פרשת בשלח

באימון ידוע שיש נטייה לחזור למנהג שהיינו רגילים אליו, אע"פ שכבר עשינו פריצת דרך. כי אנו נוטים לחזור למקום המוכר והנוח, אע"פ שלא היינו מרוצים ממנו. בפרשתנו אנו עדים לכך. סוף, סוף ישראל יצאו ביד רמה, אך ה' חושש לשלחם (שמות פרק יג, יז): "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹקים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹקים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" – למקום המוכר להם. ישראל שיצאו ממצרים (אין פריצת דרך גדולה מזו), שרואים את המצרים הם אמרים למשה (שמות פרק יד, יא - יב) : "...מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר". האם במצרים לא מתו? האם המצרים לא השליכו את בניהם ליאור? היה להם כל כך טוב במצרים? התשובה היא: לא!!! אבל בכל זאת הם מבקשים לחזור למצרים או היו מעדיפים להישאר שם, כי אנחנו שם מכירים את המצב. את התופעה הזאת לחזור למצב הקודם אפילו הוא גרוע תראו כמה פעמים בפרשה. אילו היו ישראל מודעים לכך היו לא היו מגיעים לרצון לחזור למצרים. מזלם/נו שה' שמר עליהם/ עלינו. לפעמים למרות שהדרך הקצרה נראית לנו אנו מעדיפים לעשות דרך ארוכה ביותר ובלבד שלא ניתקל בקשיים שיחזירו אותנו למצב ממנו יצאנו. פשוט במקום לשקוע חזרה בפרדיגמות שלנו, להתעסק איתם, אנחנו מעדיפים לעסוק בדרך ל"חזון הרצוי", גם אם הדרך נראית לנו ארוכה יותר, אך בטוחה יותר.
אבל סיבה נוספת שבני ישראל עושים סיבוב ארוך ביותר ואינם הולכים ישר לארץ ישראל היא: כי ב"חזון הרצוי" הצבנו שתי מטרות אחת לקבל את התורה בהר סיני, זו הברית השנייה עם בני ישראל מלבד הברית עם האבות. רק אחרי שנמלא את היעד הזה נוכל לצעוד ביד רמה לארץ ישראל היעד החשוב ביותר.
הנה, דברנו על הצבת "חזון רצוי". הצבת החזון עוזרת לנו להגיע למטרתנו. דוגמא (אוצר המדרשים (אייזנשטיין) ויושע עמוד 153): "אמרו חז"ל בשעה שרדפו המצריים אחרי ישראל על הים נעשו שלש כתות, כת ראשונה אומרת נטביע עצמנו בים, וכת שניה אומרת נשוב למצרים, וכת שלישית אומרת נערוך עמהם מלחמה; כת שאומרת נטבע עצמנו בים אמר להם משה: 'התיצבו וראו את ישועת ה'...," למה לא נתן ה' לבני ישראל להילחם במצרים? כי המצרים היו אחרי בנ"י. הם אינם מפריעים להגיע אל המטרה – קבלת התורה. מה שעומד בדרכם הוא הים לכן ה' אומר להם, צריך לקפוץ לים וכך אומר ה' למשה שמות פרק יד, טו - טז): "וַיֹּאמֶרה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה". לעומת זאת נגד עמלק יש להילחם כי הם מפריעים להשיג את המטרה. מסקנה:יש להתמקד במטרה.

