פרשת תולדות

בשנה שעברה דברנו על "אימון ממוקד פיתרון", כיצד מציבים מטרה ופועלים להגשמתה, לא מתמקדים בבעיה אלא בפתרונה.
השנה נעסוק באימון משפחתי. ברור לרבקה ויצחק כי עשו שונה מיעקב. הראשון "איש ציד איש שדה" והשני "איש תם יושב אוהלים". ברור גם שבבית שיש בו ילדים עם אופי שונה אפשר להגיע לתוצאות חינוכיות טובות. לא צריך להיות ששני אחים כל הזמן יתחרו ביניהם. אומנם זה טבעי שתהיה קנאה לפעמים שאחד ירגיש מקופח מאחיו, אבל משפחתו של יצחק אבינו, זה היה ממש חולני. לשמוע אח אומר על אחיו (אפילו שזה בליבו): "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" (בראשית כז, מא). ישנה קנאה בין אחים שהופכת לשנאה, אבל ביטוי כזה של הכתוב המתאר את השנאה: "וישטם עשו את יעקב" – זה קשה מאוד זה לא טוב ולא בריא. יעקב כדי להינצל צריך לברוח ללבן אחי רבקה, ולשהותל שם 20 שנה, זה ממש הרבה זמן – רמז למה שיכולה קנאה שאינה מטופלת לעשות למשפחה.
פעם באימון משפחתי שאֵם באה לבקש עזרה בקשר לבנה הקטן, שרודה בכל בני המשפחה. תוך כדי אימון הרגשתי שהבעיה היא בקשר הזוגי, ובקשתי שגם הבעל יבוא לאחת השיחות אבל הבעל לא רצה, טען שלא צריך. אבל מהשיחה ביני לבין האם הרגשתי שהוא לא תומך בה, ובעקיפין מגבה את הילד. ביקשתי מהאם לעושת תרגיל משפחתי, כל אחד ואחת במבני המשפחה יכתבו כמה דברים טובים על האחרים, הבעל כתב על בת זוגתו כ-15 תכונות שהוא אוהב בה, והאם בקושי הצליחה לכתוב 7. היה ברור שיש פה בעיה זוגית המשפיעה על הבן הקטן.
מה שמאוד מאפיין את היחסים בין יצחק ורבקה היא הריחוק ואי הדיבור. כאשר הורים אינם דנים ומגיעים לעיקרי חינוך מוסכמים, ועוד יותר גרוע, כאשר הורים לוקחים צד בסכסוך בין אחים. האם אין סיכוי שזה ישפיע על הילדים שלהם. שני אנשים זה טבעי שלא תהיה תמימות דעים ביניהם בענייני חינוך אבל כדי שחינוך יצליח חובה שההורים ידברו ביניהם ויגבשו דרך חינוך אחידה בייחוד בעקרונות. רבקה משיגה את מה שהיא רוצה , אבל לא בשיחה ישירה עם יצחק. האם יעקב לא ילמד ממנה את הדרך, בייחוד שלהרגשתו יצחק אוהבו פחות מעשו. אותו הדבר גם עשו מרגיש לגבי רבקה. שימו לב, אפילו שרבקה כבר חשה את האיבה של עשו ליעקב והיא מבקשת לשלוח את יעקב ללבן כדי להציל את המשפחה, היא מנמקת זאת בשידוך טוב ליעקב ולא את מספרת ליצחק את הסיבה האמיתית למה צריך לשלוח את יעקב.
אין פלא שיעקב ממש חושש מיצחק, ומנסה להתחמק עם המפגש עם אביו, אבל כנראה גם עשו נמנע ממפגש עם אימו. באווירה בה גדלו.לא יכולה להתפתח אחווה. ודרך ההורים עוברת לבנים. יעקב שאותו רבקה אוהבת מאמץ את דרכם של יצחק ורבקה, ביחסיו עם לבן, וביחסו לבניו, בהעדיפו את רחל על פני לאה את יוסף על פני אחיו. ובמיוחד ביחסיו עם עשו.

