פרשת לך לך – אמון ממוקד פיתרון

ישנו אימון הנקרא "אימון ממוקד – פיתרון",
כמובן השם מתורגם מאנגלית "Solution-Focused Coacjing” כלומר, אנחנו לא מתמקדים בבעיה שיש לנו (אע"פ שאיננו מתעלמים ממנה) אלא מתמקדים בפיתרון. ההנחה היא שאם נתמקד בבעיה נשקיע יותר מידי אנרגיות בה, לא בטוח שזה לא יעזור לנו בפיתרון. לכן אנחנו עוקפים את הבעיה ומתחילים בפיתרון. לכן האימון נקרא אימון ממוקד – פיתרון. אנחנו עוקפים את הבעיה ומתמקדים בפיתרון.

נלך בדרך הזאת: אחרי שהבנו שאנו תקועים ושום דבר אינו מתקדם, ישנה בעיה אצלנו או בארגון,במקום להתעמק בבעיה ולשקוע בה, אנחנו עוקפים אותה ומנסים להתמקד בפתרון הבעיה. כיצד?
אנחנו מתחילים ב"מסד". במסד אנחנו מתארים את המצב העכשווי ומתמקדים במה שיש. לא במה שאין בכך אנחנו מתעסקים בחיובי שבמצב, ובכוחות שיש לנו.

אחרי כן אנחנו מתמקדים בפיתרון אנחנו שואלים את עצמנו / המתאמן: תאר לך שעכשיו אתה הולך לישון וקם בבוקר והבעיה נפתרה. מה המצב שבו אתה נמצא? מתמקדים בעתיד ולא בעבר ובהווה. מתמקדים בפיתרון הרצוי, ולא במצוי.

כשיודעים מהו הפיתרון הרצוי אנחנו מדרגים את המצב העכשווי נשאל את עצמנו / המתאמן: "אם 1 הוא המצב הגרוע ביותר ו-10 הוא המצב הטוב ביותר – באיזה מצב אנחנו נמצאים עכשיו?" המתאמן יעריך את המצב ויאמר מספר, למשל 4 מייד נשאל: "מדוע 4 ולא 3?" כמובן בתשובה זו נצליח למצוא את החוזקות שלנו / של המתאמן במצב הנוכחי. נוכל לדעת מה עבד עד כה ולחזק את מה שעבד.

משם נלך לצעד קדימה – צעד קטן. נשאל: "מה נעשה כדי שנגיע מדרגה 4 לדרגה 5? " וכשנקבל תשובה נשאל מה עוד? (אם המאמן יבקש צעד קדימה להגיע מ-4 ל-4.5 נלך איתו כי אנו מעדיפים צעדים קטנים שמתאימים למתאמנים), כך נוכל להגיע למספר צעדים קטנים שיוציאו אותנו מהבעיה שנוצרה, ונצא לדרך חדשה ופריצת דרך.

בתפר שבין פרשת נח ןפרשת לך לך אנחנו פוגשים את משפחת תרח; תרח אברהם ונחור הם בדרך לארץ כנען. (בראשית פרק יא,לא): "וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם". מדוע עזבו את מולדתם אור כשדים אין התורה מפרשת אבל חז"ל לומדים מסמיכות הפרשיות שהעזיבה קשורה בנמרוד, שכנראה קשור למותו של הרן. המטרה ברורה ארצה כנען. אבל בחרן מחליטים תרח ונחור לעצור ולא להמשיך הלאה. ומייד מספרים לנו (בראשית פרק יא, לב): "וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן". מבחינת התורה תרח מת, למרות שלפי חישובים הוא מת רק כעבור 60 שנה מאז עזב אברהם את חרן. התורה רומזת שכאן נחור נתקע ולא התקדם – מת.

