פרשת ראה

האימון מאמין בכוחו ש/ל האדם. לכן הוא שואל שאלות שאת התשובות יכול לתת המתאמן. ההנחה היא שבתוך תוכו של המתאמן יש מהות חיובית. אנחנו רק צריכים לעזור לו לחשוף אותה, כי במשך השנים נעלמה ממנו עד ששכח אותה. כל האי שקט שיש למתאמן, כל מה שגורם לו אי נחת ואי מרוצות נובעות מהתנהגותו נגד מהותו. עלינו לעזור לו לחשוף את מהותו, כדי שיוכל לפעול בפריצות הדרך שלו ביחד עם מהותו.
דבר שמונע מאתנו לפרוץ דרך ולעשות שינוי בחיינו הם ה"שדונים" המפריעים לנו לקחת החלטות. במילים אחרות הם כל התירוצים שאנו מעמידים בפנינו כדי להימנע מעשייה. חשוב מאוד שנעמוד מול ה"שדונים" הללו ונאמר להם: "אנחנו יודעים עליכם ולא ניתן לכם להפריע לנו בפריצת הדרך שקבענו לעצמנו. לפעמים אפשר לחיות עם ה"שדונים" הללו ובכל זאת לפרוץ דרך ולהתקדם. לפעמים יש להרוס את ה"שדונים" הללו. לשרש אותם מתודעתנו. בפרשה מסופר על "שדון" כזה שיעמד לישראל לכלותם, וכדי להתגבר עליו יש להשמידו. "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים אשר אתם יורשים אתם את אלהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן" (דברים י"ב, ב'). וכפי שרש"י מסביר שם שיש לשרש את העבודה הזרה. למדנו שלפעמים על מנת לבנות יש להרוס את הקיים ולבנות מחדש. יש להרוס את העבודה הזרה כדי ללבנות כפי שכתוב בהמשך את בית ה'.
אם בשנה שעברה דברנו על לשרש עבודה זרה מאיתנו, ובלשון אימון לשרש את הפרדיגמות, ה"שדונים" המפריעים לנו להתקדם וללכת בדרך הנכונה. השנה נוסיף לנו עוד נדבך אימוני. מי שמוביל, מי שפורץ דרך אינו להיגרר אחרי. הוא יכול להתייעץ אבל בסופו של דבר להיות עצמאי בהחלו לקחת אחריות על החלטותיו. הנה בפרשתנו מזהירה התורה "השמר לך פן תנקש אחריהם (הכוונה לגויי הארץ) אחרי השמדם מפניך, ופן תדרש לאלהיהם לאמר: איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם אעשה גם אני" (דברים יב, ל). הסכנה בהיגררות אחרי האחרים היא מתכון וגם מכינה את התירוץ במקרה של הכישלון. באימון אנחנו מלמדים את המתאמן לקחת החלטות קשות ולא להיגרר אחרי אחרים. ולקחת אח"כ אחריות על החלטותיו.

