פרשת חקת

פרשת חוקת פותחת במצוות פרה אדומה. מצוות פרה אדומה המטהרת את האנשים מטומאת מת, היא קשה ומוזרה. שלמה אמר עליה, שלמרות החוכמה שקיבל מהקב"ה לא הבינה. היא "חוק". כלומר גזרה בלתי מובנת לנו ועלינו לקיימה למרות המוזרות של המצווה. מבחינת אימון. פרשת פרה אדומה נמצאת במקום שאינו ידוע לנו ולא לאחרים, מקום המסתורין, שמידי פעם כדאי למתאמן להיכנס שם ולהעיז לפרוץ דרך אל הלא נודע. אם לא יעיז, לעולם יישאר הוא תקוע בפרדיגמות שלו, ויותר מכך כל השדונים שיש לו ימנעו ממנו לעשות שינוי הרצוי, ולא יתנו לו להגיע לעתיד הרצוי. עתיד שהוא קובע מה יקרה, ולא מובל ע"י המציאות.
ובפירוט יתר,ישנם דברים שכולם יודעים – זהו "שטח הידוע". ישנם דברים שרק אנחנו יודעים, ולאחרים הם נעלם. ישנם דברים שאחרים יודעים ולנו הם נעלמים. ויש דברים שהם נעלמים לכולם. הנטייה שלנו לנוע בשטח הראשון והשני, אנחנו מעיזים גם לנוע בשטח השלישי. אבל נמנעים לנוע בשטח הרביעי – בלא ידוע לכולם. התורה בפרשת פרה אדומה רוצה ללמדנו לא לפחד להעיז לנוע בשטח הנעלם. זוהי פריצת הדרך האמיתית להעיז ללכת בלא נודע. כמו כן שעטנז וציצית, כלאיים... בפי חז"ל הם מוגדרים כ"חוק", שעלינו לקיים מבלי להבין. עלינו לסמוך על הקב"ה שאם הוא ציווה אותנו זה רק יועיל לנו. איך? לא תמיד אנו יודעים. יתר על כך חז"ל אומרים שכל המצוות הן גזירות וכך עלינו לקיימם, ולא הבנתנו היא שתקבע אם נקיימם או לא. בזה מלמדים אותנו חז"ל להעיז ולפרוץ. כי אם לא ננסה אין סיכוי שנצליח לפרוץ דרך.
בהמשך הפרשה אנו מוצאים את משה ואהרון בשעתם הקשה. במקום לדבר אל הסלע משה מכה בסלעואהרון אינו מונע ממנו לעשות כך. בסופו של דבר מים יוצאים מן הסלע והעדה שותה הם ובעירם (צאנם ובקרם). אנו באנו רק לראות מה הסיפור הזה יתרום לנו לאימון. בחיים אנחנו חווים מצבים על פי העבר שלנו. אלו הם הפרדיגמות שמפריעות לנו לצאת ממצב מסוים, בזמנו הם הגנו עלינו ובעזרתם הצלחנו בעבר לפרוץ לדרך חדשה שתעשה לנו רק טוב.
המצב שמשה ואהרון נקלעו היה כזה שהזכיר להם את מי מריבה מתחילת המסע ביציאת מצרים. אותו דור שנכחד במדבר, הנה הדור החדש היה צריך להיות אחרת. אבל לא, בשנת הארבעים אנו חוזרים למצב ההוא. משה ואהרון אינם מבינים שהדור החדש הוא אחר, הוא לא הדור שיצא ממצרים, לו לא יעזור המטה המכה אליו צריך לדבר לא להכות. עברו מאז 40 שנה. הציווי (במדבר פרק כ, ז-ח) "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּ_מֹר. קַח _ הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם". אם יש מוה יש להכות, לכן הם הכו בסלע כמו שעשו בדור של יוצאי מצרים, וכאן הפספוס. אפשר ללמוד מכישלונות העבר, אבל צריך להבין שמה שטוב היה לדור המדבר, לא טוב לדור הנכנסים לארץ. בזה משה ואהרון, בעצם, איבדו את מנהיגותם ולא זוכים להכניסם לארץ. מישהו אחר יכניסם – יהושע.

