יהודה עכשיו אני אצא ואצבע כל שווקים שבמצרי' בדם, א"ל יוסף צבעי' הייתם מימיכם שצבעתם כתונת אחיכם בדם ואמרתם לאביכם טרף טרף...". יהודה מתייצב מול ה"שדון" שלו ומדביר אותו. לכן הוא יכול לבוא ולהתווכח עם מושל מצריים, הוא מוכן לקחת אחריות ולהיות עבד במקום בנימין. העוצמה הזאת מביאה את יוסף להתגלות לאחיו. אני יסף...

פרשת מקץ

הפעם נדבר על שני נושאים באימון. כל אחד מאיתנו נולד עם שליחות מסוימת. ה' לא שולח נשמה בעולם שאין בה מהות, שתביא את האדם למילוי תפקידו בעולם. לצערנו, לא תמיד אנחנו יודעים את מהותנו, כי במשך השנים והנסיבות המהות מכוסה בשכבות כיסוי עד כי אנחנו איננו מה שאנחנו. באימון אנחנו מנסים לחשוף את מהותנו. את גרעין נשמתנו מדוע נבראנו ומה המהות שלנו כדי שנוכל לקיים את יעודנו בחיים. כי כל זמן שלא נקיים את יעודנו בחיים לא נהיה מרוצים ונרגיש פספוס בחיינו.
חז"ל היו ערים לדבר. הם חיפשו במנהיגי ישראל את מהותם. ישנו שיר הנקרא "שבעת הרועים" המביא את מהותם של שבעת האושפזין.
שבעת הרועים פירוש
"אברהם אבינו איש חסד, – מכניס אורחים,
יצחק אבינו נאזר בגבורה, – הוא עומד בגבורה בעקדה, ביחסו לעשו, ביחסו ליעקב...
יעקב אבינו כליל תפארת, – התורה מקדישה ליעקב 7 פרשות, כל בניו צדיקים ולא נפלטו מהמשפחה.
משה רבינו רעיא מהימנא, – הוא המנהיג המשמש דוגמא לכל המנהיגים. הוא רואה בהנהגה
שליחות לא כבוד ולא טובת הנאה.
אהרן הכהן אוהב שלום, – אוהב שלום ורודף שלום ומקרבן אחד לשני ולתורה.
יוסף הצדיק צדיק יסוד עולם, – נשאר נאמן לערכיו למרות היותו בגלות מבית אביו ובלי כל קשר.

דוד מלך ישראל מלכא משיחא". – הוא המלך הטוב שמבין כי המלכות היא עבדות לעם לכן גם יהיה משיח.

יוסף מתגלה בצדיק בפרשה הקודמת "וישב" כאשר הפיתוי הגדול עומד לפניו – אשת פוטיפר, אבל גם בפרשתנו כאשר אינו לוקח את הקרדיט לפתרון החלום על עצמו, אלא נותן אותו לאלוקים. (בראשית פרק מא, טז): "וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱלֹקים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה". עוד יותר אנחנו רואים את צדיקותו של יוסף בפרשות הבאות כאשר הוא רואה את מכירתו למצרים שליחות מאת הקב"ה להציל את ישראל, ומוכן לסלוח לאחיו על כל העוולה שעשו לו, כי במהותו הוא צדיק. צדיק פירושו מצד אחד "צדק" אבל מצד שני מצדיק את אשר עובר עליו בין לטובה ובין לרעה.
דבר שני: האימון יש לו השפעה גם על המתאמן וגם על המאמן. שניהם עוברים תהליך תוך כדי האימון. בסיפורי יוסף המתחילים בפרשת "ןישב" נמשכים בפרשת "מקץ" ועד פרשת "ויגש" אנחנו רואים אימון שבו יוסף מאמן את אחיו ומנסה להוציא מהם את הפרדיגמה של שנאת אח בפירוש שנתנו לחלומותיו. הם ראו בחלומותיו ובהתנהגותו כלפיהם משהו מאיים על אחדות המשפחה ושלמותה. כשהם באים אליו למצרים הוא מאמן אותם. הוא רוצה לגרום לאחים לפרוץ דרך, לצאת מהפרדיגמה שלהם והיא השנאה נגד אחד האחים. כלומר, אם מישהו מהאחים נראה מאיים על המשפחה צריך להיפטר ממנו. זה יכול להיות ע"י (בראשית פרק לז, כ): "וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו". או ע"י (בראשית פרק לז, כז): "לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו". אם יצליחו להשתנות הוא יתגלה אליהם. אם לא...? הוא מנסה לעשות זאת בעזרת בנימין אחיו הקטן. כל התהליך בא לתת לאחים הזדמנות להוכיח כי הם השתחררו מהפרדיגמה שלהם והם מוכנים לפריצת דרך. אבל גם יוסף צריך להשתחרר מהפרדיגמה שלו, שהיא הרצון להביא את דבתם רעה אל אביהם. האימון שהוא מאמן את האחים משפיע גם עליו, ואחרי שהוא רואה את מסירותם לבנימין, הוא יכול להתגלות לפניהם ולשמור את הסוד המכירה בליבו פנימה ולא לספר לאביו עד יום מותו. בתהליך האימון הוא מגלה שלאביו אין קשר לעניין לכן מוטב שלא ידע על כך.
הנה ראינו כיצד יש השפעה הדדית באימון בין המאמן והמתאמן. המאמן רק צריך לדעת את הגבולות ביניהם ולא לערב בין מאמן למתאמן.

פרשת וישב

הבדל גדול בין יוסף ובין אביו יעקב. לשניהם קרה אסון. יוסף אחיו נמכר לעבד, ועבד בימים ההם נחשב למת, בייחוד במצרים ארץ העבדות שם אפשר גם להרוג עבדים בלי לתת על כך את הדין. לזרוק את בניהם ליאור בפקודת המלך. אביו יעקב בן הזקונים שלו "מת" (בראשית פרק לז, לג): "...חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף". מה יעשה כל אחד מהם.
יוסף שחלומותיו (בראשית פרק לז, ו - ז): "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. והחלום השני (בראשית פרק לז, ט): "וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי". חושב לעצמו האסון שקרה לי הוא רק מנוף לקיום החזון. נעשה הכול שיתקיים. לא קלה דרכו אך הוא ממוקד בהגשמת החלום. אשת פוטיפר מכניסה אותו לבית הסוהר, שר המשקים שוכח אותו אבל בסופו של דבר חלום פרעה מביא אותו להגשמת החזון. הוא מחכה בסבלנות להמשך לבוא האחים כדי שחלומו יתגשם במלואו. הוא צועד צעד קטן ועוד צעד קטן בהגשמת החזון שניתן לו.
אביו לעומתו (בראשית פרק לז, לד - לה): "וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים. וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו". הוא חי מת, דואג רק לצרכים של המשפחה אבל חסר חיים.
כמה צדקו חז"ל שאמרו שנסתלקה ממנו רוח הקודש. הוא לא מנסה להפוך את אסונו למנוף להעצמה אלא שוקע ביגונו. רק כאשר נודע לו שיוסף חי כתוב (בראשית פרק מה, כז): "...וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם". מפרש רש"י: "שרתה עליו שכינה שפירשה ממנו". שוב יעקב חוזר להיות מנהיג המשפחה ולוקח את המושכות בידיים. הוא גם למד שחזונו של יוסף מתגשם. הוא הרי שמר את החזון (החלום) בליבו.
למדנו שלא מספיק חזון. החזון יתקיים אם אנחנו נעשה צעד קטן קדימה ועוד צעד ועוד צעד עד הגשמת החזון.