פרשת עקב תשע

באימון אנחנו מציבים מטרה וקובעים באיזה דרגה מ- 1 – 10 אנחנו נמצאים עכשיו. ואז שואלים את עצמנו מדוע אנחנו קבענו דרגה כזו ולא פחות. כך אנחנו מגלים את הכוחות שיש לנו. אחרת היינו קובעים לעצמנו דרגה נמוכה יותר. כשיודעים מה הכוחות שלנו אנחנו מתחילים לתכנן את ההגעה למטרה. אנחנו שואלים את עצמנו מה נעשה כדי להגיע לדרגה גבוהה יותר בדרך למטרה שהצבנו. על מה אנחנו נוותר ועל מה לא נוותר. כי בכל החלטה שלנו יש ויתור על משהו.
אם החלטנו ללמוד לבחינה של מחר, כדי שנצליח בה, אנחנו צריכים לוותר על בילויים, על ה"סטלבט", לשבת וללמוד.
בפרשתנו עקב אנחנו מגלים שיש "שדונים" שמפריעים לנו להתקדם ולפרוץ דרך. למשל השדון שתוקף אותנו כמעט תמיד. "למה להתאמץ הרי ממילא לא אצליח". זהו "שדון" שבא מערך שאני צריך תמיד להיות הכי טוב. אם לא מוטב לוותר עכשיו. יש "שדון" אחר שאומר לי,ת למה להתאמץ בפרטים, חשוב להתרכז בעיקר. הנובע מערך שהזמן חשוב וחבל לבזבז זמן.
פרשתנו בפתיחתה (דברים פרק ז, יב): "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה אֱלֹקיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ". ורש"י מפרש: אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון. כלומר אדם חושב רק על המקרו ואינו נכנס לפרטים הקטנים שנראים בעיניו מיותרים ואפשר לוותר עליהם. זה מזכיר לי את הטענה של הנאצים שאמרו בסך הכול הם היו בורג קטן. ודוש צייר קריקטורה המראה גרזן ברזל עם ידית עץ מחוברים בבורג קטן. רצה לומר שבלי הבורג הקטן לא היה הגרזן יכול לגדוע את העצים. להבדיל באלפי הבדלות איננו יודעים איזו מצווה חשובה יותר ותביא אותנו למטרה לאהוב את ה'.
כך באימון כאשר הצבנו מטרה אליה נרצה להגיע, חשוב שבתוכנית לא נזלזל אפילו בפרטים הקטנים, שנראים לנו פעוטים. זה גם נאמר למתאמן, אבל גם למאמן. עליו לשים לפרטים הקטנים שאומר המתאמן, ולמתאמן המחליט ללכת לכבוש את המטרה לא לזלזל בפרטים הקטנים, שמא דווקא פרט זה או אחר יתקע את ההתקדמות למטרה.
מנהל טוב מציב במקרו יעד, אבל דואג שהדרך ליעד יתייחסו למיקרו לפרטים הקטנים. אי אפשר יותר בפריצת דרך להישען על ה"סמוך", צריך לקחת כל דבר קטן כגדול בחשבון, כדי שנצליח. והתורה מלמדת אותנו שאם נתייחס ברצינות לפרטים הקטנים אז (שם, יג - טו): "וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ. בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ. וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל שֹׂנְאֶיךָ".
ההצלחה תלויה בהתייחסות לפרטים הקטנים המובילים אל היעד הגדול.

פרשת ואתחנן

באימון, אנחנו מדברים על הצבת מטרה. שחקן הכדורסל עמרי כספי, שוחח עם אסירים צעירים וסיפר את סיפור חייו. אחד האסירים נשאל מה הוא לקח מהשיחה, וענה: "לקחתי את מה שאמר כספי: 'הצבתי לעצמי כל חיי מטרות והשתדלתי להגשים אותן" ואח"כ הוסיף: מעולם לא הצבתי לי מטרות בחיים, והתגלגלתי לפשע". בפרשתנו ובפרשת עקב ישנן שתי פרשיות שהיהודים אימצו אותן, "שמע ישראל" ו"היה אם שמוע". הפרשות הללו נמצאות בתפילין שכל יהודי מניח כל יום. הן נמצאות גם במזוזה שבפתח ביתנו. המטרה היא להכיר בה' כאל יחיד. (דברים פרק ו, ד): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד". כיצד נגיע למטרה זו, באה פרשת "והיה אם שמע" ומלמדת אותנו כי נוכל להגיע למטרה שהצבנו בפרשה של "שמע ישראל" אם נשמור את המצוות שה' מצווה אותנו. כמו שאמרנו הצבת מטרה ודרך להשיג את הטרה.
אנחנו אם כן יכולים לקחת את הדוגמא מהתורה וליישם אותה בחיי היום שלנו להציב מטרה ולנסות להגשים אותה. נבדוק בסולם 1 – 10 היכן אנחנו עכשיו בהקשר של המטרה, ומה עלינו לעשות כדי להתקדם עד שנגיע אליה. גם אם יהיו קשיים בדרך, אם המטרה היא נגד עינינו נצליח להגיע למטרה. צעד אחרי צעד, וכשנגיע למטרה נציב את היעד הבא.
המטרה העיקרית, היא קבלת עול מלכות שמים, וייחודו של ה'. כיצד נגיע לכך ע"י (דברים פרק , ה) "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". כיצד תגיע לאהבת ה', ע"י שימת דברי התורה על לבבך, ע"י שינוונם עד שיהפכו לחלק ממך. כיצד הם יהפכו לחלק ממך ע"י קיום המצוות, שהן לא תמיד מובנות אלא אם כן מקיימים אותה. עומרי כספי לא הבין את כל האימונים שהוא עבר ומה זה עשה לו, הוא ראה זאת אחרי המעשה בחוזקו הכללי ובהצלחתו. כך אצל הקב"ה לא תמיד אנו מבינים מה מסתתר אחרי מצוותיו, רק אם נקיימם.
את זה הבינו בני ישראל לפני מעמד הר סיני, כשאמרו "נעשה ונשמע".
כך גם המתאמן צריך להאמין בכוחותיו נגד כל הסיכויים ההגיוניים שהם לפעמים "שדונים", שמנסים לעצור בעדו מלפרוץ דרך, וללכת לכיוון המטרה שהציב בלי היסוס צעד אחרי צעד.