פרשת קרח

מפרשת קרח אפשר ללמוד כמה דברים רלוונטיים לאימון בפרט ולחינוך בכלל. "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן" (במדבר פרק טז א) ארבעה הם ראשי המרד בתחילתו, ושלושה בסופו. היכן נעלם און בן פלת? המדרש ורש"י בעקבותיו אומרים שאשתו הצילתהו. וחז"ל מספרים לנו כיצד שיקפה אשתו את מצבו העגום. היא אמרה לו לא משנה מי שינצח בוויכוח בין קרח דתן ואבירם ובין משה ואהרון, לך לא יהיה מכך רווח, אתה תצא מופסד בכל מקרה. לכן כדאי לך לעזוב את המרד ואני אדאג, שתצליח לחמוק מהמרד. מדברי חז"ל אנו לומדים, שהשיקוף של המצב נותן למאמן ולמתאמן להבין אם הם מבינים זה את זה. למאמן זה אישור שהוא הבין את המתאמן, כי אם לא, המתאמן יאמר לו שלא לזה התכוון, ולמתאמן שיקוף עוזר להסתכל על דברים מהצד ולהבין נקודות מבט שונות שלא חשב עליהן.
עוד דבר חשוב למאמן להבין האם בקשת המתאמן היא אמיתית, או אולי מסתתר משהו אחר שגם המתאמן עצמו אינו יודע. קרה לי פעם שאימנתי מישהו שביקש להתאמן על קידומו המקצועי. תוך כדי שיחה התברר לי שהוא בעצם רצה להתאמן על בטחונו העצמי. הוא הרגיש שהוא לא יכול לעמוד מול הבוסית שלו ולומר לה מה הוא חושב. וכאשר גילינו זאת הצלחנו להגיע להישגים טובים, וגם מעמדו השתפר. קורח פונה אל משה (במדבר פרק טז, ג) "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?" אבל האמת שלכל אחד מהמורדים יש סיבה אחרת מדוע הוא מורד במשה. קרח נעלב שלא קיבל את נשיאות שבט לוי. דתן ואבירם באים לבקש את בכורת שבטם, שנלקחה על ידי שבט יהודה. אי הצלחתו של משה נובעת מכך שהוא מנסה לפתור בעיה שלא קיימת. בעיה שמולבשת באידיאולוגיה יפה אבל אינה אמיתית. למאמן כדאי לבדוק לפני האימון עם הבקשה לאימון היא רלוונטית או לא. ואפילו אם התברר באמצא האימון שמה שעל מה שביקש המתאמן להתאמן לא נכונה, לשנות פאזה לכתוב חוזה חדש ולהתחיל את האימן מחדש. כן, אז ההצלחה תהיה מובטחת.
ה' מצווה את נשיאי השבטים ואת אהרון להפקיד במשכן מטות שקד יבשים, כדי להוכיח שה' בחר באהרון. ה' אינו מסתפק בנס הלא טבעי שהאדמה פצתה את פיה ובלעה את קרח, דתן ואבירם.נשאלת השאלה מדוע עוד הוכחה?
בפרק י"ז אנו קוראים על המטות שהפקידו נשיאי השבטים ואהרון באוהל מועד, בעזרתם הוכיח ה' במי בחר. זוהי הוכחה נוספת על מה שהוכח במרד קורח. מטהו של אהרון פרח, הוציא ציץ ואפילו גמל שקדים, כל זאת בלילה אחד. אפשר לתת לכך הסבר אימוני. המטות הם, בדרך משל, השדונים והכישלונות שלנו. הם יבשים, מנותקים ולכאורה אין סיכוי שיוציאו פרי... הם גורמים לנו לא לנסות להתקדם ולפרוץ דרך, אלא להישאר במקום הבטוח שלנו, אף על פי שאנו לא מרוצים ומתוסכלים. מטהו של אהרון מראה על העזה ואמונה בדרך שבחרנו, אם אנו מאמינים בדרך שבחרנו רוב הסיכויים שגם נצליח. הנה פלא, מטהו של אהרון כאילו קם לתחייה. למדים מכאן שדרך האימון מאמינה באדם, והיא מאוד אופטימית. מה ייחד את אהרון שזכה לכך? את התשובה נקבל בפרשתנו בתחילת הפרק. הנה בפרקנו מסופר שפרצה מגפה בתוך בנ"י ישראל. משה מצווה את אהרון לקחת קטורת ולעמוד בין המתים והחיים. זו הסתכנות גדולה, הרי מאתים וחמישים מחשובי העדה, שהקריבו קטורת מתו, מדוע שאהרון ייקח סיכון, ולא ינסה להתחמק מלקחת קטורת ולצאת מהמשכן? אבל אהרון לא מהסס מוציא את הקטורת מהמשכן, ונעמד בין המתים ובין החיים והמגפה נעצרת. כאן מוכיח אהרון מדוע נבחר להיות הכוהן הגדול. לא בגלל קרבתו למשה, אלא בעבור אומץ ליבו ומסירותו. לכן זכה שמטהו פרח, להוכיח לכולם שבחירתו הייתה מוצדקת.