פרשת חיי שרה תשסע

השנה נמשיך את סיפור העבד שמצליח לשדך את רבקה ליצחק ע"פ בקשת אברהם. בשנה שעברה דברנו הרבה על מהות. כל אדם נולד עם מהות שבעצם צריכה להיות דומיננטית בכל דרכיו. אלא שבמשך השנים המהות הזו מתכסה בכל מיני שכבות כך שלפעמים הוא שוכח מהי מהותו. אדם שאינו מגשים את מהותו מרגיש מתוסכל, הוא אינו מרוצה ממה שהוא עושה, אז הוא מנסה לפצות את עצמו בכל מיני דרכים. במקום לחפש את מהותו ולהבין למה הוא נולד, מה עליו לתקן מהי שליחותו בעולם הזה, הוא מנסה בכל מיני דרכים לרצות את עצמו, וכשזה אינו מועיל הוא מנסה עוד ועוד עד שבמשך הזמן הוא שוכח מהי מהותו.
דברנו על כך שאברהם הוא במהותו איש חסד. הוא מוכן לעזור ללוט, שעזב אותו והתחבר לאנשים מאוד מפוקפקים – אנשי סדום. הוא אינו זוכר לו את הריב בין הרועים ובשעת מבחן הוא בא לעזרתו, כי זוהי מהותו ואותה אינו יכול לשנות. הוא רודף אחרי כדרלעומר והמלכים אשר איתו כדי להציל את לוט שנשבה. כשה' מחליט להפוך את סדום הוא עושה הכול כדי להצילם, כי הוא יודע שלוט נמצא שמה. המדרש והאגדה האדירו את החסד שעשה אברהם, לכן העבד שנשלח להביא אישה ליצחק הוא מנסה אותה בניסיון: "ויאמר ה' אלקי אדני אברהם הקרה לפני היום, ועשה חסד עם אדני אברהם. הנה אני נצב על עין המים ובנות אנשי העיר יצאת לשאב מים. והיה הנערה אשר אמר אליה הטי כדך ואשתה ואמרה:שתה וגם גמליך אשקה אתה הכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדני". (בראשית, כד, יב – יד). נערת חסד כזו ראויה לבוא לבית אברהם.
וכששואלים את רבקה: "התלכי עם האיש הזה?" היא אינה מהססת ואמרת: "אלך". מדוע רבקה כל כך רוצה ללכת, לעזוב את משפחתה וללכת אל הלא נודע? ( מה ששוב מוכיח שהיא כל כך מתאימה למשפחת אברהם שהלך גם הוא אל הלא נודע). כי המהות שלה חסד, היא אינה מוצאת את מקומה בבית אהיה ביחד עם לבן, היא רוצה לברוח משם, ובזכות זאת היא הופכת לאם האומה שעתידה להיוולד עם ישראל, שגם מהותו היא החסד.
הפעם אנו רוצים לדבר על דבר אחר, על אותם "שדונים" המפריעים לנו להתקדם לפרוץ דרך כי הם אינם נותנים לנו להאמין שנוכל. בעברית אנו קוראים להם "תירוצים". באימון קוראים לזה פרדיגמות, שהן התנהגויות מגבילות. אנחנו רוצים לעשות משהו חדש, שונה ומיד הם צצים השדונים הללו. ומרפים את ידינו. אנחנו רוצים להתנצל לפני מישהו על טעות שעשינו, מיד בא השדון ואמר: אולי הוא לא יסלח לך. או לא יקשיב אליך, או הוא אדם קשה, או הוא ילעג לי ויעשה ממני צחוק, או כהנה וכהנה. כמה פעמים עמדנו במצב שבו הסברנו לעצמנו במקום האיש שעומד מולנו כיצד הוא יגיב, מה הוא חושב... מבלי שבדקנו וניסינו להתנצל, או לפנות אליו...
הנה דוגמא מהפרשה: אברהם ממקד את דרישתו ומבקש מהעבד להביא אישה לבנו מבני משפחתו שבחרן. העבד מייד שואל שאלות: "אולי לא תאבה האישה ללכת אחרי אל הארץ הזאת? ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם?" (כד, ה) שאלה זו היא שאלה טיפוסית לנתקעים ולאלה שאין ברצונם ובכוחם לפרוץ לדרך חדשה ולהתקדם. תפקידו של מאמן טוב ללמד את המתאמן לעמוד מול השדונים ולומר להם, אני מכיר אתכם, אני יודע מאין אתם נובעים, אבל אני למרותכם הולך לדרך חדשה. זו התשובה שנותן אברהם לעבד. "... הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם" (כד, ו) . העבד נתפס בביטחונו של אברהם ועושה הכול כדי שהשידוך יצליח, ובסופו של דבר עומד במשימה. אומרים באימון צריך גם אמונה (זה בא מאותו השורש) אחרת אנו יכולים להיתקע בהתקדמותנו לנצח. לאברהם לא עולה בכלל האפשרות שנערה תסרב לבוא, רק לעבד.
הנה עוד דוגמא: אחרי שהעבד משכנע את בני המשפחה לתת את רבקה לאישה ליצחק והם בעצמם אומרים: "ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב. הנה רבקה לפניך קח ולך ותהי אשה לבן אדניך כאשר דבר ה'". (שם, כד, נ – נא). למחרת השדונים קופצים ומנסים לעכב את העסקה. "ויאמר אחיה ואמה תשב הנער אתנו ימים או עשור אחר תלך" כמה פעמים אנחנו מתחרטים ברגע האחרון או מהססים. אבל העבד נחוש וממוקד מטרה, הוא לא נותן להם למסמס את ההצלחה. בכל זאת הם שואלים את רבקה בתקווה שהיא לא תסכים. אבל רבקה כבר פרצה דרך והיא מסכימה ברצון ללכת עם העבד ולפתוח דף חדש בארץ ישראל.