פרשת דברים 2

באימון אישי ומשפחתי אחד הדברים שמנסה המאמן להקנות למתאמן זו לקיחת אחריות, שפירושו הוא, להכיר באחריות למעשיו לטוב ולרע. אנשים בדרך כלל נוטים להאשים בכישלונם את האחרים. בתור מורה אני מכיר את מה שאומרים: "אין מורה טוב". אם התלמיד מצליח בלימודיו הוריו אומרים שיש להם בן כישרוני, מוצלח. אם בנם נכשל הם מייד מאשימים את המורה, כך קל להם להסיר אחריות מעצמם, ומבנם. באימון אנחנו מלמדים את המתאמן לקחת אחריות על עצמו. יותר מכך, אנחנו מלמדים אותו, שרק הוא אחראי לשינוי, ואין הוא יכול להיות אחראי על זולתו. ייתכן שהשינוי שהוא יעשה בעצמו יביא לשינוי גם בזולתו. זה קשה אבל אפשרי.
הנה בפרשתנו (דברים פרק א, כד - כח): "וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ. וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקינוּ נֹתֵן לָנוּ. וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יה' אֱלֹקיכֶם. וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ. אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם". בפסוקים אלה למדנו שלושה דברים: א. העם לא רצה לעלות לארץ ישראל (לא רק המרגלים), אולי כי היה להם נוח לא לקחת אחריות על חייהם. בני ישראל התנהלו כמו בצבא ה' דאג למזונם האחריות על משה מה רע בכך. יש על מה ועל מי לקטר. בארץ ישראל העם יצטרך לקחת אחריות על עצמו. ב. בגלל השקפתם הם לא יכלו לשמוע דברים אחרים. תפקיד המאמן היא להרחיב את היריעה לפני המתאמן, כאן הכישלון כי היו עשרה שחיזקו את השקפת העם ורק שניים שניסו להרחיב את היריעה ולא הצליחו. ג. כשאינך רוצה לקחת אחריות אתה מעביר אותה לאחרים. בני ישראל העבירו את האשמה למרגלים.
אם ננסה להרחיב את מה שאמרנו: כל זמן שישראל לא לקחו אחריות על מעשיהם או במילים אחרות לא לקחו את גורלם בידם, לא היה סיכוי שהם יצליחו. לכן העונש החמור להסתובב במדבר 40 שנה. רק הדור הבא היה מוכן לקחת אחריות על עצמו ונכנס לארץ ישראל. כבר בשנת ה-40 לקחו שבטי גד וראובן אחריות והיו מוכנים להיכנס לארץ להילחם כחלוצים לפני בני ישראל, ולעזור להם בכיבוש הארץ למרות שלא הייתה נחלתם בעבר הירדן מערבה. הלקח נלמד...

פרשת מטות מסעי 2

עברה שנה ואנו מתחילים שנה חדשה, מקווה מאוד שנהניתם ממה שכתבתי בשנה שעברה, אבל יש להתמיד ויש עוד דברים רבים שאפשר ללמוד על אימון בעזרת פרשות השבוע אם באופן ישיר, או על דרך המשל. ואולי בע"ה ייצא בסוף ספר למאמנים ולמתאמנים. ואתם קוראי הייתם הראשונים שזכיתם ללמוד ממה שכתבתי, אז תודה לכם.