לעומתו אברהם המשיך להגשים את המטרה ומגיע לארץ כנען, הוא מקבל כמובן עידוד מה' המצווהו להמשיך לארץ כנען, בדרך ישנם מכשולים, רעב בארץ וירידה למצרים ולקיחת שרה ועוד מכשולים שחז"ל מסכמים אותם (משנה מסכת אבות פרק ה משנה ג): "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום". מתרח ונחור לא נשאר כלום, מאברהם פורץ הדרך נשאר עם ישראל ואמונה באל יחיד.

כך גם כאשר משה רבנו במעמד הסנה מתבקש להוציא את בני ישראל ממצרים הוא מעלה בעיה (שמות פרק ג, יא): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹקים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם? וה' עונה לו (שמות פרק ג, יב): "וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה". חלקה השני של תשובת ה' אינה מובן, והפרשנים מתלבטים מה ענה ה' למשה? לפי שיטת ה"אימון ממקוד – פיתרון" התשובה נראית מובנת מאוד, ה' אומר למשה הבעיה קיימת אבל בוא לא נתמקד בבעיה כי לא נצא ממנה, בוא נתמקד בפיתרון נציב מטרה נשאף אליה. המטרה היא: בני ישראל יעבדו את ה' בהר הזה לשם כך הם יוצאים, עכשיו שאנחנו יודעים את הפיתרון בוא נבדוק מהם הצעדים הקטנים שאנחנו ננקוט כדי להגיע לפיתרון המיוחל. אבל אם יש יעד כל התקדמות קטנה כל צעד קטן יקדם אותנו ליעד.

הצעד הראשון לאסוף את בני ישראל ולומר להם שהגיעה זמן הגאולה ומשה מעלה בעיה חדשה שבני ישראל לא יאמינו לו, אז ה' אומר לו כך תאמר להם והם יאמינו לך, הנה עוד צעד קטן בדרך להגשמת הגאולה. כל הדיון של משה עם ה' הוא בעצם ההתלבטות של משה והפתרונות שה' מציע לו כדי להתקדם לעתיד הרצוי.
לבסוף כשמשה מגיע לבני ישראל ומספר להם על השליחות כתוב: (שמות פרק ד, לא): "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ"

לכן מובן למה משה מדבר עם פרעה על 'ללכת למדבר שלושה ימים על מנת לעבוד את ה'. זהו היעד הרצוי. ולהגיע עליו יש לעשות צעדים קטנים הן מבחינת בני ישראל והן מבחינת פרעה, המכות הן הצעדים הקטנים להוציא את ישראל ממצרים כדי לתת להם את התורה. אנחנו יודעים את הפתרון ושואלים את עצמנו כיצד נגיע לפתרון. שאלות משה מה הלאה מה הצעד הבא וה' משיב לו מהם הצעדים הבאים. בצעדים אלה יוכלו בני ישראל להתחיל לצאת מעבדותם להיכנס לחירותם ולקבל את התורה. ומשם לארץ ישראל.

פרשת נח

אחד הדברים החשובים באימון הוא התקווה. גם שאתה נמצא במצב קשה, אינך מתייאש. אמרנו כבר כשנסגרת דלת מייד נפתחות דלתות והזדמנויות חדשות. הנה בפרשתנו יש לכך דוגמא, בכל המבול נמצאת התיבה של נח מעל המים – נקודת אור לעולם. כולנו יודעים מי נמצא בתוך התיבה ולאיזו מטרה. בכל הדף השחור נמצאת נקודה לבנה והיא התיבה, כמאמר העממי:" לא הכול שחור". כאשר יוצאים מהתיבה ה' כורת ברית עם העולם, שלא יהיה מבול ואף נותן אות את הקשת בענן. מתוך האסון הנורא נוצר משהו טוב הבטחה לעולם שלא יהיה עוד מבול. אולי בזה אפשר לראות את ההבדל בין העורב לבין היונה. העורב חוזר מייד לתיבה הוא אינו מאמין בישועה, הוא רואה הכול שחור. הוא שבוי בפרדיגמה שלו, שלא יכול לצאת דבר טוב מהמבול, רק רע. לכן הוא חוזר לתיבה מייד, הוא אינו רוצה לעזוב אותה. המקום שנראה לו בטוח. נכון כרגע התיבה היא המקום הבטוח ביותר, אבל גם המקום המגביל ביותר. כמו שאמרנו הפרדיגמות שלנו פעם הגנו עלינו, ואולי עזרו לנו לפרוץ דרך. אבל כיום הם מגבילות אותנו ומפריעות לנו להתחדש ולפרוץ ל דרך חדשה.