פרשת בוא

כמה דברים הקשורים לאימון אפשר ללמוד מפרשת בא. באימון אנחנו מדברים על פרדיגמות. התנהגויות ואמונות שמעכבות אותנו מלפרוץ דרך, ומנציחות את מצבנו ומביאות אותנו ל"עתיד צפוי". דהיינו התנהגות שתביא בעתיד לתוצאה צפויה. או לדריכה במקום. שאיננו רוצים בה. אחרת לא היינו באים להתאמן.
הנה ברור אם בני ישראל ימשיכו להאמין בכוחות המצריים, באלילי מצרים, בכוחם של החרטומים, והכוהנים המצריים, הרי הם יישארו עבדים למצרים עד היום. כפי הכתוב (פתרון תורה פרשת והיה כי תבוא עמוד 279 וכן בהגדה): "שאילו לא יצאו אבותינו ממצ' כבר ה[י]ינו אנחנו ובנינו ובני בנינו עבדים משועבדים לפרעה". ותירוצים רבים היו לבני ישראל לא לצאת במצרים.
באימון צריך להציב "העתיד הרצוי". הצבת מטרה נותנת למתאמן אפשרות למצוא כמה הוא קרוב לעתיד זה, ולתכנן את השלבים השונים להגיע ל"עתיד הרצוי". אפשר למשל אחרי שהמתאמן הציב "עתיד רצוי" לשאול אותו מ-1 -10 היכן אתה עומד בהקשר לעתיד הרצוי? וכאשר הוא נותן לעצמו ציון אנו שואלים את השאלה מדוע אתה לא נתת לעצמך ציון אחד נמוך יותר? בתשובתו נוכל לתת לו לגלות בעצמו את הכוחות שיש לו ולתכנן את השלב הבא. נשאל: "מה אתה צריך לעשות כדי להגיע לשלב אחד יותר גבוה"? ולפי התשובה לתכנן עם המתאמן את הצעדים הבאים. כמו כן נתכנן עימו מהיכן הוא ייקח את הכוחות להצליח במשימות. ואם יש צורך מי יזכיר לו את החלטותיו.
שתי מטרות מציב ה' לעם ישראל, מתן תורה ועליה לארץ ישראל. אמרתי כי באימון צריך להציב חזון – "עתיד רצוי", ואז לתכנן צעד אחר צעד כדי להגיע לעתיד זה. כל מכות מצרים הם הצעדים לקראת "עתיד רצוי". ה' מכה את פרעה ומצרים, כי הם אלה שמפריעים לבני ישראל להגיע לעתיד הרצוי. אך גם בתוך בני ישראל יש אמונות מצריות שמפריעות להם להגשים את החלום, גם בהם ה' נלחם ע"י המכות. הוא נלחם באליליהם היאור והצפרדע, באמונת החרטומים וכוהני מצרים ע"י מכת הכינים. כמו כן באמונות מצריות שחלחלו לתוך בני ישראל, כגון קדושת החתולים והנמרים במכת ערוב, קדושת השה והבקר בדבר ובקרבן פסח.
כל מה שמפריע בדרך ל"עתיד הרצוי" יש לעמוד נגדו להילחם בו ולהתקדם. לא להיכנע ולהתמודד איתו.
בדרך לקבלת התורה המצרים מאחור, לכן ה' אינו מצווה להילחם בהם, אבל ה' מצווה להיכנס לים שהוא המכשול להגשמת המטרות. עמלק עומד ומפריע להם להגיע להר סיני, קדימה הילחמו בו. אנחנו מתעלמים מדברים שאינם מכשול להגיע ל"עתיד הרצוי". חבל האנרגיה אותה נצטרך במכשולים שלקראת המטרות שלנו. כל זאת כדי להגיע מוכנים למעמד הר סיני וקבלת התורה (נכתב בהשראת ספרו של הרב יעקובסון בספרו בינה במקרא). בהצלחה לכולם.