בפרשתנו אנו קוראים על נקמת בני ישראל במדיינים. מדוע התנקמו? התורה מגלה לנו שהמגפה שבאה בעקבות עבודת "בעל פעור" ושגרמה למותם של (במדבר פרק כה, ט): "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף". אלה שפיתו את בני ישראל לעבוד לבעל פעור היו המדייניות, שהתנדבו לעבוד בזנות, כדי לגרום לעם לעבוד עבודת אלילים. לכאורה סתירה בתורה. בבמדבר פרק כה, א כתוב: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב", אבל אלה שבאו למשה להתחתן הם זמרי בן סלוא משבט שמעון וכזבי בת צור ממדיין. רש"י מיישב את הסתירה בכך שבנות מואב לא רצו לזנות, במקומן הגיעו המדייניות.
התיקון היה בפגיעה בזמרי וכזבי, בפגיעה במדיינים ובהריגת בלעם בן בעור – אבי הרעיון שהביא למותם של 24,000.
אבל אז קורה דבר מעניין (במדבר פרק לא, ט): "וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת טַפָּם וְאֵת כָּל בְּהֶמְתָּם...". מה שמביא את משה להאשימם (במדבר פרק לא ,יד - טז ): "וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל ... וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה. הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'". השאלה המתבקשת היא: כיצד יכלו בני ישראל אחרי מה שקרה להשאיר דווקא את הנשים ולקחת אותן בשבי?
התשובה מבחינה אימונית היא: לכל אחד מאיתנו יש "שדונים" ופרדיגמות שמביאות אותנו לחזור להתנהגויות ישנות, שאולי היו מועילות לנו בזמן עבר, אבל אח"כ הן התחילו להפריע ופגעו בנו. כך גם בעניין המדיינים, אף על פי שפינחס הצליח לפרוץ דרך ולעצור את המגפה, אבל כשעמדו מול בנות מדיין,אף על פי שידעו מה גרמו בנות מדיין, פשוט חזרו, למה שהיו רגילים למקום המוכר להם. כך עשו גם בני ישראל. כשהרגו את המדיינים הם חזרו ולקחו את בנות מדיין בשבי, כפי שהיו רגילים קודם לכן.
משה ואלעזר הכהן מבינים, אם רוצים לשמור על פריצת הדרך של פינחס היו הלוחמים צריכים להימנע לקחת בשבי מבנות מדיין, ואם לקחו כבר, יש להרוג את בנות מדיין שידעו איש, כדי שלא יביאו את בני ישראל לזנות ולעבודה זרה. ככפי שקרה לבני ישראל קודם לכן.
ובדרך המשל, אפשר ללמוד שיש להילחם נגד ה"שדונים" שמפריעים לנו להתקדם ולפרוץ דרך. א. יש לעמוד מול השדונים, להסתכל להם בעיניים, ולומר להם, כרגע אתם מפריעים לנו להתקדם, אינכם מועילים לנו, לכן עזבו אותנו, אנו לא זקוקים לכם יותר. ב. אם יש צורך אפילו "להרוג" אותם.

