פרשת נשא

על שני דברים נדבר בפרשה הזו וננסה לראות מה אפשר ללמוד ממנה לגבי אימון אישי. מניית בני לוי מתחילה בפרשה הקודמת בבני קהת וממשיכה בתחילת פרשתנו. בספירת הקהתי והגרשוני נאמר: (במדבר פרק ד, כב) "נָשֹׂא אֶת רֹאש..." ורק בבני מררי נאמר: (שם ד, כט) "בְּנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם תִּפְקֹד אֹתָם". הראב"ע מפרש שהנשא של הגרשוני כולל גם את בני מררי. יוצא איפוא שבכולם ציווה ה' לשון "נשא" והתכוון לספירה. ואילו בבני ישראל שם מופיע השרש פ.ק.ד והשאלה היא מדוע? ונראה, לעניות דעתי, שבני לוי נמנו בלשון "נשא" כי בני לוי בשעת מבחן נשאו את עצמם למעלה ולא השתתפו בחטא העגל. הם שאו לעצת ה' שנאמרה לקין "אם תיטיב שאת..." (בראשית ד, ז) משה לא חזר נוצר קושי. שאר העם חיפש פיתרון קל ובקשו מאהרון לעשות עגל. שימלא את מקומו של משה. שבט לוי נשא עצמו ולא השתתף במעשה העגל. נשא את ראשו וקיים את צו משה "הרגו איש באחיו..." לכן זכה שכאשר מנו אותו אמר ה' "נשא..."
...ושוב פרשתנו היא המשך לפרשה הקודמת, היא ממשיכה לעסוק במפקד בני ישראל. אמרנו כבר שאנו משתמשים בשלוש שורשים לציין את ספירת בנ"י והם מ.נ.ה., פ.ק.ד. ונ.ש.א. אברבנאל עומד על משמעות כל שורש (עיין שם) והנה אנו מוצאים בפרשתנו, (במדבר פרק ד , כא - כב) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם". וכן בפרשה הקודמת נאמר על בני קהת., "נשא" ואילו על בני מררי נאמר "תפקד אתם" שינוי זה נובע מכך, בני קהת נשאו את כלי הקודש על כתפיהם, והיו מסתכנים יותר בני לוי האחרים.לכן יש מקום לעודד אותם. אומנם עבודתכם קשה אך אתם נושאים את כלי הקודש, בני גרשון נושאים את הדברים הפעוטים שבמשכן, לכן יש לעודד אותם אל תרגישו שלא בנוח. בני מררי נושאים את עיקר המשכן, הם צריכים פחות עידוד, לכן כתוב אצלם "תפקד". למדת, שמי שקשה לו ומי שמסתכן יותר אותו צריך לעודד. אבל גם מי שיכול לחשוב כי עבודתו היא פחות חשובה גם אותו צריך לעודד. אחד השברים החשובים שצריך כל מאמן ללמוד הוא העידוד. גם את ההורים צריך ללמד לעודד את בניהם. העידוד ייתן להם ביטחון ויגרום להם לפרוץ דרך ולשאת את עצמם מעלה מעלה.
הדבר השלישי שאפשר ללמוד מפרשתנו על אימון הוא מברכת כוהנים. "וַיְדַבֵּרה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם.
יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.
יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.
יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.
וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם". ברכת כוהנים מראה על מעין פירמידה. כשהפסוק הראשון הוא בין שלוש מילים הפסוק השני הוא בין חמש מילים והפסוק השלישי הוא בן שבע מילים. הצורה החיצונית באה ללמד על התוכן. שיש כאן ברכה, מהכללי חסר הרגש אל הכללי מלא הרגש. מברכה כללית לברכה היותר ספציפית. בתחילה בכללית ה' יברך וישמור עלינו. אבל לא מצוין הרגש של ה' אלינו. אח"כ יש הארת פנים וחן, ולבסוף ה' ירוממנו וישם לנו שלום. כך גם באימון עלינו קודם לעשות מעשים, הרגש יבוא אח"כ עם ההצלחה שלנו, פתאום נראה שיש לנו הארת פנים הנאה מהצלחה,. אח"כ גם התרוממות הנפש והשלווה.