פרשת וירא תשע"א

כשאנו משווים את נוח לאברהם, בולט הבדל משמעותי בתגובה של נוח ובתגובה של אברהם להודעה שה' הודיע להם על חורבן. ה' הודיע לנוח על המבול ועל השמדת האנושות והשארת משפחתו לבנות עולם חדש. והכתוב נמנע מלהזכיר את תגובת נוח. (צריך לשים לב למקומות בהם התנ"ך מביא שתיקה של גיבורי הסיפור ולמקומות בהם התנ"ך מכניס דיבור בפי גיבוריו; גם לשתיקה וגם לדיבור יש משמעות).
לעומת נוח, אברהם שחש בסכנה שמרחפת על סדום מעיז ומתווכח עם האלוקים, וראה פלא, הקב"ה כאילו מוותר לו. (גם אם אברהם בסופו של דבר לא הצליח במשימתו, כי לא היו עשרה צדיקים בסדום) הוא לכל הפחות העיז וניסה).
נוח הוא מובל, הוא תקוע בפרדיגמות שלו, שהצילו אותו מהמבול, אבל לא קידמו אותו לשום מקום. שתיקתו והתבטלותו לפני האלוקים, מראה כי גם שמנוח לא תבוא הישועה לעולם. הוא צדיק לעצמו, חסר יוזמה לפני האלוקים ואינו מנסה להציל את העולם מן המבול. בכל זאת כאשר נוח יוזם, ומקריב קורבן לאלוקים הוא מצליח להציל את העולם מפני מבול נוסף.
אחרי נוח יש לנו את דור ההפלגה, הם מקימים מגדל וראשו בשמים, ומחליטים לא להתפזר ולהמשיך להיות מאוחדים בדעתם, בממונם ובמקומם. למרות שיוזמה זו היא בניגוד לרצון האלוקים, הוא אינו משמידם, ואפילו לא מענישם, ורק גורם להם להתפזר בכל העולם בדרכי נועם, ע"י כך שהוא מבלבל את שפתם. ואם נשאל מדוע, כי דור זה היה בעל יוזמה לקח אחריות על חייו, ופעל להגשימם.
אברהם הלך צעד נוסף ולקח אחריות על עצמו ועל בני דורו. (בניגוד לנוח), היוזמה החלה בפרשת לך לך, שהוא הולך ועוזב את המקום הנוח שבו חי והלך למקום חדש והתחיל חיים חדשים. וממשיך בפרשתנו כשהוא לוקח אחריות על סדום, ומנסה להצילם, ממשיך הלאה שהוא לוקח אחריות על לוט בן אחיו, ורודף אחרי ארבעת המלכים שלקחו אותו בשבי, מנצח אותם ומחזיר את לוט ואת הרכוש לסדום. כל דרכו של אברהם היא לקיחת אחריות, וביצוע המשימות שלקח על עצמו.
ויש עוד יוזמה שזוכה להצלחה, אע"פ שמחינה מוסרית אינה נכונה. זאת היוזמה של הבת הבכורה של לוט להקים זרע למשפחתם מאביהם. אע"פ שהיוזמה מקורה בחטא מוסרי גדול, בכל זאת הן מצליחות, כי במצב שהן היו, כאשר להרגשתן העולם נהרס הן עושות את מה שהן חושבות לנכון ע"מ להציל את האנושות, ולהמשיך את המשפחה לבל תיכחד. והקב"ה מסייע להן.
מה למדנו מכך על אימון? שבאימון המאמן מלמד את המתאמן לקחת אחריות על מעשיו. על ההצלחות ועל הכישלונות. גם כישלון יכול להפוך להצלחה אם נתבונן בכישלון כאתגר, ננסה להבין למה נכשלנו, ונתקן את מעשינו ודרכנו.