פרשת פנחס

הפעם נדבר על ניצול ההזדמנות כלומר, באה הזדמנות לידי ואני מנצל אותה מייד, לא מחכה שדברים הסתדרו לבד. באימון אנו מלמדים את המתאמן לקחת אחריות על חייו ומעשיו. מי שלוקח אחריות על מעשיו הוא מנהל את חייו ולא חייו מנהלים אותו. כמו שנאמר (אליהו רבה (איש שלום) פרשה יח ד"ה לעולם יהא אדם) אמרו חכמים,: "מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחקוך" (עדיות סוף פ"ה). גם לילדים עם היפראקטיביות אני מלמד אותם לקחת אחריות על מעשיהם. אם אחד מגיע אלי וטוען שהמורה מתנכל לו, אני אומר לו את המורה אני לא יכול לשנות וגם לא אותך, אתה יכול להשתנות, כי אתה מתאמן, ובדרך כלל השינוי שלך, יביא לשינוי אצלו.
הנה שתי דוגמאות בפרשת השבוע. הראשונה מסיפור בנות צלופחד ובני קרח.
כשמונים את בנ"י בפעם השנייה לקבוע מי הם היורשים בארץ, מזכירים באופן מיוחד (במדבר פרק כו, לג) "וּצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת וְשֵׁם בְּנוֹת צְלָפְחָד מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה". מאוחר יותר בכל מקום שנזכרו בנות צלפחד מזכירין את שמותן. מה שמוכיח שהתורה מעריכה אותן. חשיבותן נובעת מהאומץ, החוכמה והרצון לקבל נחלה בארץ למרות שאינן בנים. רצונן נובע מכנות ולא מרצון לעשות הון. כך מעיד עליהם הכתוב (פרק כז, ו -ז) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת...". זוכות הן שמצווה אחת מתרי"ג מצוות הנרשמת לזכותן. ללמדנו שצריך להעיז ולקחת אחריות על החיים. בנות צלופחד העיזו נגד כל הסיכויים והצליחו. יש לאנשים נטייה לא להעיז בתירוצים שונים, כל השידונים יוצאים ומונעים מהאדם להעיז, לכן באימון אנחנו מנסים לאמן את המתאמן לקחת אחריות ולהעיז. אם רוצים לפרוץ דרך לשנות צריך להעיז.
כך גם היה עם הטמאים שלא יכלו לחגוג פסח ראשון במדבר. ולדעתי, כך גם הצליחו להינצל בני קרח. שהעיזו לצאת נגד אביהם ולתמוך במשה. "ובני קרח לא מתו".
הדוגמא השנייה היא מפינחס בן אלעזר. אי אפשר להתעלם ממעשהו של פינחס בן אלעזר. ה' כורת לו ברית שלום. ידוע המושג "החמצת השעה" שטבע הרב סולובייצ'יק זצ"ל. הוא אומר: מי שנקרית בדרכו הזדמנות חד פעמית והוא מנצל אותה, הרי הוא זוכה לסייעתא דשמיא. כזה היה פינחס הוא ניצל את חוסר האונים של משה רבנו ושל כל נשיאי ישראל והרג את כזבי בת צור ואת זמרי בן סלוא וזכה לקבל כהונה. (במדבר פרק כה, יב - יג): "לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ _ בְּרִיתִי שָׁלוֹם וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר _ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". לקיחת האחריות בזמן שאף אחד לא העיז לעשות משהו וכולם העדיפו לבכות, מה שמביע חוסר ביטחון וחוסר העזה.
אותו פינחס הולך גם לבני ראובן ובני גד שהקימו מזבח בעבר הירדן המזרחי ונחשדו בעבודה זרה,. (יהושע פרק כב) שם הוא מציל את עם ישראל ממלחמת אחים. למדנו שהבירור בטרם פעולה והחלטה יש מעלה חשובה. אילו לא היו שולחים שליחים לבני ראובן ולבני גד והיו מגיבים מיד, כמה דם נקי היה נשפך. ודווקא פינחס הקנאי נשלח והוא פועל בסובלנות.

