פרשת אמור

בפרשתנו באים המועדים כסדרם. החל מהשבת שהיא קבועה מאז בריאת העולם, ובהמשך המועדים שהם תלויים בקביעת בית הדין. הנה גם כאשר אנו קוראים את פרשת המועדים בפרשת פנחס, שם הדגש הוא על הקורבנות, מתחילים עם קורבן התמיד, ואח"כ קורבנות השבת ולבסוף קורבנות המועדות. דבר חשוב אפשר ללמוד מהסדר הזה לגבי אימון. קורבן התמיד הוא קורבן קבוע שמקריבים כל ימות השנה גם בשבת וגם במועדים. (במדבר פרק כח, י): "עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ". וכן (שם פרק כח, טו): "עַל עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּו". וכך בהמשך הפרשה. למדנו, כל פריצת דרך צריכה להתחיל על בסיס מוצק. כמו קורבן התמיד שהוא הבסיס לקורבנות על בסיס זה אפשר לבנות שינויים,להוסיף דברים. אם אין לנו בסיס יציב וחזק, לא נצליח לפרוץ דרך, לכן בקורבנות המועדים פתחה התורה בקורבן התמיד שהוא הבסיס לקורבנות, ובפרשת מימי בראשית.
עוד דבר למדנו מכך, שבכל אדם יש מהות שהיא חלק פנימי שלו שלא יכול להשתנות. המהות הזו לפעמים לא ידועה לנו, כי הזמן כיסה אותה בשכבות שמסתירות אותה, פעמים רבות אנו עושים דברים נגד מהותנו, וזה מתסכל אותנו מאוד. כאשר ננסה לשנותה נסבול מכך,י ולא נצליח להתקדם בשום דבר. ה' ברא אותנו לעולם הזה וקבע לנו שליחות שהיא במהותנו, ואין טעם ללכת בניגוד אליה. זה רק יפריע לנו ולא נהיה מרוצים. נהיה תקועים בקשיים שלנו. באימון לומדים לחשוף את מהותנו את השליחות שלנו בחיים ולבצע אותה. זו תהיה פריצת דרך ואנו נהיה מרוצים, ונפרח ונצמח.
לכן הקורבן היסודי הוא קורבן התמיד שמוקרב בכל יום מימות השנה כולל שבתות וחגים. איתו מתחילים את היום ומסיימים את היום. לפניו ולאחריו לא מקריבים שום קורבן. והשבת גם היא קבועה ואינה ניתנת לשינוי. ה' קבע אותה בימי הבריאה. כמו שהשבת היא חלק מהותי מהבריאה, כך מהותנו היא חלק אינטגראלי מאתנו.

פרשת אחרי מות קדושים

(ויקרא פרק טז א): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ". התורה מציינת שפרשה זו נאמרה אחרי מותם של נדב ואביהוא, ולא כסדר הכתובים. הפעם נבחן מדוע אין פרשת יום הכיפורים לא כתובה מיד אחרי מותם של בני אהרון, ונדחתה כן למקומנו? ומה מקומה של פרשה זו מלמד לגבי אימון.
ב"אימון ממוקד פתרון" אנו קודם כל מסמנים את הנקודה אליה אנו רוצים להגיע, אל הפתרון הרצוי לנו, מנסים למצוא היכן מ-1 עד 10 אנחנו נמצאים כרגע, ומה הצעדים שנעשה כדי להגיע לפיתרון, צעד אחרי צעד. לא תמיד אנחנו בשלב 1. השלב בו אנו נמצאים מראה על הכוחות שיש בנו כבר, ומכאן קל לנו להתקדם במעלה הסולם.
כדי להתעלות ביום הכיפור ולכפר על עוונותינו ולפרוץ דרך לקראת השנה החדשה. כדאי לנו בדוק באיזו רמה אנחנו ולבנות את השלבים להגיע לפיתרון. ככל שנתכונן כל השנה לקראת היום הגדול כך נצליח יותר. אם נהיה בתחתית הסולם יהיו לנו יותר שלבים כדי להגיע לפיתרון הממוקד שחלמנו עליו. ואולי נתעלה ביום הכיפורים , אבל פחות ממה ששאפנו.
התורה מתווה לנו את הצעדים שעלינו לעשות. שלב ראשון עלינו לא להשתכר, כי השיכרות אֵם כל חטאת. השלב הבא, לא להכניס לפה דברים אסורים – מאכלות אסורים. ומכאן מה לא להוציא מהפה, כי הצרעת באה על לשון הרע, ראו משה באות השני, ומרים שנצטרעה, כי דברה על משה לשון הרע, מצד שני לא להתגאות כי גם על כך באה הצרעת. ראו אצל נעמן שר צבא ארם, ואצל עוזיהו המלך שגאוותו הביאה אותו להקריב קטורת במקדש, בניגוד לכתוב בתורה, והתוצאה לא אחרה לבוא והוא קיבל צרעת במצחו, על גבהות המצח שלו. הנה אם נעשה את ההכנות הללו לפני יום הכיפורים נוכל להתעלות ביום כיפורים, ולפרוץ דרך.
למדנו שבאימון צריך לתכנן את הצעדים שלנו על סמך הכוחות שנמצאים בנו. כך נוכל צעד אחרי צעד להתקדם לפתרון הממוקד. אז בהצלחה לכולנו. (נכתב בהשראת מאמרו של ד"ר מוריאל, עיונים במקרא).