פרשת לך לך תשע"א

פרשתנו פותחת בצווי ה' לאברהם: "ויאמר ה' אל אברם: 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". (בראשית, יב, א) ציווי זה של ה' מלמד אותנו מבחינה אימונית, שפעמים שאנו צריכים לעזוב את מקומנו ואת מה שהיינו רגילים אליו, ולעבור לפאזה אחרת. אם אנו רוצים לפרוץ דרך ולשנות את חיינו מה שצריך הוא לצאת מהפרדיגמות, שעד עתה עזרו לנו ואולי הגנו עלינו, אך יחד עם זאת עצרו אותנו מלהתקדם. היה לנו אולי נוח, אבל הרגשנו שאין אנו ממצים את הפוטנציאל שגלום בנו. אנחנו מרגישים מצד אחד נוחות, כי המקום מוכר לנו, ואנו יודעים למה לצפות, אז גם אם אנחנו מתוסכלים אנו נשארים באותו מקום. (זה יכול להיות מקום פיזי, וזה יכול להיות מקום רוחני).
כדי לפרוץ את המעגל הזה עלינו לצאת למקום אחר, ולפעמים לצאת אל ה- "לא נודע". "לך לך... אל הארץ אשר אראך".
כל היוזמים למיניהם לוקחים סיכונים ונכנסים למשבצת שבה הם אינם יודעים מה יקרה להם. והנה פלא, בזכות הסיכון שלקחו הם פרצו דרך, ומקדמים את עצמם ואת כולנו. רוב ההמצאות שבאו לעולם, היו כי הממציאים היו מוכנים לצאת מהקופסה שלהם ולחפש במקום שהם לא הכירו.
אין זה אומר שעלינו להתנתק מהעבר כליל, אבל להיות מוכנים להתנתק במידה מסוימת ממנו. אברהם שמר על קשר עם בני משפחתו, ולוקח ליצחק בנו אישה מבני משפחתו. יצחק גם הוא חוזר למקום מגורי הוריו, אבל רק באופן חלקי. לקחת אישה שלא מבני הכנעני.
אתה קורא את הפתיחה של הפרשה ואתה נפעם, כיצד זכו אברהם וצאצאיו בברכה כזו: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, ב-ג). נראה לי כי מבחינה אימונית גדולתו של אברהם הייתה שהוא האמין בה' והלך אל הלא נודע, העיז ללכת למקום לא ידוע הרי ה' לא פירש לו לאן ילך. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". אברהם יודע מאין הוא יוצא אבל אינו יודע לאן יגיע. כשהוא מחליט ללכת לשם ה' אומר לו על האומץ הזה על האמונה הזאת תהפך לדוגמא של פורץ דרך. תהיה הראשון להפצת האמונה באל אחד. זו הברכה שה' מברך אותו, להפוך לסמל של האמונה התמימה באל אחד. כן באימון צריך אמונה ביכולתנו, להעיז להיכנס למקומות בלתי ידועים, רק ע"י כך נוכל לפרוץ דרך ולהצליח להקים דברים חדשים.
בספר של רובין שארמה הנזיר שמכר את הפררי שלו, כדי שיוכל לשנות את אורח החיים שהיה מורגל אליו, הוא יוצא למסע חיפושים ומגיע להודו שם הוא מוצא את מבוקשו. הוא יוצא מבלי לדעת לאין יגיע. הוא מוכן לצאת מכל הנוחיות שבמשרד העורך דין שהיה כל כך מצליח ולחפש את מהות החייםבמקום "לא נודע". והוא חזר אולי פחות עשיר, אבל יותר מרוצה ומסופק מאורח חייו החדשים. (רובין שארמה היה אחד המאנים הראשונים ש"האימון" היה עוד בחיתוליו).