פרשת במדבר

ספר במדבר נקרא גם ספר הפקודים, כי יש בו שני מפקדים בתחילתו (במדבר פרק א ,ב) "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם". וכן בפרשת פנחס. רש"י מעיר על הספירות המרובות של בנ"י. "וידבר. במדבר סיני באחד לחדש - וגו' מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה...רש"י אומר את פירושו כי הכתוב משתמש פה במילה "שאו" כדי לציין את הספירה. מכאן שמונה אותם מתוך חיבה יתירה שיש לו לעם ישראל. השאלה שנשאלת אם ה' אוהב לספור אותנו מדוע הוא מונע מאיתנו לספור אנשים ומצווה לספרם רק ע"י אמצעי ? (עם ע"י מחצית השקל, או ע"י טלאים כפי שעשה שאול). התשובה היא: כשאנו סופרים אנשים אנחנו מבליטים כל אחד לחוד, עם מעלותיו אבל גם חסרונותיו. אבל כשאנו סופרים באמצעות משהו
מצד שני (במדבר פרק א ,ב): "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם". שימו לב לסדר שהתורה מצוו למנות היא מתחילה במטרה העיקרית כל עדת מני ישראל... ומסיימת כל זכר. חשוב הסדר. מה שחשוב יותר כתוב בהתחלה ומה שפחות חשוב בסוף. נכון, יש חשש אם נתמקד בכלל נשכח את היחיד, לכן התורה מזכירה את "כל זכר לגלגלתם". אבל מצד שני שנסדר את פעולותינו לפי סדר מהעיקר לפחות עיקרי. כי אם נתחיל בפחות חשוב לנו אז מה שיכול לקרות שלא יהיה לנו כוח לעסוק הדברים החשובים באמת. לכן עלינו לדרג את מעשינו כך שנתחיל בדברים החשובים באמת, אז יהיה לנו מקום גם לדברים החשובים פחות. כמו אותו פרופסור שעשה למנהלים ניסיון להכניס אבנים למיכל זכוכית. הוא החל באבנים הגדולות, המשיך אח"כ למלא חצץ, אח"כ חול ולבסוף מים. אם היה מתחיל במים, לא היה מקום לשאר הדברים. האבנים הגדולות הם הדברים החשובים ביותר לנו, המים הם הדברים הפחות חשובים לנו. אם נדע לכלכל את חיינו בדרך הנכונה, יהיה לנו זמן לכל דבר.
כך אנו מוצאים שדוד המלך מנה את בני ישראל ה' מסית את דוד למנות את ישראל כי הוא כועס עליהם. שמואל ב' פרק כ"ד, וה' מעניש אותו/ אותם, כי מטרת הספירה הייתה לשם גאווה. דוד שהבין את מה שעשה והתחרט הוא פונה אל ה': (שמואל ב פרק כד, יז) "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה' בִּרְאֹתוֹ אֶת הַמַּלְאָךְ הַמַּכֶּה בָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי". לקיחת אחריות מביאה לידי פריצת דרך. כל זמן שיתלה אדם את כישלונו באחרים אין סיכוי שיפרוץ דרך הוא ימשיך ויגיע לעתיד המצוי. אם רצונו לפרוץ דרך עליו לקחת אחריות על מעשיו. דוד לקח אחריות על עצמו, והתוצאה קניית הר הבית שפותחת את הדרך לשלמה לבנות שם מקדש.