פרשת שלח לך

פרשת המרגלים היא פרשה כואבת, היום שבו חזרו המרגלים מהארץ היה לפי חישובים יום תשעה באב, והפך ליום של אסונות בעם ישראל יום מועד לפורענות. אבל פרשת המרגלים היא גם קשורה בכמה עקרונות אימוניים. בעיקר היא מעלה שדונים של המתאמנים. היא מעלה את העיקרון של הבחירה. את הראיה השונה של דברים זהים אצל אנשים שונים, שקשורה גם היא בשדונים, בערכים ובפרדיגמות של המתאמנים.
הכתוב מספר לנו (במדבר פרק יג, לב): "וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת". מה גורם למרגלים להוציא דיבה על הארץ? הרי כתוב שהיו "כלם אנשים" ומפרש רש"י שהיו חשובים וגדולים. הפרדיגמה גרמה להם להוציא דיבה רעה על הארץ. בהיותם מורגלים במדבר לקבל את המן בחינם ואת הבשר בחינם. חשבו המרגלים שאם ייכנסו לארץ ויצטרכו לעמול, תשכח התורה, כי לא יהיה זמן ללמוד תורה. לכן העדיפו להישאר במדבר. כאשר אין אנו רוצים להתקדם (לפרוץ דרך – לעשות שינוי) נמצא הרבה תירוצים מדוע להימנע מהשינוי. הדבר השני שאנו יכולים ללמוד מהמרגלים, שאפשר לצאת מחוזקים מהכישלון, אם נברר לעצמנו מה גרם לנו לכישלון. עצם הידיעה יכולה להביא אותנו לשינוי. אנחנו רק צריכים לקחת אחריות על מה שקרה, ואז נוכל לצאת רק נשכרים.
מצד שני לומדים אנו עד כמה אנשים שונים רואים דברים אחרים למרות שהתמונה היא אותו דבר. חשוב למאמן לברר מה הבין המתאמן מדבריו, כי פעמים רבות הקודים של המאמן הם שונים מהקודים של המתאמן, זה עניין תרבותי, חינוכי וסביבתי. כדי שייווצר אימון יעיל, חשוב שיהיה בירור על הבנת המתאמן, וגם למאמן לא יזיק להבין בדיוק מה התכוון המתאמן. לכן חובה לשאול את המאמן בסוף האימון מה הוא למד מהאימון? ללמד אותו את שפת האימון, כדי שהמאמן והמתאמן ידברו באותה שפה ובאותה כוונה. מצד שני לשקף למאמן מה הבנו מדבריו, כדי שיהיה לנו ברור למה הוא התכוון.
דוגמא לכך נמצא בפרשת חטא המרגלים. הנה אנו רואים בפרשתנו שפרשנות שלנו היא תלויה בשדונים שלנו. והשדונים בערכים שלנו. למשימת הריגול יצאו 12 מרגלים. כולם ראו אותו דבר, אבל כל אחד פירש את מה שראה בדרך שלו. עשרה מרגלים פירשו (במדבר פרק יג, לב): "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת". הערכים שלהם היו, שהעיקר הוא לימוד התורה ואם זה מהקדוש ברוך הוא עצמו זה ממש מעולה. בארץ הם ראו אנשים חיים באופן טבעי, לא בצורה ניסית, השדונים שלהם התחילו צצים. למה נעזוב את המדבר ששם אנו מקבלים הכול מה', אפילו את האוכל. שומעים דברי ה' מפי משה. שם בארץ ישראל נצטרך לחפש פרנסה ואוכל, לא יהיה זמן ללמוד תורה, המרכז התורני יהיה רחוק. לעומתם כלב ויהושע מפרשים מה שראו (במדבר פרק יד, ז) הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד. ראו אותו דבר ופרשו את מה שראו אחרת. כלב ויהשוע הבינו שאי אפשר כל הזמן לחיות על ניסים, צריכים גם לדאוג לעצמנו, לקחת אחריות על חיינו. רש"י מעיר שהמרגלים רצו להישאר במדבר ללמוד תורה מפי ה' לכן ראו במצב בארץ ישראל אסון, אילו יהושע וכלב שרצו להיכנס לארץ ראו את הדברים אחרת. בסופו של דבר,עשרת המרגלים נספו במגפה, והעם שתמך בהם התהלך במדבר 40 שנה עד שכול דור יוצאי מצרים מתו, ואילו כלב ויהושע זכו להיכנס לארץ.