פרשת וארא

דברנו כבר על "אימון ממוקד פתרון", זהו אימון שאין אנחנו מתעמקים בבעיה שיש לנו, אנחנו מבקשים מהמתאמן, עצום את העיניים ותחשוב שהבעיה נעלמה איזה פתרון מצטייר בדמיונך, זה מזכיר באימונים אחרים את העתיד הרצוי. ברור לנו שאם נמשיך עם הבעיה לא נגיע ל"עתיד רצוי", אלא נגיע ל"עתיד מצוי". לא אנחנו ננהל את עצמנו אלא הנסיבות ינהלו אותנו. לכן בואו נתמקד ב"עתיד הרצוי". בפיתרון שיביא אותנו להצלחה יותר גדולה. אחרי שציירנו בדמיוננו את העתיד הרצוי, את הפיתרון אליו אנחנו רוצים להגיע, נדרג מ1 – 10 ב\איזה מצב אנחנו כעת. ונשאל שתי שאלות (קוראים לשאלות הללו "שאלת המיליון") מדוע אנחנו לא בציון אחד פחות ממה שדרגנו את עצמנו. כך נוכל להכיר בכוחות שיש לנו, שאילו לא היו בנו כוחות היינו בדרגה 0 (לכן שאלנו לדרג מ1 – 10). השאלה השנייה שנשאל את המתאמן מה צריך להיעשות / לקרות שתגיע לדרגה אחת יותר גבוהה מהציון שנתת לעצמך? אם קבלת התשובה נשאל ומה עוד עד שבסוף נגיע לצעדים קטנים שהמתאמן מתכנן עד שיגיע ל"עתיד הרצוי" לפתרון הרצוי. (ירמיהו פרק לא, כ): "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ <הלכתי> הָלָכְתְּ שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה". צעדים קטנים קטנים עד להפיתרון שרצינו. ((העתיד הרצוי). כך ראינו בפרשת שמות שה' מציב למשה מטרה (שמות פרק ג יב) :"וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" זה העתיד הרצוי המטרה החזון לעבוד את ה' ולקבל את התורה. אם יש חזון אז יש דרך להגיע אל המטרה. זה ארך 50 יום עד שהיו בני ישראל ראויים לקבל את התורה.
גם בפרשתנו מוצבת מטרה חדשה עתיד רצוי אחר. (שמות פרק ו, ח): "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'". עכשיו שתי המטרות הרצויות יכוונו את התנהגות והתנהלות משה ובני ישראל. בני ישראל אינם נלחמים במצרים, כי הם מאחוריהם הם אינם מכשול בדרך לקבלת התורה. המכשול הוא בים לכן הם צריכים ללכת לים, והים נבקע לפניהם. לעומת זאת עמלק בא לקראתם בדרך להר סיני, הוא בא להפריע להם לקבל את התורה לכן הם נלחמים בו. אחרי קבלת התורה, המטרה להגיע לארץ ישראל, ואם הם נכשלו בחטא המרגלים הם יסתובבו במדבר 40 שנה ויכנסו לארץ מכיוון אחר ועם אנשים אחרים להגשים את ה"עתיד הרצוי".

פרשת שמות

באימון אנחנו מלמדים את המתאמן על בחירה. יש אפשרויות שונות ואנחנו בוחרים באחת מהן. ברור כי בכל בחירה יש רווח ויש מחיר. בחרנו ללמוד הרווח יכול להיות השכלה, ציונים טובים בתעודה, הערכה של ההורים והסובבים אותנו ומקצוע טוב יותר שנוכל לבחור בעתיד. אבל יש מחיר והוא שאנו משחקים פחות, חלק מהחברים קוראים לנו "חנונים", "דגרנים", חלק מאיתנו לא מקובל בחברה... החלטנו לא ללמוד, הרווח שאנו לא צריכים להתאמץ, יש לנו זמן לבלות... אבל המחיר עונשים, תעודה גרועה, ויכוחים עם ההורים, בגרות שאינה מאפשרת ללמוד מקצוע יוקרתי.
גם בפרשתנו ישנה דילמה, יש בחירה ויש רווח ומחיר. המיילדות עמדה בפניהם דילמה מצד אחד, האם לשמוע בקול פרעה להרוג את הזכרים בשעת לידתם (שמות פרק א, טז): "וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה". ואז לקבל מפרעה הטבות, ולא להסתכן בעונש מוות כמו שקורה למי שמפר את מצוות המלך. מצד שני להציל את הילדים ולהסתכן בעונש. אבל יהיה להן סיפוק מכך שהן מביאות חיים לעולם ולא מוות, כי הן הלכו להיות מיילדות על מנת לתת חיים. והתוצאה (שמות פרק א) "וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד". ובסוף הם גם יוצאים נקיים מעונש וגם מלאי סיפוק.

גם משה עומד פעמיים באותו מצב בפעם הראשונה הוא עומד בדילמה, האם להרוג את המצרי המכה עבד עברי ולסכן את מעמדו ואת כל הדברים הטובים בבית פרעה או האם ללכת על פי צו מצפונו. משה מחליט לפעול כפי שפעל, (שמות פרק ב, יא – יב): "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל". אמנם בסופו של דבר הוא צריך לברוח ממצרים למדין, וגם שם יש לו דילמה, האם לעזור לבנות יתרו, האם לעזור לחלש לקחת את הסיכון שהרועים ינסו לפגוע בו כפי שפגעו בבנות יתרו, או אולי להתעלם ולא להיכנס לכל הבעיה הזו לסבול מצפונית אבל לא להסתכן. משה בחר בסופו של דבר לעזור להן לבנות יתרו, כי הוא לא יכול להתעלם ממהותו איש של צדק "יקוב הדין את ההר".