פרשת נח

אמרנו כבר פעמים רבות שהאימון הוא מאוד אופטימי, הוא בא להציג אפשרויות בצורה אופטימית, אפילו כשהמצב קשה. במבול כולם טבעו, כי השחית כל בשר דרכו על הארץ וגם בחמס שלחו ידיהם. והנה העולם מכוסה כולו מים. כל ההרים הגבוהים מכוסים מים עד 15 אמות מעליהם. הכול מת ובכל זאת אין ייאוש, על פני המים שטה תיבה קטנה ובה חיים משפחה ובעלי חיים שימשיכו את החיים שהיו על הארץ. התיבה על פני המים מראה שהחוט לא נותק, שיש עוד תקווה לעולם. ישנה משפחה שתמשיך את האנושות, וישנם בעלי חיים שימשיכו את החי על פני האדמה. גם אחרי עשר דורות שהניסיון של המבול לא הצליח אין ייאוש. האנושות תמשיך, ורק אברהם ייבחר להמשיך את המורשת של אמונה באל יחיד, ויפיץ אמונה זו בכל העולם. זה מה שאנו יכולים ללמוד מפרשת נוח. אין להתייאש משום מצב, אסור לאבד תקווה. וכשנסגרת דלת אחת מייד נפתחות דלתות אחרות.
מעניין בפרשת המבול היא העובדה, שהמבול בא " וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם ויתעצב אל לבו. ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה; מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתם" המבול בא כי יצר מחשבות לבו של האדם הוא רע מאוד. (בראשית ו, ה-ז). הנה ירד המבול כל העולם נמחה ורק נוח נותר. הוא יוצא מהתיבה ומקריב לה' קורבן, ושוב הכתוב אומר: "וירח ה' את ריח הניחח ויאמר ה' אל לבו: 'לא אסיף לקלל את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו..." הסיבה שהביאה למבול היא הסיבה שמעכשיו תמנע את ביאתו של מבול חדש. מאוד לא מובן וקשה להבנה. אבל יש כאן משהו אימוני ממדרגה ראשונה. בצורה האובייקטיבית בגלל שהשחית כל בשר את דרכו צריך היה לבוא המבול. אבל כאשר אדם יודע את חסרונותיו, יש לו סיכוי להתגבר על הקשיים ולתקן את דרכו. אחד הדברים שאנו עושים באימון, אנחנו מלמדים את המתאמן להכיר בחסרונותיו. מה גרם לו להיתקע במצב שהוא נמצא כרגע, מה הם השדונים שמפריעים לו לפרוץ דרך ולצאת מהמצב שהוא אינו רוצה, לעמוד מולם ולהתעמת איתם ולהתקדם הלאה. נוח הקריב קורבן לה' כי הוא ידע שיש לו בעיה, והוא הודה שבעייתו היא יצר הרע שבו, והוא פונה לה' שיעזור לו ביציאה מהרע שהוא זומם. לכן זו סיבה טובה לא להביא מבול נוסף על העולם. נמצא פיתרון טוב יותר ולא נשמיד את היקום. את זה לא הבינו דור המבול. הם היו שקועים בפרדיגמות שלהם, ולא רצן לצאת לדרך חדשה טובה יותר לכן בא המבול.
יצר הרע שיש באדם יכול גם להביא לתועלת אם נדע להכווין אותו, ולהשתמש בצורה מושכלת. יצר המין הביא לגידולה של האוכלוסייה כאש ניצלו אותו בצורה נכונה. יצר התחרות הביא את העולם לעולם טוב יותר ונוח יותר. לכן אין להאשים את היצר, אלא ללמוד להשתמש בו בצורה מושכלת וחכמה.