תזריע מצורע

רוב שתי פרשות השבוע עוסקות בצרעת. הצרעת באה כעונש על לשון הרע.(ראו במדבר פרק י' חטא מרים). אומרים, כי המילים שבהם אנו מביעים את עצמנו משפיעה עלינו. אם אני עומד מול הר גבוה ועלי להגיע לפסגה. אני מסתכל על הפסגה ואומר לעצמי:"יו, כמה קשה להגיע לפסגה, בכך חרצתי את התוצאה, כמעט ברור שלא אצליח במשימה. אבל אם אומר: "יש לי אתגר להגיע לפסגה". אוכל לגייס את הכוחות כדי לעמוד באתגר, ויש סיכוי שאצליח. חכמים אומרים: שה' מאתגר בני אדם (מעמידם בניסיון) כדי לחשל אותם. אם כך נראה את הדברים נוכל לעמוד באתגרים של החיים. נגע הצרעת בא ללמד אותנו את כוחן של המילים, כי צרעת באה כעונש על לשון הרע. חז"ל גם בקשו שנדבר בלשון נקייה וחיובית. התורה מאריכה בלשונה ואמרת "החיה הלא טהורה" (פרשת נח) במקום "החיה הטמאה". ומכאן המאמר: "החיים והמוות בידי הלשון".
דברנו על כוחן של מילים, אם נמשיך את הרעיון שהתחלנו בו נוכל להפעיל אותו גם לגבי אימון. השפה שבה אנו מדברים יכולה להשפיע על הצלחתנו. כאשר אנחנו אומרים שיש לנו בעיה, שקשה לנו, אין סיכוי... בלתי פתיר תהיה פה נבואה שמגשימה את עצמה. אנחנו מקימים עלינו את ה"שדונים" שימנעו מאיתנו לפרוץ דרך. בעיה יכולה להוות אתגר, קושי יכול לחשל אותנו ומציב לנו הזדמנות להתגבר עליו. הם גם מעמידים בפנינו סיכוי להצליח. הדבר תלוי בנו, הבעיה תיפתר אם לא נראה בה איום. כלומר השפה שנשתמש בה יכולה לקבוע אם נצליח או לא.
אבל הצרעת באה גם על הגאווה. אני מדגיש על הגאווה לא על ההעזה. כתוב (מלכים ב פרק ה א): "וְנַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים כִּי בוֹ נָתַן יְקֹוָק תְּשׁוּעָה לַאֲרָם וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע".
נעמן בא אל אלישע לבקש שירפא אותו מהצרעת. הוא עומד בחוץ, מזלזל בהצעתו של אלישע... ככתוב (מלכים ב פרק ה, ט-יב): "וַיָּבֹא נַעֲמָן <בסוסו> בְּסוּסָיו וּבְרִכְבּוֹ וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַבַּיִת לֶאֱלִישָׁע. וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע מַלְאָךְ לֵאמֹר הָלוֹךְ וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ וּטְהָר. וַיִּקְצֹף נַעֲמָן וַיֵּלַךְ וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם יְקֹוָק אֱלֹהָיו וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל הַמָּקוֹם וְאָסַף הַמְּצֹרָע. הֲלֹא טוֹב <אבנה> אֲמָנָה וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל הֲלֹא אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה".
בסופו של דבר הוא התרפא, כי עבדיו שכנעו אותו ואמרו לו. שלא יזיק לו לטבול בירדן, אם לא יועיל ודאי זה לא יזיק. רק כאשר הוא משתכנע וטובל, קורה השינוי הגאווה נעלמת ועימה הצרעת. ראו את התנהגותו של נעמן כלפי אלישע אחרי שנרפא. (מלכים ב פרק ה, טו): "וַיָּשָׁב אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא וְכָל מַחֲנֵהוּ וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה קַח נָא בְרָכָה מֵאֵת עַבְדֶּךָ".
מה נלמד מכך לגבי אימון? נלמד שאי אפשר לפרוץ דרך מתוך גאווה. הגאווה היא אם כל הכישלונות. היא מונעת מעמנו להתייעץ עם אלה שמבינים טוב מאיתנו, היא מונעת מעמנו להיעזר בחברים ע"מ לצאת מהתקיעות שלנו, היא מונעת מאיתנו סיעור מוחות שכל כך חשוב להצלחה. היא "שדון" ענק. שכל זמן שנמצא בנו הוא מכשיל אותנו מלהתקדם ולנוע כלפי המטרות שהצבנו, להודות בחולשות שלנו ולבקש עזרה.