פרשת בהעלתך

פרשתנו עוסקת במנורה והדלקתה. זו מתנה מיוחדת שניתנה לאהרון ואחריו לכוהנים הגדולים. (במדבר פרק ח , א-ב): " וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת". הביטוי "בהעלתך את הנרת" עורר שאלות וניתנו לכך תשובות רבות, אנחנו באנו רק להוסיף על אותם פירושים לא לבטלם.
הנה בהדלקת הנרות היו הנרות מכוונים לכיוון פני המנורה, לכיוון הנר האמצעי.
באימון ממוקד פיתרון אנחנו מציבים מטרה, למה אנחנו חותרים על מנת שנתעלה ונהיה טובים יותר? אחרי שהצבנו פיתרון ומטרה, אנחנו צריכים לקבוע בסקלה של 1 – 10 היכן אנחנו עומדים כעת ביחס למטרה ואח"כ להתקדם שלב אחרי שלב להשגת המטרה. כל התקדמות מעלה את האור הנפשי שלנו. כל הנרות ממוקדים למטרה, שהמטאפורה שלה הוא הנר האמצעי. כל התקדמות היא עליה בסולם הדרגות העצמי שלנו., לכן ברור לי מדוע כתבה התורה "בהעלתך" ולא בהדליקך.
בהמשך הפרשה בפרשתנו אנו עדים לקיום הפסח הראשון במדבר. וכנראה גם האחרון. (רש"י במדבר פרק ט, א) "בחדש הראשון - פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר, למדת שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה. ולמה לא פתח בזו, מפני שהוא גנותן של ישראל, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד". הפסח הבא נחגג כשבני ישראל נכנסו לארץ. (יהושע פרק ג, י' ואילך) אבל המיוחד בעניין הפסח שבפרשתנו, שאנשים שאיכפת להם יצרו מצווה חדשה מצוות פסח שני הנחגג בי"ד אייר. ונקראת על שמם. אנשים טמאי נפש שלא יכלו להקריב את הפסח במועדו, לא ויתרו. הם ניגשו אל משה ואמרו (במדבר פרק ט, ז) "וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". שום פרדיגמות ושדונים לא עכבו אותם, הם לא חיפשו סיבות "למה לא" הם באו וטענו "למה כן", ומשה אומר להם לחכות לצו ה'. ה' מקבל את טענתם ומוסיף עליהם גם את אלה שהיו בדרך רחוקה וגם את הגרים שהתגיירו אחר הפסח מייד. למדנו שאם לא ננסה בגלל השדונים שלנו לא נצליח לפרוץ דרך, ולא נגיע לשום מקום ה"עתיד הצפוי" יגיע כשיגיע ושם שינוי לא יקרה. אבל אם נתעקש בדבר צודק, ה' יקבל את טענותינו.(כך היה גם עם בנות צלופחד בפרשת פינחס ראה שם). ובשפת האימון נפרוץ דרך ונצליח להגיע ל"עתיד הרצוי". אנחנו נוביל את חיינו ולא החיים יובילו אותנו.
בהקשר להובלה בחיים יש בפרשתנו עוד פרשה מעניינת שיכולה לעזור לנו בהבנת אימון מהו. (במדבר פרק י, כט-לב): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ. משה מציע לחותנו להצטרף לעם ישראל, יתרו נכנס לדילמה. האם להיענות לבקשת משה או לחזור לארצו. יתרו מוותר ועונה: "לא אלך..." בחיים כל הזמן אנחנו נמצאים בדילמות קטנות וגדולות, בחלק אנחנו כבר יודעים מה נחליט ובחלק לא. הבחירה שלנו היא תקבע האם נפרוץ דרך ונתקדם או נישאר במקום ואולי ניסוג. יש כאלה שמחליטים לא לבחור ונותנים לחיים להחליט בשבילם, לדעתי זו הדרך הגרועה ביותר. כאן יתרו מחליט בתילה לא להצטרף לעם ישראל במסעותיו. משה מנסה לשכנעו פעם נוספת, ואין התורה מספרת לנו מה קרה. התורה בכוונה משאירה את החלטתו של יתרון מכוסה. לומר לנו שזה לא קל, בייחוד בהחלטות גורליות, וכדאי שנישקול זאת היטב (אפילו נעמיד רווחים מול מחיר על דף בכתב). בהצלחה!!!