בתלמוד בבלי מסכת סוטה דף יב עמוד א כתוב: "וילך איש מבית לוי" (שמות א, א) - להיכן הלך? אמר רב יהודה בר זבינא: שהלך בעצת בתו. תנא: עמרם גדול הדור היה, כיון (שראה שאמר) +מסורת הש"ס: [שגזר]+ פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר: לשוא אנו עמלין! עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות! פרעה לא גזר אלא בעוה"ז, ואתה בעוה"ז ולעוה"ב! פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת... מרים מראה לאביה מה המחיר הכבד שהחלטתו, שהיא בעצם שיתוף פעולה עם גזירת פרעה מביאה ואף גרוע מזה. לעומת הרווח של הצער שיימנע ממנו אם ילד בן וישילכוהו ליאור. עמרם מבין וחוזר ולוקח את אשתו. הרווח שבכל זאת עם ישראל יתרבה, מול המחיר שהבנים יושלכו ליאור. יש כאן ספק במחיר שמא גזרתו לא תתקיים או ישנה אפשרות להתחמק ממנה. אז ברור שהבחירה צריכה להיות לחזור וללדת.

ויחי

כבר דברנו על כך כי לכל אחד מאיתנו ישנה מהות. משהו בסיסי שלא יכול להשתנות ואם נפעל בניגוד למהותנו הדבר יסבך אותנו, יפריע לנו ולבסוף או שנסבול כל חיינו ולא נהיה מרוצים מהתנהלותנו או נצטרך לחזור למהות שלנו. כל אחד מאיתנו נברא עם שליחות בעולם הזה, זוהי מהותו ועליו למלא אותה, כל הסיבוכים קורים כשאנו פועלים בניגוד למהותנו. במשך השנים שכבות רבות מכסות את מהותנו ואנו שוכחים אותה ואף פועלים בניגוד לה. אחד הדברים שהאימון עושה הוא חושף את מהותו של המתאמן. כמובן שאת מהותו יגלה המתאמן עצמו המאמן הוא רק מסייע בכך. את עניין המהות כבר מגלה לנו יעקב אבינו בברכתו לבניו. אני מציין שזו ברכה מפני, שאם בני יעקב ידעו את מהותם הם יוכלו לפעול יותר נכון למיצוי העצמי שלהם. בכך הם יועילו לעצמם לחברה ולעמם.
בפרשתנו קורא ישראל את בניו (בראשית פרק מט, א): "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים". יעקב חוזה את עתיד ישראל לפי מהותם של השבטים ואומר להם מדוע המנהיגות תעבור לידי יהודה. נביא כמה דוגמאות: ראובן אינו מתאים אע"פ שהוא בכור כי במהותו הוא "פחז כמים" ממהר להחליט בלי להעמיק לחשוב (ראו שם רש"י). שמעון ולוי "כלי חמס מכורותיהם" מהירים הם לכעוס ולהגיב בהתאם. ויתכן להבחינם בלשון ימינו בהיפראקטיביות עם ADD או ADHD. יששכר הוא "חמור גרם... ויהי למס עובד, במהותו הוא אוהב לקבל מרות ולא לקחתה. יהודה מתאים כי "גור אריה יהודה... אתה יודוך אחיך" יש ליהודה אסרטיביות והשפעה לכן המלוכה היא שלו. אנו למדים שחשוב לנו לדעת את המתנה שנתן הקב"ה לכל אחד מאתנו, כדי שנוכל לפרוץ דרך ולהתקדם בחיים. (פרשת שבוע זו היא ע"פ פרשנותו של הרב יעקובסון יששכר בספר "בינה במקרא).