היונה לעומתו מנסה למצוא תקווה, מנסה לפרוץ לדרך חדשה, וגם כאשר אינה מצליחה היא מנסה שוב. כי יש לה תקווה. היא מאמינה בעצמה ובפעם השנייה היא מביאה עלה זית, כנאמר (בראשית פרק ח יא): "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ" ומצאנו בתלמוד (בבלי מסכת עירובין דף יח עמוד ב ):
"ואמר רבי ירמיה בן אלעזר: מאי דכתיב +בראשית ח'+ והנה עלה זית טרף בפיה - אמרה יונה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך, ואל יהיו מתוקין כדבש ותלוין ביד בשר ודם". התלמוד מלמד אותנו דבר יסודי שאין לנו לסמוך אלא על ה' ולקחת אחריות על מה שאנחנו עושים. היונה רומזת זאת בעלה הזית המריר שהיא מביאה לנוח. המר נהפך למתוק בפיה, כיון שהוא מבשר את העתיד הטוב שמחכה לה ולעולם.

בפעם השלישית היא מצליחה לצאת לעולם חדש מלא תקווה וסיכויים. היא אינה חוזרת למקום שמגן עליה מצד אחד, אבל מאוד מגביל אותה מצד שני. היא מרחפת באוויר העולם. היא מרחפת על כנפי התקווה, מאמינה שביכולתה לשנות, לחדש ולהגיע לפסגות גדולות.

מעניין מאוד שנוח שהיה קצת פסיבי לכל אורך הדרך, כמעט שאינו יוזם שום תהליך, הוא עושה תיבה, כי ה' ציווה אותו, הוא אינו מנסה לבקש על בני דורו (כפי שעשה אברהם על אנשי סדום הרשעים. אברהם מבקש על מספר קטן יחסי, ואילו נח אינו מבקש על העולם כולו). יש כאן שתיקה רועמת. הוא אפילו אינו הולך לאסוף את בעלי החיים, הם באים אליו והוא מכניסם לתיבה. הציווי הוא (בראשית פרק ו, יט): "וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ" והביצוע (בראשית פרק ז, ח – ט) מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה. שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ. (מעצמם).
השכרות ושינה שבה הוא לא פעיל ופעילים בניו חם לשלילה ושם ויפת לחיוב מוכיחים את ההנחה שלי שנוח היה צדיק בדורותיו בלבד שדור המבול עומד מולו.

ובהמשך עד שאינו בטוח שהמים יבשו הוא אינו פותח את התיבה ומשחרר את החיות. רק מהיונה למדו נוח ומשפחתו מהי תקווה, ופורצים החוצה לבנות עולם חדש.

פרשת בראשית

פעמים רבות דברנו בלוג הזה שאם נכשלנו במשימה זה לא סוף העולם. היציאה מן הכישלון לפריצת דרך תלויה בנו. אנחנו יכולים לצאת מהכישלון מחוזקים ולהפוך בעצם את הכישלון להצלחה. זה מה שאמר ה' לקין אחרי שלא קיבל את מנחתו. (בראשית פרק ד, ז): "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ". הכול תלוי בך ובבחירתך, אם תיטיב את דרכך – שאת תרים ראש ותצליח לפרוץ דרך. כידוע קין לא בחר לפרוץ דרך והרג את הבל, כך חשב תיפטר הבעיה, אם הוא יהיה יחיד לא יצטרך להתחלק עם קין באהבת האלוקים. וכולנו יודעים שבסוף גם קין לא זכה באהבת אלוקים אלא שת הבן הנוסף שנולד לאדם וחוה.