פרשת נשא

על שני דברים נדבר בפרשה הזו וננסה לראות מה אפשר ללמוד ממנה לגבי אימון אישי. מניית בני לוי מתחילה בפרשה הקודמת בבני קהת וממשיכה בתחילת פרשתנו. בספירת הקהתי והגרשוני נאמר: (במדבר פרק ד, כב) "נָשֹׂא אֶת רֹאש..." ורק בבני מררי נאמר: (שם ד, כט) "בְּנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם תִּפְקֹד אֹתָם". הראב"ע מפרש שהנשא של הגרשוני כולל גם את בני מררי. יוצא איפוא שבכולם ציווה ה' לשון "נשא" והתכוון לספירה. ואילו בבני ישראל שם מופיע השרש פ.ק.ד והשאלה היא מדוע? ונראה, לעניות דעתי, שבני לוי נמנו בלשון "נשא" כי בני לוי בשעת מבחן נשאו את עצמם למעלה ולא השתתפו בחטא העגל. הם שאו לעצת ה' שנאמרה לקין "אם תיטיב שאת..." (בראשית ד, ז) משה לא חזר נוצר קושי. שאר העם חיפש פיתרון קל ובקשו מאהרון לעשות עגל. שימלא את מקומו של משה. שבט לוי נשא עצמו ולא השתתף במעשה העגל. נשא את ראשו וקיים את צו משה "הרגו איש באחיו..." לכן זכה שכאשר מנו אותו אמר ה' "נשא..."
...ושוב פרשתנו היא המשך לפרשה הקודמת, היא ממשיכה לעסוק במפקד בני ישראל. אמרנו כבר שאנו משתמשים בשלוש שורשים לציין את ספירת בנ"י והם מ.נ.ה., פ.ק.ד. ונ.ש.א. אברבנאל עומד על משמעות כל שורש (עיין שם) והנה אנו מוצאים בפרשתנו, (במדבר פרק ד , כא - כב) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם". וכן בפרשה הקודמת נאמר על בני קהת., "נשא" ואילו על בני מררי נאמר "תפקד אתם" שינוי זה נובע מכך, בני קהת נשאו את כלי הקודש על כתפיהם, והיו מסתכנים יותר בני לוי האחרים.לכן יש מקום לעודד אותם. אומנם עבודתכם קשה אך אתם נושאים את כלי הקודש, בני גרשון נושאים את הדברים הפעוטים שבמשכן, לכן יש לעודד אותם אל תרגישו שלא בנוח. בני מררי נושאים את עיקר המשכן, הם צריכים פחות עידוד, לכן כתוב אצלם "תפקד". למדת, שמי שקשה לו ומי שמסתכן יותר אותו צריך לעודד. אבל גם מי שיכול לחשוב כי עבודתו היא פחות חשובה גם אותו צריך לעודד. אחד השברים החשובים שצריך כל מאמן ללמוד הוא העידוד. גם את ההורים צריך ללמד לעודד את בניהם. העידוד ייתן להם ביטחון ויגרום להם לפרוץ דרך ולשאת את עצמם מעלה מעלה.
הדבר השלישי שאפשר ללמוד מפרשתנו על אימון הוא מברכת כוהנים. "וַיְדַבֵּרה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם.
יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.
יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.
יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.
וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם". ברכת כוהנים מראה על מעין פירמידה. כשהפסוק הראשון הוא בין שלוש מילים הפסוק השני הוא בין חמש מילים והפסוק השלישי הוא בן שבע מילים. הצורה החיצונית באה ללמד על התוכן. שיש כאן ברכה, מהכללי חסר הרגש אל הכללי מלא הרגש. מברכה כללית לברכה היותר ספציפית. בתחילה בכללית ה' יברך וישמור עלינו. אבל לא מצוין הרגש של ה' אלינו. אח"כ יש הארת פנים וחן, ולבסוף ה' ירוממנו וישם לנו שלום. כך גם באימון עלינו קודם לעשות מעשים, הרגש יבוא אח"כ עם ההצלחה שלנו, פתאום נראה שיש לנו הארת פנים הנאה מהצלחה,. אח"כ גם התרוממות הנפש והשלווה.