פרשות בהר בחקתי

השנה קוראים שתי פרשות ביחד. את פרשת בהר ופרשת בחקתי. רוב פרשת בהר עוסקת במצוות השמיטה עוסקת בשנת השמיטה, ובשנת היובל, בשנת השמיטה (ויקרא פרק כה, ב): "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'". אנחנו שומטים את הקרקע, ונותנים לכולם להנות מפרי השדה. לומדים את מידת הנדיבות, ובסופה גם את החובות הכספיים שחייבים לנו. התורה נותנת הזדמנות לאלה שלא צלחה דרכם, גם בשנת השמיטה ויותר בשנת היובל (ויקרא פרק כה, יג) "בשנת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ". התורה מאפשרת למי שנכשל להתחיל מההתחלה. דבר נוסף שנלמד ממצוות אלו, שהקרקע אינה שלנו ואנו אורחים בה אצל ה'. עובדה זו תביא אותנו למידה של צניעות וענווה.
משמיטה ויובל אנו למדים גם את מידת הביטחון, כי אחרי השמיטה השביעית באה שנת היובל שגם בה אסור לעבד את האדמה יוצא כי יש לנו 3 שנים של הפסקת עבודת האדמה, מאין נאכל? אנחנו צריכים לבטוח בה' שיספק לנו פרנסתנו לשלוש השנים. (ויקרא פרק כה, כ – כב): "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים. וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן".

מידות הצניעות והענווה עם מידות הביטחון בה' והנדיבות מביאים את האדם לשלמות.
כיצד כל זה קשור לאימון? שתי התכונות הלל הצניעות – הענווה מצד אחד והביטחון והנדיבות מצד שני מאפשרות לנו להילחם בכל השדונים שמפריעים לנו לפרוץ דרך ולהגיע לעתיד הרצוי. לחלום על חזון ולהגשים אותו. להיעזר בחברינו ולעזור להם. אנו לומדים בעזרת השמיטה והיובל להיכנס לריבוע שבו אין לנו כאילו שליטה להעיז והצליח. אם לא ניכנס לריבוע הזה לעולם לא נפרוץ דרך והפרדיגמות ישאירו אותנו במקומנו.
בפרשת בחקתי אנו מוצאים את הברכה והקללה, אחת הקללות החמורות היא הגלות והתורה מסבירה לנו כי אם נחליט לא לשמור את השמיטה, ה' ישלחנו לגלות כדי שהארץ תהיה שממה כמספר השמיטות שלא שמרנו. (ויקרא פרק כו, לד): "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ". הכוונה של השבת פה היא שנת השמיטה. מצאנו את הקשר הלוגי בין פרשת בהר ובין פרשת בחקתי. אם רוצים אנו להתקדם בארצנו עלינו לשמור את השמיטה, כי לשמיטה כמה מעלות: מעלה חקלאית, להניח לאדמה לחדש נעוריה. מעלה רוחנית, להיות צנוע וענו, כפי שכתבנו כבר, לחזק את מידות הביטחון והנדיבות שלנו, כדי שנעיז לנסות דברים חדשים. להיעזר בגורמים מקצועיים, ידידים ועמיתים, וגם לעזור להם. לשבת ללמוד תורה כדי שלא נהיה חומריים מידי. כן התורה מלמדת אותנו שטוב מידי פעם לעשות פסק זמן ולשבת ללמוד ולהקדיש זמן למען הנשמה. ובשפת האימון שנקדיש זמן לברר מדוע נבראנו, מהי מהותנו מה שליחותנו בעולם הזה. וכאשר נמלא את שליחותנו נהיה מאושרים ומסופקים.