פרשת שמיני

במבחינה אימונית מותם של בני אהרון מבקשת הסבר ולימוד. ראשית נדבר על כוח הדממה, שנותן לנו להקשיב לקול הפנימי שלנו שהוא מהותנו, המהות שלנו היא משהו יציב, שלא נוכל לשנותו, הוא בִּילְד אִין בתוכנו. כאשר ננסה לשנות במהותנו, הדבר יחזור כבומרנג נגדנו. תמיד נרגיש לא מרוצים ותקועים כאשר נפעל בניגוד למהותנו. הצרה שלא תמיד אנחנו מודעים למהות – לשליחות שלנו בעולם הזה. כי במשך השנים המהות התכסתה בשכבות מסתירות בעקבות התנהלותינו עד ששכחנו את מהותנו. אני מאמין, שאף אחד הגיע לעולם סתם, אלא כדי לפעול לתיקונו, לכל אחד מאיתנו יש שליחות שעליו למלא זוהי מהותו.
בדממה אנחנו מסירים את כל השכבות שכיסו את מהותנו, כי אז אנו כנים עם עצמנו, לא צריכים לשחק ולהציג לפני אחרים, לכן נוכל להגיע למהותנו, להבין את השליחות שלנו בעולם הזה ולפעול לפיה. אחרי מותם של בני אהרון אומר משה לאהרון (ויקרא פרק י, ג): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". אהרון נדם כדי להתחבר לכוח הפנימי שלו, מתוך כך זכה להעצמה, להיכנס הוא ובניו הכוהנים הגדולים פעם בשנה ביום הכיפורים (ראו פרשת אחרי מות) לקודש הקודשים.
אבל אפשר גם ללמוד מכל המצב הזה, שכל מה שקורה לנו הוא בסיס להעצמה שלנו. כאשר ננסה להבין מה בא המקרה שקרה לנו ללמד אותנו. אם ננסה להבין מהי האש הזרה שבני אהרון הקריבו שהביאה את ה' להוציא אש קודש להמיתם. ככתוב (ויקרא פרק י, א-ב): "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'". לא נעמוד כאן על כל הפירושים שנתנו הפרשנים לסיבת מותם של בני אהרון, וידיעתם יכולה להעצים אותנו, זאת תעשו בעצמכם. אבל כוונת הפרשנים הייתה לחפש סיבה, שממנה נלמד ונתעצם. שהאסון יהפך לנקודת חוזק.
נביא פה רק את פירוש רש"י (ויקרא פרק י, ב) ד"ה "ותצא אש - רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן". למדנו שכל חידוש והעצמה צריכה להסתמך על המסורת והתרבות שרכשנו. "רבי ישמעאל אומר שתויי יין נכנסו למקדש, תדע שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש...". אותנו מעניין הפירוש השני שנכנסו להיכל שתויי יין – שיכורים. היום אנו נתקלים בשיכורים שיוצאים לרחוב, למכונית, מתפרעים ומביאים מוות על עצמם או על אחרים השכרות הורגת.