פרשת בראשית
רובין שארמה בספרו "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" מסביר: יום אחד הוא הרגיש תקוע בחיפוש אחרי הכסף.למרות שהצליח לאסוף כסף וליצור לעצמו מעמד הוא נשאר בלתי מסופק ולא היה מרוצה. אז הוא ניסה ליצור עוד כסף ועוד מעמד, ושוב נעשה עורך דין מבוקש, הצליח לזכות נאשמים ושמו יצא בקרב הנאשמים ועורכי הדין כמצליחן. בכל זאת הרגיש תסכול, לכן חיפש דרך אחרת ומצא את האימון. פרשת בראשית היא אופיינית למצב הזה. היא מכוונת אותנו בעזרת פרשת נוח, לצאת ממצב זה. להכיר בפרדיגמות, בחסרונות שלנו ע"מ לצאת ממצב מסוים לפרוץ דרך. ועוד דבר, שהסיפוק החומרי בלבד לא יביא לנו שקט.
פרשת בראשית היא כישלונו של האדם שלא לקח אחריות על חייו. אדם וחווה אכלו מעץ הדעת, וגורשו מגן עדן. קין הרג את הבל כי לא רצה לחלק איתו את העולם. גם למך לא המשיך את האנושות כי שר שיר הלל למות, ואיים על נשותיו, כי חשב שהן רכושו. ההידרדרות נמשכת כי אף אחד לא היה מרוצה מהישגיו החומריים. גם הישגיו הגופניים לא סיפקו אותו והוא המשיך לחפות על כך בכל מיני אמצעים שהיו גרועים מהקודמים. עד שכל מחשבותיו היו רק רע כל היום. ובסופו שלח דבר הביא להרס שלו. (אם ניקח את המבול כמטאפורה של השמדה עצמית, מבלי לשנות את הסיפור המקראי). הדבר היה קורה גם אם לא היה מבול. בהיסטוריה ראינו אימפריות גדולות נופלות בגלל השחיתות, ובגלל שלא השכילו להבין שהן מדרדרות. הן שקעו בניסיונות לספק את צורכיהן החומריים והגופניים, פשוט הגיעו לשחיתות שבסוף העבירה אותן מהעולם. כאלה היו אימפריית יוון ורומי.
הם לא הקשיבו לקול ה' שאמר להם גם אם נכשלתם, יש לכם סיכוי לצאת מכך. וכך אומר הכתוב לקין שנכל בעוון רצח: "אם תיטיב – שאת, אם תבין מה גרם לך לכישלון ולכך שה' לא רצה את קורבנך, תוכל להרים ראשך ולהסתכל לכישלון בעיניים ולומר לו "לא עוד! אני מתקן ופורץ לדרך חדשה". ויש אפשרות להיבנות מהכישלון ולפרוץ דרך ולהצליח. הכישלון אינו אסון, אם נדע כיצד ללמוד ממנו ולתקן את שגיאותינו. דור הבריאה והמבול המשיכו בדרכם עד שהושמדו. אבל כמו שנכתוב בפרשת נוח, אפילו במצב קשה כמו המבול יש תקווה בצורת תיבה השטה על המים.

פרשת בראשית

רובין שארמה בספרו "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" מסביר: יום אחד הוא הרגיש תקוע בחיפוש אחרי הכסף.למרות שהצליח לאסוף כסף וליצור לעצמו מעמד הוא נשאר בלתי מסופק ולא היה מרוצה. אז הוא ניסה ליצור עוד כסף ועוד מעמד, ושוב נעשה עורך דין מבוקש, הצליח לזכות נאשמים ושמו יצא בקרב הנאשמים ועורכי הדין כמצליחן. בכל זאת הרגיש תסכול, לכן חיפש דרך אחרת ומצא את האימון. פרשת בראשית היא אופיינית למצב הזה. היא מכוונת אותנו בעזרת פרשת נוח, לצאת ממצב זה. להכיר בפרדיגמות, בחסרונות שלנו ע"מ לצאת ממצב מסוים לפרוץ דרך. ועוד דבר, שהסיפוק החומרי בלבד לא יביא לנו שקט.
פרשת בראשית היא כישלונו של האדם שלא לקח אחריות על חייו. אדם וחווה אכלו מעץ הדעת, וגורשו מגן עדן. קין הרג את הבל כי לא רצה לחלק איתו את העולם. גם למך לא המשיך את האנושות כי שר שיר הלל למות, ואיים על נשותיו, כי חשב שהן רכושו. ההידרדרות נמשכת כי אף אחד לא היה מרוצה מהישגיו החומריים. גם הישגיו הגופניים לא סיפקו אותו והוא המשיך לחפות על כך בכל מיני אמצעים שהיו גרועים מהקודמים. עד שכל מחשבותיו היו רק רע כל היום. ובסופו שלח דבר הביא להרס שלו. (אם ניקח את המבול כמטאפורה של השמדה עצמית, מבלי לשנות את הסיפור המקראי). הדבר היה קורה גם אם לא היה מבול. בהיסטוריה ראינו אימפריות גדולות נופלות בגלל השחיתות, ובגלל שלא השכילו להבין שהן מדרדרות. הן שקעו בניסיונות לספק את צורכיהן החומריים והגופניים, פשוט הגיעו לשחיתות שבסוף העבירה אותן מהעולם. כאלה היו אימפריית יוון ורומי.
הם לא הקשיבו לקול ה' שאמר להם גם אם נכשלתם, יש לכם סיכוי לצאת מכך. וכך אומר הכתוב לקין שנכל בעוון רצח: "אם תיטיב – שאת, אם תבין מה גרם לך לכישלון ולכך שה' לא רצה את קורבנך, תוכל להרים ראשך ולהסתכל לכישלון בעיניים ולומר לו "לא עוד! אני מתקן ופורץ לדרך חדשה". ויש אפשרות להיבנות מהכישלון ולפרוץ דרך ולהצליח. הכישלון אינו אסון, אם נדע כיצד ללמוד ממנו ולתקן את שגיאותינו. דור הבריאה והמבול המשיכו בדרכם עד שהושמדו. אבל כמו שנכתוב בפרשת נוח, אפילו במצב קשה כמו המבול יש תקווה בצורת תיבה השטה על המים.