כבר דברנו פעמים רבות כי מכישלון אפשר להיבנות. מדבר שלכאורה הוא רע אפשר לצאת ממנו ולפרוץ דרך הדבר תלוי בבחירתנו, וכיצד אנחנו מכנים את המצב. אם המצב בעינינו הוא אתגר נוכל לצאת ולהיבנות ממנו. אם הוא בעיה וקושי יקשה עלינו מאוד לצאת ממנו. זאת אנחנו רואים בפרשת בראשית. מהתהו ובהו יצא עולם מסודר עם חוקים משלו. מהחשך יצא אור. אין זה אור השמש כי אם אור מיוחד, כי השמש, הירח והכוכבים נבראו רק ביום הרביעי. התורה מלמדת אותנו שני דברים כי מהתהו ובהו יכול להברא עולם מסודר ויפה ומהחושך יכול לצאת אור גדול מאוד, השאלה היא מהי הבחירה שלנו. ועוד יותר מכך האור שיוצא מהחושך, הסדר שיוצא מהתהו ובהו הוא הרבה יותר מתוק, הוא יותר משמעותי מאשר סתם אור או סתם סדר.

נכשלתי בטסט אני יכול להאשים את המורה לנהיגה, אני יכול להאשים את הבוחן, אני יכול להאשים את משרד הרישוי, את שר התחבורה את כל העולם, ואולי את הכביש המשובש והתמרורים, אפשר גם את האוטו עצמו. האם אבנה מכך? האם כל האשמות הללו יביאו לי רישיון? התשובה היא: ודאי שלא. עד שלא אקח אחריות על מעשי אין סיכוי שאצליח לצאת מהכישלון. לקחתי אחריות אף אחד לא אשם רק אני אחראי לכישלון. עלי לזכור כי איני יכול לשנות את הזולת, הסיכוי לשנות נשאר רק אצלי, אותי אני יכול לשנות. עכשיו אני יכול לבנות אסטרטגיה שתביא לי לקבל רישיון. לשפר את הנהיגה, להקשיב יותר להוראות המורה לנהיגה, להבין את תקנות התעבורה ומטרתן, ושהם לא נגדי אלא לטובתי, להכיר טוב יותר את הכביש את האוטו בו למדתי נהיגה... ואז לבוא לטסט הבא מוכן יותר מרוכז יותר, בלי דעות קדומות ולהצליח.

ועוד דבר שאפשר ללמוד מפרשתנו. דבר זה למדתי מהפילוסוף פרופ' נֱהְר שלימדני באוניברסיטת תל אביב, הנה מצאנו בפרשת בראשית עד ימי למך שלא היה דיבור בין בני אדם. לא מצאנו שאדם וחוה דברו ביניהם ואצל קין והבל זה בולט ככתוב (בראשית פרק ד, ח): "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ". וכבר שואלים הפרשנים ומה אמר לו? ותשובות רבות לשאלה. אני בא רק להוסיף שהתורה מבליטה את חוסר ההקשבה, שהביא לאדם לאכול מעץ הדעת, לקין לרצוח את הבל. אי דיבור ואי הקשבה בין בני אדם מביא רק צרות. הנה למך דבר עם נשותיו, אמנם הוא אמר שיר הלל להריגה, אבל זה מנע את הרצח הבא. מכאן מסקנה שדיבור תוך הקשבה יכול רק לעשות טוב לכולם.