שני בנים היו לו ליעקב. שניהם יחד עשו אותו מעשה, ויעקב לפני מותו מוכיחם על מעשיהם. בראשית פרק מט, ה - ז): "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל". רש"י מפרש, שיעקב הזכיר להם את הריגתם של אנשי שכם, ואת רצונם להרוג את יוסף. עונשם הוא להתפזר בתוך בני ישראל. אבל לוי למד מכישלונו והפך אותו למנוף לפריצת דרך הוא התפזר בין השבטים כדי ללמדם תורה הוא הפך להיות משרת עליון. הוא הפך את ההיפראקטיביות שלו למכשיר בחייו לקח את היתרונות שיש בו לפרוץ דרך ולקדם את חיוו. שמעון לא למד מכישלונו לכן נטמע בין השבטים ובמשך הזמן נעלם. שני הבנים של יעקב היו חסרי סבלנות – היפראקטיביים, אבל שבט אחד הפך את הקושי ליתרון ניצל את ה"חיסרון" להתקדמות. ואילו השבט השני נעלם ממפת השבטים.

פרשת ויגש

באימון אנחנו מדברים על פרדיגמות שמפריעות לנו לפרוץ לדרך חדשה. יש מי שקוראת להם "דייזי", ויש הקוראים לזה "שֵדון". שדון הוא דבר שמשתק אותנו מלהעיז ולפרוץ לדרך חדשה. אם אין אנו מתמודדים איתו אנחנו פשוט נעשים משותקים ואולי מפוחדים, ואין לנו אפשרות לתפקד כמו שצריך. לכן הדרך הטובה ביותר היא לזהות את השדון שלפעמים הוא אמיתי, לפעמים הוא דמיוני שהמצאנו אותו מסיבות שונות והוא בכלל לא קיים. הוא פוגע בערך העצמי שלנו.
הרבה פעמים אנחנו מעריכים את עצמנו על פי מה שאנחנו חושבים, שחושבים עלינו חברנו. בלי שנברר לעצמנו אם אמת הוא מה שאנו חושבים. הרבה פעמים אנחנו שומעים תלמידים אומרים:"המורה שונאת אותי". זה פותר אותנו מלקחת אחריות למעשינו. אבל מתברר שלא דובים ולא יער. הסיפור על העוגיות מסבירות זאת היטב. סיפור העוגיות- כמה פעמים בחיינו אנחנו לגמרי בטוחים שאנחנו יודעים משהו בודאות מלאה, ואז מגלים מאוחר יותר או מאוחר מדי שמה שהאמנו בו , שמה שחשבנו שהוא האמת הצרופה, בעצם איננו כך.

לילה אחד, בשדה תעופה הומה אדם
היא הבינה שהגיעה יותר מדי מוקדם.
בחנות הספרים מצאה לעצמה איזה ספר מותח
ובמעדניה, קנתה שקית עוגיות מדיפות ריח.
חפשה מקום לשבת בו כמה שעות עד הטיסה
מצאה פינה והתישבה והכרטיס בכיסה.



היא הייתה מאוד מרוכזת בספר שבידה
כשבזוית עינה הבחינה , בגבר שהתיישב לידה,
היא לא הייתה שמה לב אליו בכלל, אבל,
בחוצפתו העיז המנוול,
לשלוח יד אל שקית העוגיות שבינהם הייתה מונחת,
וכבתוך שלו הרשה לעצמו עוגיות לקחת.
היא החלטה להתעלם מהחוצפה והגסות.
לא לעשות סקנדל, אולי תיפסק העזות.
וכך היא נשנשה , בעודה מביטה בשעון שעל הקיר
וגנב העוגיות מחסל לה את המלאי בקצב מהיר.

על כל עוגיה שהוא לקח, היא גם לקחה אחת לפה
חושבת לעצמה ,בטח הבוטה יבקש גם כוס קפה.
כשנשארה רק עוגיה אחת, היא תהתה מה יעשה עכשיו.
והוא ביד רועדת חיוך מבוייש על פניו,
לקח את העוגיה האחרונה וחלק אותה לשניים,
חצי הוא הציע לה בעוד החצי השני, כבר היה לו בין השיניים.

בעצבנות גוברת ועם מחצית עוגיה בידה
חשבה לעצמה, הוא גם גנב וגם חצוף, אפילו לא אמר תודה.