פרשת אמור

בפרשתנו באים המועדים כסדרם. החל מהשבת שהיא קבועה מאז בריאת העולם, ובהמשך המועדים שהם תלויים בקביעת בית הדין. הנה גם כאשר אנו קוראים את פרשת המועדים בפרשת פנחס, שם הדגש הוא על הקורבנות, מתחילים עם קורבן התמיד, ואח"כ קורבנות השבת ולבסוף קורבנות המועדות. דבר חשוב אפשר ללמוד מהסדר הזה לגבי אימון. קורבן התמיד הוא קורבן קבוע שמקריבים כל ימות השנה גם בשבת וגם במועדים. (במדבר פרק כח, י): "עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ". וכן (שם פרק כח, טו): "עַל עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּו". וכך בהמשך הפרשה. למדנו, כל פריצת דרך צריכה להתחיל על בסיס מוצק. כמו קורבן התמיד שהוא הבסיס לקורבנות על בסיס זה אפשר לבנות שינויים,להוסיף דברים. אם אין לנו בסיס יציב וחזק, לא נצליח לפרוץ דרך, לכן בקורבנות המועדים פתחה התורה בקורבן התמיד שהוא הבסיס לקורבנות, ובפרשת מימי בראשית.
עוד דבר למדנו מכך, שבכל אדם יש מהות שהיא חלק פנימי שלו שלא יכול להשתנות. המהות הזו לפעמים לא ידועה לנו, כי הזמן כיסה אותה בשכבות שמסתירות אותה, פעמים רבות אנו עושים דברים נגד מהותנו, וזה מתסכל אותנו מאוד. כאשר ננסה לשנותה נסבול מכך,י ולא נצליח להתקדם בשום דבר. ה' ברא אותנו לעולם הזה וקבע לנו שליחות שהיא במהותנו, ואין טעם ללכת בניגוד אליה. זה רק יפריע לנו ולא נהיה מרוצים. נהיה תקועים בקשיים שלנו. באימון לומדים לחשוף את מהותנו את השליחות שלנו בחיים ולבצע אותה. זו תהיה פריצת דרך ואנו נהיה מרוצים, ונפרח ונצמח.
לכן הקורבן היסודי הוא קורבן התמיד שמוקרב בכל יום מימות השנה כולל שבתות וחגים. איתו מתחילים את היום ומסיימים את היום. לפניו ולאחריו לא מקריבים שום קורבן. והשבת גם היא קבועה ואינה ניתנת לשינוי. ה' קבע אותה בימי הבריאה. כמו שהשבת היא חלק מהותי מהבריאה, כך מהותנו היא חלק אינטגראלי מאתנו.

פרשת אחרי מות קדושים

(ויקרא פרק טז א): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ". התורה מציינת שפרשה זו נאמרה אחרי מותם של נדב ואביהוא, ולא כסדר הכתובים. הפעם נבחן מדוע אין פרשת יום הכיפורים לא כתובה מיד אחרי מותם של בני אהרון, ונדחתה כן למקומנו? ומה מקומה של פרשה זו מלמד לגבי אימון.
ב"אימון ממוקד פתרון" אנו קודם כל מסמנים את הנקודה אליה אנו רוצים להגיע, אל הפתרון הרצוי לנו, מנסים למצוא היכן מ-1 עד 10 אנחנו נמצאים כרגע, ומה הצעדים שנעשה כדי להגיע לפיתרון, צעד אחרי צעד. לא תמיד אנחנו בשלב 1. השלב בו אנו נמצאים מראה על הכוחות שיש בנו כבר, ומכאן קל לנו להתקדם במעלה הסולם.
כדי להתעלות ביום הכיפור ולכפר על עוונותינו ולפרוץ דרך לקראת השנה החדשה. כדאי לנו בדוק באיזו רמה אנחנו ולבנות את השלבים להגיע לפיתרון. ככל שנתכונן כל השנה לקראת היום הגדול כך נצליח יותר. אם נהיה בתחתית הסולם יהיו לנו יותר שלבים כדי להגיע לפיתרון הממוקד שחלמנו עליו. ואולי נתעלה ביום הכיפורים , אבל פחות ממה ששאפנו.
התורה מתווה לנו את הצעדים שעלינו לעשות. שלב ראשון עלינו לא להשתכר, כי השיכרות אֵם כל חטאת. השלב הבא, לא להכניס לפה דברים אסורים – מאכלות אסורים. ומכאן מה לא להוציא מהפה, כי הצרעת באה על לשון הרע, ראו משה באות השני, ומרים שנצטרעה, כי דברה על משה לשון הרע, מצד שני לא להתגאות כי גם על כך באה הצרעת. ראו אצל נעמן שר צבא ארם, ואצל עוזיהו המלך שגאוותו הביאה אותו להקריב קטורת במקדש, בניגוד לכתוב בתורה, והתוצאה לא אחרה לבוא והוא קיבל צרעת במצחו, על גבהות המצח שלו. הנה אם נעשה את ההכנות הללו לפני יום הכיפורים נוכל להתעלות ביום כיפורים, ולפרוץ דרך.
למדנו שבאימון צריך לתכנן את הצעדים שלנו על סמך הכוחות שנמצאים בנו. כך נוכל צעד אחרי צעד להתקדם לפתרון הממוקד. אז בהצלחה לכולנו. (נכתב בהשראת מאמרו של ד"ר מוריאל, עיונים במקרא).