לסיכום ספר דברים

ישנה תופעה מעניינת בספר דברים. דברים שהוזכרו בעבר ומשה חוזר עליהם בספר דברים, תמיד בחזרה יש תוספת שלא הייתה ידועה לנו לפני כן מקריאת הדברים בספרי התורה הקודמים: בראשית, שמות, ויקרא ובמדבר. זה הכלל כל דבר שחוזר בתורה הוא חוזר עם תוספת חשובה. וכבר אמרו חז"ל (תלמוד ירושלמי מסכת ראש השנה פרק ג דף נח טור ד /ה"ה):"דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר", כלומר התורה מעשירה את דבריה במקרה של חזרה על נושא מסוים הן בהלכה והן בסיפורים.
באימון אנחנו מצפים שלא ננוע במעגלים , אלא בצורה ספיראלית, כלומר כמו קפיץ כל סיבוב אנחנו יכולים להישאר במקום המעגלים הם צמודים אחד לשני, אבל אם נמתח אותם בתום הסיבוב אנחנו נמצאים בנקודה גבוהה יותר ומוסיפים על המצב הקודם... זוהי פריצת דרך. ואם אנחנו לא רוצים להיות תקועים עלינו להעיז ולמתוח את הקפיץ.

דוגמאות למכביר נמצא בספר דברים. נביא רק שני דוגמאות השאר לכו ולמדו.

למשל פרשת המרגלים. בספר במדבר (פרק יג, א –ב) מסופר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן ... היוזמה לשליחת המרגלים היא של ה'. ולא מובן מדוע אם כן הכישלון נופל על בני ישראל. התשובה היא בספר דברים שם מוסבר מדוע.
שם מסופר (דברים פרק א, כ – כג): "וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּאתֶם עַד הַר הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ. רְאֵה נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ... וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן". ספר דברים מחדש לנו שכל היוזמה באה מישראל, לכן הכעס של ה' גדול. אחרי שאנו קוראים מה שכתוב בדברים אנחנו לא באותו מקום שהיינו בספר במדבר.

הנה דוגמא נוספת ממהלכה בכל המקומות שמוזכר עבד עברי בתורה יש חידוש בשמות (כא, א – ו ) מדברים על עבד עברי שמכרוהו בית דין משום שלא היה לו כסף לשלם את הגניבה. בספר ויקרא (כה, לט – מג) מדובר בעבד עברי שמכר את עצמו לעבדות כי לא היה לו ממה לחיות. והנה בספר דברים (טו, יב – יח) שוב חוזרים על הלכות עבד עברי, אבל בתוספת הלכה (שם, פרק טו, יג –יד): "וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ". הלכה שאין משחררים עבד עברי בלא מענק. אולי זה המקור הראשון למתן פיצויים.

וכך בהרבה מקומות אין חזרה מדויקת אלא חזרה בתוספת משלימה. אם אנחנו חוזרים על דברים כל פעם, זה אומר שאנו תקועים אנחנו מסתובבים באותו מעגל. עלינו כל פעם לחדש, להוסיף ולפרוץ דרך, אחרת ניכנס לשגרה לא בריאה. שתשאיר אותנו לא מרוצים ממה שאנחנו עושים.

תבדקו ותראו מפני שספר דברים חוזר על העבר ועל הלכות קודמות הרי בכל פעם הוא מחדש לנו דברים שלא נאמרו קודם.

למדנו מכך שאם אנחנו לא מתחדשים, בכל יום, במשהו סימן שאנחנו תקועים בפרדיגמות שלנו. כל יום הוא יום חדש וצריך להביא לנו חידוש, אפילו קטן ובלבד שלא נישאר כמו ביום אתמול. אם תאמינו גם תצליחו.
אז בהצלחה לכולנו וגמר טוב.