פרשת בלק

"וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". השאלה היא ממה פחד כל כך בלק מלך מואב, הרי הוא ראה שבנ"י לא פגעו באדום, במואב ובבני עמון לפני כן, מדוע שיפגעו בהם עכשיו? לעניות דעתי, עצם ראיית בנ"י מביאה את בלק לפחד, והפחד הוא לא פיזי אלא פחד רוחני. בנ"י משקפים לו את עצמו ואת המוסר שלו. – מזה הוא פחד. בנ"י הם המראה, המראה לו באיזה מצב מוסרי הוא עצמו לכן פחד.
פעמים כאשר אנו רואים את זולתנו, אנו מבינים מה מצבנו ומפחדים וחושבים שאם נצליח לפגוע בזולתנו האיום שעלינו יוסר. זוהי שגיאה ולא תביא אותנו לשום מקום.
השיקוף באימון הוא חלק מהותי מהאימון, כך המתאמן והמאמן יודעים שהם מדברים על אותו דברובמינים זה את זה. חשוב גם לשקף למתאמן את מצבו, משום שלפעמים בגלל הפרדיגמות שלו והשדונים שלו הוא אינו מסוגל לראות את מצבו העכשווי בצורה נכונה. ולאלה שיש A.D.D ו-A.D.H.D הפרעות קשב וריכוז והיפראקטיביות להם עוד יותר קשה להכיר בקשיים שלהם והשיקוף יכול עזור להם להיות ריאליים. ברגע שהם יכירו בקשיים הם יוכלו לפרוץ דרך ולערוך שינוי.
ראינו בפרשה גם (במדבר פרק כד, ג): "וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן". הביטוי "שתם העין" הוא ביטוי קשה, ונחלקו הפרשנים בפירושו. חלק אומרים (אונקלוס, רשב"ם...) פתוח עין כלומר עינו פקוחה ורואה עתידות. וחלק אמרו ( (רש"י, רמבן...) שהיה עיוור בעין אחת. אם נאמר פתוח עין היה, הרי בפרשה זה לא נראה, בלעם אינו קולט כאשר ה' שואל אותו (במדבר פרק כב ט): "וַיָּבֹא אֱלֹקים __ בִּלְעָם וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ". איך זה שה' אינו יודע ושואל אותו? אח"כ הוא לא רואה את המלאך העומד בדרכו, מה שהאתון כן ראתה?
לכן נראה לי ,לעניות דעתי, הפרוש השני שהיה עיוור בעין אחת. בדרך המשל הוא היה חד צדדי, הרצון שלו לקלל את ישראל היה כל כך חזק, ששום דבר אחר הוא לא ראה. ובדרך האימון, הוא היה חד צדדי, הוא ראה רק מה שהוא רצה לראות ולא מה שהמציאות הכתיבה לו. תפקיד המאמן היא אינה להורות למתאמן מה לעשות ומה להחליט. זה יעשה המתאמן בעצמו. תפקידו הוא להרחיב את ראיית המתאמן לצדדים שהוא עיוור להם. אולי בגלל הפרדיגמות שלו.
דבר נוסף בפרשתנו אנו פוגשים ארבעה זוגות. הזוג הראשון בפרשה הם בלק ובלעם. לבלק אין את היכולת להתמודד עם בנ"י, לכן הוא מגייס את הקוסם הגדול בלעם. שניהם מונעים משנאת ישראל. בלעם ששנאתו לבנ"י גדולה מזו של בלק, עושה הכול לקלל את בנ"י. לא עזרו הדברים והרמיזות שרמז לו ה', שאמר לו כי עם ישראל "ברוך הוא". והרמיזות עם המלאך והאתון. הוא דבק במשימתו למרות הכישלון הטוטאלי שלו. גם אחרי שלא הצליח לקלל הוא מציע לבלק את חטא "בעל פעור". דבר שפגע מאוד בבנ"י. ובסופו של דבר גם בו עצמו ובעמו. שהושמדו במלחמה.
הזוג השני, להבדיל מהראשונים, הם משה ופינחס. משה אינו מסוגל להשתחרר מהיותו קשור עם מדין ועומד חסר אונים מול זמרי בן סלוא שבא לשאת את המדיינית. הפחד נובע מערכים שלו שאין לפגוע במי שעשה עמך טובה. יתרו המדייני עשה למשה טובה שהכניס אותו לביתו. מולו פינחס הוא פורץ דרך והורג את זמרי בן סלוא ואת כזבי בת צור המדיינית, מציל את ישראל מהמגפה, וזוכה לקבל כהונה ומאוחר יותר אף כהונה גדולה. למדנו שיש דברים שמניעים אותנו ושינוי בדברים שמניעים אותנו יכולה להוות לנו פריצת דרך.
הזוג השלישי הוא בלעם והאתון. ולפי חז"ל, בלעם ומצפונו. הדו שיח המעניין בין בלעם לאתונו משקף את הויכוח הפנימי שבתוך בלעם עצמו. האתון המדברת היא מצפונו של בלעם שמרגיש, כי לא נהג כשורה באתון שהכה אותה שלוש פעמים.
הזוג האחרון הוא ישראל והעמים. מה שלא ראינו אנחנו במשך הדורות, ולא מנהיגנו. ראה דווקא אחד משונאי ישראל בלעם הרשע, ובברכתו הרביעים הוא מזהיר את אומות העולם, שלא כדאי להם להסתכן בפגיעה בישראל, כי בסופו של דבר הפגיעה תבוא אליהם כבומרנג.