תזריע מצורע

רוב שתי פרשות השבוע עוסקות בצרעת. הצרעת באה כעונש על לשון הרע.(ראו במדבר פרק י' חטא מרים). אומרים, כי המילים שבהם אנו מביעים את עצמנו משפיעה עלינו. אם אני עומד מול הר גבוה ועלי להגיע לפסגה. אני מסתכל על הפסגה ואומר לעצמי:"יו, כמה קשה להגיע לפסגה, בכך חרצתי את התוצאה, כמעט ברור שלא אצליח במשימה. אבל אם אומר: "יש לי אתגר להגיע לפסגה". אוכל לגייס את הכוחות כדי לעמוד באתגר, ויש סיכוי שאצליח. חכמים אומרים: שה' מאתגר בני אדם (מעמידם בניסיון) כדי לחשל אותם. אם כך נראה את הדברים נוכל לעמוד באתגרים של החיים. נגע הצרעת בא ללמד אותנו את כוחן של המילים, כי צרעת באה כעונש על לשון הרע. חז"ל גם בקשו שנדבר בלשון נקייה וחיובית. התורה מאריכה בלשונה ואמרת "החיה הלא טהורה" (פרשת נח) במקום "החיה הטמאה". ומכאן המאמר: "החיים והמוות בידי הלשון".
דברנו על כוחן של מילים, אם נמשיך את הרעיון שהתחלנו בו נוכל להפעיל אותו גם לגבי אימון. השפה שבה אנו מדברים יכולה להשפיע על הצלחתנו. כאשר אנחנו אומרים שיש לנו בעיה, שקשה לנו, אין סיכוי... בלתי פתיר תהיה פה נבואה שמגשימה את עצמה. אנחנו מקימים עלינו את ה"שדונים" שימנעו מאיתנו לפרוץ דרך. בעיה יכולה להוות אתגר, קושי יכול לחשל אותנו ומציב לנו הזדמנות להתגבר עליו. הם גם מעמידים בפנינו סיכוי להצליח. הדבר תלוי בנו, הבעיה תיפתר אם לא נראה בה איום. כלומר השפה שנשתמש בה יכולה לקבוע אם נצליח או לא.
אבל הצרעת באה גם על הגאווה. אני מדגיש על הגאווה לא על ההעזה. כתוב (מלכים ב פרק ה א): "וְנַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים כִּי בוֹ נָתַן יְקֹוָק תְּשׁוּעָה לַאֲרָם וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע".
נעמן בא אל אלישע לבקש שירפא אותו מהצרעת. הוא עומד בחוץ, מזלזל בהצעתו של אלישע... ככתוב (מלכים ב פרק ה, ט-יב): "וַיָּבֹא נַעֲמָן <בסוסו> בְּסוּסָיו וּבְרִכְבּוֹ וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַבַּיִת לֶאֱלִישָׁע. וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע מַלְאָךְ לֵאמֹר הָלוֹךְ וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ וּטְהָר. וַיִּקְצֹף נַעֲמָן וַיֵּלַךְ וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם יְקֹוָק אֱלֹהָיו וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל הַמָּקוֹם וְאָסַף הַמְּצֹרָע. הֲלֹא טוֹב <אבנה> אֲמָנָה וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל הֲלֹא אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה".
בסופו של דבר הוא התרפא, כי עבדיו שכנעו אותו ואמרו לו. שלא יזיק לו לטבול בירדן, אם לא יועיל ודאי זה לא יזיק. רק כאשר הוא משתכנע וטובל, קורה השינוי הגאווה נעלמת ועימה הצרעת. ראו את התנהגותו של נעמן כלפי אלישע אחרי שנרפא. (מלכים ב פרק ה, טו): "וַיָּשָׁב אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא וְכָל מַחֲנֵהוּ וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה קַח נָא בְרָכָה מֵאֵת עַבְדֶּךָ".
מה נלמד מכך לגבי אימון? נלמד שאי אפשר לפרוץ דרך מתוך גאווה. הגאווה היא אם כל הכישלונות. היא מונעת מעמנו להתייעץ עם אלה שמבינים טוב מאיתנו, היא מונעת מעמנו להיעזר בחברים ע"מ לצאת מהתקיעות שלנו, היא מונעת מאיתנו סיעור מוחות שכל כך חשוב להצלחה. היא "שדון" ענק. שכל זמן שנמצא בנו הוא מכשיל אותנו מלהתקדם ולנוע כלפי המטרות שהצבנו, להודות בחולשות שלנו ולבקש עזרה.