שמיני עצרת ושמחת תורה מבחינה אימונית

חגגנו שבעה ימים, ישבנו בסוכות ופרצנו דרך יצאנו מהבית המוגן, שגם מצד אחד מגן עלינו אבל מצד שני מגביל אותנו כמו הפרדיגמות (=התנהגויות מגבילות ולא נותנות לנו להתקדם) שלנו שמונעות מאיתנו ויצאנו באומץ לחיות ולהציץ אל הלא נודע. להאמין שנצליח להיות בסוכה ולא נשטף בגשם הרי אחד הדברים החשובים באימון הוא האמונה כי נצליח. בזכות אמונה זו אנו פועלים להשיג פריצות דרך שתביא אותנו לשיאים חדשים. אל ימים של דאגה אבל גם ימים של שמחה. מהות של סוכות הוא השמחה. אנו חוגגים את שמחת בית השואבה בחג הסוכות. אנו מארחים בסוכתנו את שבעת האושפזין – אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרון, דוד – בקיצור שמח בסוכות. הושענא רבה הוא מעין יום דין אבל אנחנו מגיעים אליו בשמחה ולא ביראה כמו בימים נוראים, אנחנו חובטים ערבות, עדיין אנחנו שמחים עם ארבעת המינים ומתפללים לשנה גשומה. נגמר סוכות צריך לחזור לבית למקום הבטוח המגן עלינו, אבל גם מגביל. בא שמיני עצרת ומנחית אותנו בצורה רכה להמשך החיים. נחיתה של שמחה.

בשמחת תורה אנחנו מסיימים את קריאת התורה, ומתחילים מיד בשבת בראשית השבת שאחרי שמחת תורה לקרוא מחדש בתורה ומסיימים שוב בשמחת תורה. (כל שבוע פרשה אחת וכמה שבתות קוראים שתי פרשות). אבל תמיד מסיימים בשמחת תורה. ומיד פותחים בבראשית המעגל הסתובב שנה שלמה אבל נהיינו יותר חכמים, יותר נבונים, כי אנו צריכים לשאוף למעגל ספיראלי שמסתיים מעל איפה שהתחלנו. ומה שנמתח את הקפיץ נגיע גבוה יותר ולא נהה איפה שהיינו בשנה שעברה. כך יוצא שכל שנה אנחנו מוסיפים תובנות נוספות על השנה הקודמת

שלחה לי דמומית, שלמדה איתי בקורס מאמנים עסקיים מאמר שקיבלה על האשפיזין (תודה לך).
היי חברים יקרים,
אושפיזין (בארמית- אורחים),
על פי המסורת היהודית, הם אורחים רוחניים שבאים לבקר בסוכה במהלך שבעת ימי חג הסוכות. מקורו של מנהג הזמנת האושפיזין לסוכה הוא ככל הנראה בתורת הקבלה ובספר הזוהר. בכל יום מגיע לסוכה, על פי המסורת, "אורח" אחר, ועמו מגיעים האורחים האחרים כאשר כל האורחים הם דמויות תנ"כיות מן ההיסטוריה היהודית.
חשיבות האורחים באה לידי ביטוי במידות המיוחסות להם. בכל יום מיוחסת חשיבות מיוחדת למידה הקשורה באורח של אותו היום: אברהם - מידת החסד, יצחק - מידת הגבורה, יעקב- תפארת, משה- נצח, אהרון- הוד, יוסף- יסוד ודוד- מלכות.
(מתוך ויקיפדיה).
והשאלה שנשאלת לשנה החדשה: אלו דמויות הקיימות בכם הייתם רוצים להזמין ולתת להם מקום דומיננטי יותר בחייכם בשנה הקרובה?
דמויות כמו: האני האסרטיבי, האני היצירתי, האני החושב, האני הרגוע וכו'.....
"לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהיה קשה כארז. שהארז, כיוון שנשבה בו רוח , מיד עקרתו והפכתו על פניו.אבל הקנה, אפילו כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו, אלא הוא הולך ובא עמהן. כיוון שדממו הרוחות, עמד הקנה במקומו."
(מסכת תענית)
שלכם,
בברכת מועדים לשמחה,
אמיר הלמר
מאמן אישי ועסקי
מאבחן ביומטרי
amir@migdalor.biz
050-2250225, 077-5531550

--
דמומית, מאמנת עסקית כלכלית. מושב שדה אליעזר. פלאפון 0546-477889.