פרשת במדבר

ספר במדבר נקרא גם ספר הפקודים, כי יש בו שני מפקדים בתחילתו (במדבר פרק א ,ב) "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם". וכן בפרשת פנחס. רש"י מעיר על הספירות המרובות של בנ"י. "וידבר. במדבר סיני באחד לחדש - וגו' מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה...רש"י אומר את פירושו כי הכתוב משתמש פה במילה "שאו" כדי לציין את הספירה. מכאן שמונה אותם מתוך חיבה יתירה שיש לו לעם ישראל. השאלה שנשאלת אם ה' אוהב לספור אותנו מדוע הוא מונע מאיתנו לספור אנשים ומצווה לספרם רק ע"י אמצעי ? (עם ע"י מחצית השקל, או ע"י טלאים כפי שעשה שאול). התשובה היא: כשאנו סופרים אנשים אנחנו מבליטים כל אחד לחוד, עם מעלותיו אבל גם חסרונותיו. אבל כשאנו סופרים באמצעות משהו
מצד שני (במדבר פרק א ,ב): "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם". שימו לב לסדר שהתורה מצוו למנות היא מתחילה במטרה העיקרית כל עדת מני ישראל... ומסיימת כל זכר. חשוב הסדר. מה שחשוב יותר כתוב בהתחלה ומה שפחות חשוב בסוף. נכון, יש חשש אם נתמקד בכלל נשכח את היחיד, לכן התורה מזכירה את "כל זכר לגלגלתם". אבל מצד שני שנסדר את פעולותינו לפי סדר מהעיקר לפחות עיקרי. כי אם נתחיל בפחות חשוב לנו אז מה שיכול לקרות שלא יהיה לנו כוח לעסוק הדברים החשובים באמת. לכן עלינו לדרג את מעשינו כך שנתחיל בדברים החשובים באמת, אז יהיה לנו מקום גם לדברים החשובים פחות. כמו אותו פרופסור שעשה למנהלים ניסיון להכניס אבנים למיכל זכוכית. הוא החל באבנים הגדולות, המשיך אח"כ למלא חצץ, אח"כ חול ולבסוף מים. אם היה מתחיל במים, לא היה מקום לשאר הדברים. האבנים הגדולות הם הדברים החשובים ביותר לנו, המים הם הדברים הפחות חשובים לנו. אם נדע לכלכל את חיינו בדרך הנכונה, יהיה לנו זמן לכל דבר.
כך אנו מוצאים שדוד המלך מנה את בני ישראל ה' מסית את דוד למנות את ישראל כי הוא כועס עליהם. שמואל ב' פרק כ"ד, וה' מעניש אותו/ אותם, כי מטרת הספירה הייתה לשם גאווה. דוד שהבין את מה שעשה והתחרט הוא פונה אל ה': (שמואל ב פרק כד, יז) "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה' בִּרְאֹתוֹ אֶת הַמַּלְאָךְ הַמַּכֶּה בָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי". לקיחת אחריות מביאה לידי פריצת דרך. כל זמן שיתלה אדם את כישלונו באחרים אין סיכוי שיפרוץ דרך הוא ימשיך ויגיע לעתיד המצוי. אם רצונו לפרוץ דרך עליו לקחת אחריות על מעשיו. דוד לקח אחריות על עצמו, והתוצאה קניית הר הבית שפותחת את הדרך לשלמה לבנות שם מקדש.