פרשת שמיני

במבחינה אימונית מותם של בני אהרון מבקשת הסבר ולימוד. ראשית נדבר על כוח הדממה, שנותן לנו להקשיב לקול הפנימי שלנו שהוא מהותנו, המהות שלנו היא משהו יציב, שלא נוכל לשנותו, הוא בִּילְד אִין בתוכנו. כאשר ננסה לשנות במהותנו, הדבר יחזור כבומרנג נגדנו. תמיד נרגיש לא מרוצים ותקועים כאשר נפעל בניגוד למהותנו. הצרה שלא תמיד אנחנו מודעים למהות – לשליחות שלנו בעולם הזה. כי במשך השנים המהות התכסתה בשכבות מסתירות בעקבות התנהלותינו עד ששכחנו את מהותנו. אני מאמין, שאף אחד הגיע לעולם סתם, אלא כדי לפעול לתיקונו, לכל אחד מאיתנו יש שליחות שעליו למלא זוהי מהותו.
בדממה אנחנו מסירים את כל השכבות שכיסו את מהותנו, כי אז אנו כנים עם עצמנו, לא צריכים לשחק ולהציג לפני אחרים, לכן נוכל להגיע למהותנו, להבין את השליחות שלנו בעולם הזה ולפעול לפיה. אחרי מותם של בני אהרון אומר משה לאהרון (ויקרא פרק י, ג): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". אהרון נדם כדי להתחבר לכוח הפנימי שלו, מתוך כך זכה להעצמה, להיכנס הוא ובניו הכוהנים הגדולים פעם בשנה ביום הכיפורים (ראו פרשת אחרי מות) לקודש הקודשים.
אבל אפשר גם ללמוד מכל המצב הזה, שכל מה שקורה לנו הוא בסיס להעצמה שלנו. כאשר ננסה להבין מה בא המקרה שקרה לנו ללמד אותנו. אם ננסה להבין מהי האש הזרה שבני אהרון הקריבו שהביאה את ה' להוציא אש קודש להמיתם. ככתוב (ויקרא פרק י, א-ב): "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'". לא נעמוד כאן על כל הפירושים שנתנו הפרשנים לסיבת מותם של בני אהרון, וידיעתם יכולה להעצים אותנו, זאת תעשו בעצמכם. אבל כוונת הפרשנים הייתה לחפש סיבה, שממנה נלמד ונתעצם. שהאסון יהפך לנקודת חוזק.
נביא פה רק את פירוש רש"י (ויקרא פרק י, ב) ד"ה "ותצא אש - רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן". למדנו שכל חידוש והעצמה צריכה להסתמך על המסורת והתרבות שרכשנו. "רבי ישמעאל אומר שתויי יין נכנסו למקדש, תדע שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש...". אותנו מעניין הפירוש השני שנכנסו להיכל שתויי יין – שיכורים. היום אנו נתקלים בשיכורים שיוצאים לרחוב, למכונית, מתפרעים ומביאים מוות על עצמם או על אחרים השכרות הורגת.