פרשת בראשית

פעמים רבות דברנו בלוג הזה שאם נכשלנו במשימה זה לא סוף העולם. היציאה מן הכישלון לפריצת דרך תלויה בנו. אנחנו יכולים לצאת מהכישלון מחוזקים ולהפוך בעצם את הכישלון להצלחה. זה מה שאמר ה' לקין אחרי שלא קיבל את מנחתו. (בראשית פרק ד, ז): "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ". הכול תלוי בך ובבחירתך, אם תיטיב את דרכך – שאת תרים ראש ותצליח לפרוץ דרך. כידוע קין לא בחר לפרוץ דרך והרג את הבל, כך חשב תיפטר הבעיה, אם הוא יהיה יחיד לא יצטרך להתחלק עם קין באהבת האלוקים. וכולנו יודעים שבסוף גם קין לא זכה באהבת אלוקים אלא שת הבן הנוסף שנולד לאדם וחוה.

כבר דברנו פעמים רבות כי מכישלון אפשר להיבנות. מדבר שלכאורה הוא רע אפשר לצאת ממנו ולפרוץ דרך הדבר תלוי בבחירתנו, וכיצד אנחנו מכנים את המצב. אם המצב בעינינו הוא אתגר נוכל לצאת ולהיבנות ממנו. אם הוא בעיה וקושי יקשה עלינו מאוד לצאת ממנו. זאת אנחנו רואים בפרשת בראשית. מהתהו ובהו יצא עולם מסודר עם חוקים משלו. מהחשך יצא אור. אין זה אור השמש כי אם אור מיוחד, כי השמש, הירח והכוכבים נבראו רק ביום הרביעי. התורה מלמדת אותנו שני דברים כי מהתהו ובהו יכול להברא עולם מסודר ויפה ומהחושך יכול לצאת אור גדול מאוד, השאלה היא מהי הבחירה שלנו. ועוד יותר מכך האור שיוצא מהחושך, הסדר שיוצא מהתהו ובהו הוא הרבה יותר מתוק, הוא יותר משמעותי מאשר סתם אור או סתם סדר.

נכשלתי בטסט אני יכול להאשים את המורה לנהיגה, אני יכול להאשים את הבוחן, אני יכול להאשים את משרד הרישוי, את שר התחבורה את כל העולם, ואולי את הכביש המשובש והתמרורים, אפשר גם את האוטו עצמו. האם אבנה מכך? האם כל האשמות הללו יביאו לי רישיון? התשובה היא: ודאי שלא. עד שלא אקח אחריות על מעשי אין סיכוי שאצליח לצאת מהכישלון. לקחתי אחריות אף אחד לא אשם רק אני אחראי לכישלון. עלי לזכור כי איני יכול לשנות את הזולת, הסיכוי לשנות נשאר רק אצלי, אותי אני יכול לשנות. עכשיו אני יכול לבנות אסטרטגיה שתביא לי לקבל רישיון. לשפר את הנהיגה, להקשיב יותר להוראות המורה לנהיגה, להבין את תקנות התעבורה ומטרתן, ושהם לא נגדי אלא לטובתי, להכיר טוב יותר את הכביש את האוטו בו למדתי נהיגה... ואז לבוא לטסט הבא מוכן יותר מרוכז יותר, בלי דעות קדומות ולהצליח.

ועוד דבר שאפשר ללמוד מפרשתנו. דבר זה למדתי מהפילוסוף פרופ' נֱהְר שלימדני באוניברסיטת תל אביב, הנה מצאנו בפרשת בראשית עד ימי למך שלא היה דיבור בין בני אדם. לא מצאנו שאדם וחוה דברו ביניהם ואצל קין והבל זה בולט ככתוב (בראשית פרק ד, ח): "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ". וכבר שואלים הפרשנים ומה אמר לו? ותשובות רבות לשאלה. אני בא רק להוסיף שהתורה מבליטה את חוסר ההקשבה, שהביא לאדם לאכול מעץ הדעת, לקין לרצוח את הבל. אי דיבור ואי הקשבה בין בני אדם מביא רק צרות. הנה למך דבר עם נשותיו, אמנם הוא אמר שיר הלל להריגה, אבל זה מנע את הרצח הבא. מכאן מסקנה שדיבור תוך הקשבה יכול רק לעשות טוב לכולם.