פרשות בהר בחקתי

השנה קוראים שתי פרשות ביחד. את פרשת בהר ופרשת בחקתי. רוב פרשת בהר עוסקת במצוות השמיטה עוסקת בשנת השמיטה, ובשנת היובל, בשנת השמיטה (ויקרא פרק כה, ב): "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'". אנחנו שומטים את הקרקע, ונותנים לכולם להנות מפרי השדה. לומדים את מידת הנדיבות, ובסופה גם את החובות הכספיים שחייבים לנו. התורה נותנת הזדמנות לאלה שלא צלחה דרכם, גם בשנת השמיטה ויותר בשנת היובל (ויקרא פרק כה, יג) "בשנת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ". התורה מאפשרת למי שנכשל להתחיל מההתחלה. דבר נוסף שנלמד ממצוות אלו, שהקרקע אינה שלנו ואנו אורחים בה אצל ה'. עובדה זו תביא אותנו למידה של צניעות וענווה.
משמיטה ויובל אנו למדים גם את מידת הביטחון, כי אחרי השמיטה השביעית באה שנת היובל שגם בה אסור לעבד את האדמה יוצא כי יש לנו 3 שנים של הפסקת עבודת האדמה, מאין נאכל? אנחנו צריכים לבטוח בה' שיספק לנו פרנסתנו לשלוש השנים. (ויקרא פרק כה, כ – כב): "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים. וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן".

מידות הצניעות והענווה עם מידות הביטחון בה' והנדיבות מביאים את האדם לשלמות.
כיצד כל זה קשור לאימון? שתי התכונות הלל הצניעות – הענווה מצד אחד והביטחון והנדיבות מצד שני מאפשרות לנו להילחם בכל השדונים שמפריעים לנו לפרוץ דרך ולהגיע לעתיד הרצוי. לחלום על חזון ולהגשים אותו. להיעזר בחברינו ולעזור להם. אנו לומדים בעזרת השמיטה והיובל להיכנס לריבוע שבו אין לנו כאילו שליטה להעיז והצליח. אם לא ניכנס לריבוע הזה לעולם לא נפרוץ דרך והפרדיגמות ישאירו אותנו במקומנו.
בפרשת בחקתי אנו מוצאים את הברכה והקללה, אחת הקללות החמורות היא הגלות והתורה מסבירה לנו כי אם נחליט לא לשמור את השמיטה, ה' ישלחנו לגלות כדי שהארץ תהיה שממה כמספר השמיטות שלא שמרנו. (ויקרא פרק כו, לד): "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ". הכוונה של השבת פה היא שנת השמיטה. מצאנו את הקשר הלוגי בין פרשת בהר ובין פרשת בחקתי. אם רוצים אנו להתקדם בארצנו עלינו לשמור את השמיטה, כי לשמיטה כמה מעלות: מעלה חקלאית, להניח לאדמה לחדש נעוריה. מעלה רוחנית, להיות צנוע וענו, כפי שכתבנו כבר, לחזק את מידות הביטחון והנדיבות שלנו, כדי שנעיז לנסות דברים חדשים. להיעזר בגורמים מקצועיים, ידידים ועמיתים, וגם לעזור להם. לשבת ללמוד תורה כדי שלא נהיה חומריים מידי. כן התורה מלמדת אותנו שטוב מידי פעם לעשות פסק זמן ולשבת ללמוד ולהקדיש זמן למען הנשמה. ובשפת האימון שנקדיש זמן לברר מדוע נבראנו, מהי מהותנו מה שליחותנו בעולם הזה. וכאשר נמלא את שליחותנו נהיה מאושרים ומסופקים.