כשהוכרז בקול שהגיע מועד הטיסה, חשה הקלה,
אספה את חפציה ולעבר שער היציאה התנהלה.
בלי להסתכל אחורה על גנב העוגיות וגסותו המעצבנת,
הלכה במהירות, קדימה מתבוננת.

היא עלתה למטוס וצנחה אל מושבה,
והחליטה לחזור אל הספר שאת ליבה שבה.
בעודה מפשפשת בתיק אחר הספר בידיה
הייתה שם שקית עוגיות מלאה, מול עיניה.

המומה ומופתעת היא הבינה איך לא,
העוגיות האחרות היו שלו,
הוא חלק אותן עימה ולא אמר לה די,
ולדאבונה להתנצל כבר מאוחר מדי.
בעצב היא הבינה שהגסות הייתה שלה,
היא הגנב , ואת העוגיות שלו בעצם היא אכלה.


האחים מכרו את יוסף והנה אנחנו מוצאים בפרשה הקודמת שהם לוקחים אחריות על מעשיהם. כאשר יוסף מתנכל להם הם אומרים (בראשית פרק מב, כא - כב): "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת. וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ". פתאום הם מבינים מה הם עשו מה עשה להם ה"שֵדון" הפחד מפני השתלטות יוסף עליהם.
בפרשתנו גם יהודה שהציע למכור את יוסף, מתחיל לקלוט מה עשה לו ה"שדון" הזה. הוא מרגיש שהשדון משתק אותו והוא אינו מסוגל להתווכח עם מושל מצרים (הוא יוסף) על שלקח להם את בנימין לעבד.
יהודה צריך להתייצב מול השדון שלו ולהשתחרר ממנו. כיצד יעשה זאת? חז"ל במדרש מתארים ויכוח בין יהודה ויוסף – דו שיח דמיוני (מדרש תנחומא (ורשא) פרשת ויגש סימן ה) : "אמר ליה יהודה ליוסף תדע שמתחלה לא באת עלינו אלא בעלילות, בתחילה אמרת לנו מרגלים אתם, שניה אמרת לראות את ערות הארץ באתם, שלישית גביע גנבתם, אני נשבע בחיי אבי הצדיק ואתה נשבעת בחיי פרעה הרשע אם אני אוציא חרבי מנרתיקה אמלא כל מצרים הרוגים, א"ל יוסף אם תוציא חרב מנרתיקו אני כורכו על צוארך, אמר ליה יהודה אם אפתח את פי אבלע אותך, אמר ליה יוסף אם תפתח פיך אני סותמו באבן, אמר יהודה ליוסף מה נאמר לאבא, א"ל אמור לאביך הלך החבל אחר הדלי, א"ל יהודה דין שקר אתה דן אותנו, א"ל יוסף אין לך דין שקר כמכירת אחיכם, א"ל יהודה נורא דשכם דליק בלבי, א"ל יוסף נורא דתמר כלתך אנא מטפי, א"ל יהודה רתח אנא ולית דמהימן לי, א"ל יוסף רתחא דידך אנא מתבר, א"ל יהודה עכשיו אני אצא ואצבע כל שווקים שבמצרי' בדם, א"ל יוסף צבעי' הייתם מימיכם שצבעתם כתונת אחיכם בדם ואמרתם לאביכם טרף טרף...". יהודה מתייצב מול ה"שדון" שלו ומדביר אותו. לכן הוא יכול לבוא ולהתווכח עם מושל מצריים, הוא מוכן לקחת אחריות ולהיות עבד במקום בנימין. העוצמה הזאת מביאה את יוסף להתגלות לאחיו. אני יסף...