שבת ויום הכיפןרים

השנה יוצא יום כיפור בשבת. השבת נתנה למנוחה לפסק זמן שכל אחד מאיתנו זקוק לה, על מנת שהשגרה לא תפריע לנו מלהתקדם. שלא תתקע אותנו. השבת היא ניקוי ראש מהחול, מהעבודה, אסור לנו לתכנן בה את המלאכה לשבוע הבא.בשבת אנו ממלאים את המצברים הרוחניים. איננו ואסור לנו לעסוק במלאכות ומה שנשאר לנו זה העיסוק הרוחני. כך אנחנו יוצרים הזדמנות לפריצת דרך, כי ביום ראשון מתחיל שבוע חדש וכל התחלה חדשה יש לה סיכוי טוב לחידוש. בשבת אנחנו צוברים אנרגיות כדי לפרוץ דרך בשבוע הבא.
יום כיפור הוא סיכום של חודש אלול ועשרת ימי תשובה. אמרנו כבר, שימי אלול ועשרת ימי תשובה הם התנקות. כבר אמרו חכמינו שכל יום יחזור אדם בתשובה שהרי אינו יודע מה טומן לו העבר. אבל 40 יום אלו שעברנו עתה הם ימים שמשה רבנו עבד קשה אחרי מעשה העגל, משה עלה ל-40 יום כדי להציל את עם ישראל מהעונש שהגיע להם, (אחרי שמנע את העונש המיידי) עלה משה לשמים בפעם השלישית לבקש מה' שימשיך להנהיג את עם ישראל ולא ימסור אותם בידי מלאכו. בא' אלול עלה וירד בי' בתשרי כאשר ה' אומר לו "סלחתי כדברך". איזו אופטימיות יש במילים האלה. אבל הן גם אומרות לנו, שבכוחנו לשנות את דעתו של ה'. אם כך הן מטילות עלינו אחריות על מצבנו הפרטי והלאומי. ראו, אברהם מתווכח עם ה' כדי להציל את אנשי סדום "... אולי ימצאון שם עשרה" וה' אומר לו:"לא אשחית בעבור העשרה". כלומר אם היו בסדום עשרה צדיקים ה' היה מבטל את גזירתו שלו. ומשה פעמים רבות מבטל גזירות שה' גזר על ישראל: במעשה העגל, בעדת קרח, ובמרגלים... אם כך, אף אחד מאיתנו אינו יכול לברוח מהאחריות. "אין הדבר תלוי אלא בנו".
וכשני הימים שבת וכיפור מתאחדים ביום אחד אנחנו מבינים שהאחריות מוטלת על כתפנו לפרוץ דרך ולעלות בדרגה.
כמה מעניין שעל יום כיפור נאמר, שלא היו ימים טובים בישראל כמו ט"ו באב ויום הכיפורים. ועוד יותר מעניין שמייד אחרי יום הכיפורים אנו יוצאים לחג הסוכות שבו אנו מצווים במיוחד לשמח. לצאת מבית הקבע לסוכה – לבית ארעי ולשמוח.
אופטימיות ואחריות ביחד, איזה שילוב מנצח.