פרשת מקץ

הפעם נדבר על שני נושאים באימון. כל אחד מאיתנו נולד עם שליחות מסוימת. ה' לא שולח נשמה בעולם שאין בה מהות, שתביא את האדם למילוי תפקידו בעולם. לצערנו, לא תמיד אנחנו יודעים את מהותנו, כי במשך השנים והנסיבות המהות מכוסה בשכבות כיסוי עד כי אנחנו איננו מה שאנחנו. באימון אנחנו מנסים לחשוף את מהותנו. את גרעין נשמתנו מדוע נבראנו ומה המהות שלנו כדי שנוכל לקיים את יעודנו בחיים. כי כל זמן שלא נקיים את יעודנו בחיים לא נהיה מרוצים ונרגיש פספוס בחיינו.
חז"ל היו ערים לדבר. הם חיפשו במנהיגי ישראל את מהותם. ישנו שיר הנקרא "שבעת הרועים" המביא את מהותם של שבעת האושפזין.
שבעת הרועים פירוש
"אברהם אבינו איש חסד, – מכניס אורחים,
יצחק אבינו נאזר בגבורה, – הוא עומד בגבורה בעקדה, ביחסו לעשו, ביחסו ליעקב...
יעקב אבינו כליל תפארת, – התורה מקדישה ליעקב 7 פרשות, כל בניו צדיקים ולא נפלטו מהמשפחה.
משה רבינו רעיא מהימנא, – הוא המנהיג המשמש דוגמא לכל המנהיגים. הוא רואה בהנהגה
שליחות לא כבוד ולא טובת הנאה.
אהרן הכהן אוהב שלום, – אוהב שלום ורודף שלום ומקרבן אחד לשני ולתורה.
יוסף הצדיק צדיק יסוד עולם, – נשאר נאמן לערכיו למרות היותו בגלות מבית אביו ובלי כל קשר.

דוד מלך ישראל מלכא משיחא". – הוא המלך הטוב שמבין כי המלכות היא עבדות לעם לכן גם יהיה משיח.

יוסף מתגלה בצדיק בפרשה הקודמת "וישב" כאשר הפיתוי הגדול עומד לפניו – אשת פוטיפר, אבל גם בפרשתנו כאשר אינו לוקח את הקרדיט לפתרון החלום על עצמו, אלא נותן אותו לאלוקים. (בראשית פרק מא, טז): "וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱלֹקים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה". עוד יותר אנחנו רואים את צדיקותו של יוסף בפרשות הבאות כאשר הוא רואה את מכירתו למצרים שליחות מאת הקב"ה להציל את ישראל, ומוכן לסלוח לאחיו על כל העוולה שעשו לו, כי במהותו הוא צדיק. צדיק פירושו מצד אחד "צדק" אבל מצד שני מצדיק את אשר עובר עליו בין לטובה ובין לרעה.
דבר שני: האימון יש לו השפעה גם על המתאמן וגם על המאמן. שניהם עוברים תהליך תוך כדי האימון. בסיפורי יוסף המתחילים בפרשת "ןישב" נמשכים בפרשת "מקץ" ועד פרשת "ויגש" אנחנו רואים אימון שבו יוסף מאמן את אחיו ומנסה להוציא מהם את הפרדיגמה של שנאת אח בפירוש שנתנו לחלומותיו. הם ראו בחלומותיו ובהתנהגותו כלפיהם משהו מאיים על אחדות המשפחה ושלמותה. כשהם באים אליו למצרים הוא מאמן אותם. הוא רוצה לגרום לאחים לפרוץ דרך, לצאת מהפרדיגמה שלהם והיא השנאה נגד אחד האחים. כלומר, אם מישהו מהאחים נראה מאיים על המשפחה צריך להיפטר ממנו. זה יכול להיות ע"י (בראשית פרק לז, כ): "וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו". או ע"י (בראשית פרק לז, כז): "לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו". אם יצליחו להשתנות הוא יתגלה אליהם. אם לא...? הוא מנסה לעשות זאת בעזרת בנימין אחיו הקטן. כל התהליך בא לתת לאחים הזדמנות להוכיח כי הם השתחררו מהפרדיגמה שלהם והם מוכנים לפריצת דרך. אבל גם יוסף צריך להשתחרר מהפרדיגמה שלו, שהיא הרצון להביא את דבתם רעה אל אביהם. האימון שהוא מאמן את האחים משפיע גם עליו, ואחרי שהוא רואה את מסירותם לבנימין, הוא יכול להתגלות לפניהם ולשמור את הסוד המכירה בליבו פנימה ולא לספר לאביו עד יום מותו. בתהליך האימון הוא מגלה שלאביו אין קשר לעניין לכן מוטב שלא ידע על כך.
הנה ראינו כיצד יש השפעה הדדית באימון בין המאמן והמתאמן. המאמן רק צריך לדעת את הגבולות ביניהם ולא לערב בין מאמן למתאמן.