יום חמישי, 21 באוקטובר 2010

פרשת וירא תשע"א



כשאנו משווים את נוח לאברהם, בולט הבדל משמעותי בתגובה של נוח ובתגובה של אברהם להודעה שה' הודיע להם על חורבן. ה' הודיע לנוח על המבול ועל השמדת האנושות והשארת משפחתו לבנות עולם חדש. והכתוב נמנע מלהזכיר את תגובת נוח. (צריך לשים לב למקומות בהם התנ"ך מביא שתיקה של גיבורי הסיפור ולמקומות בהם התנ"ך מכניס דיבור בפי גיבוריו; גם לשתיקה וגם לדיבור יש משמעות).
לעומת נוח, אברהם שחש בסכנה שמרחפת על סדום מעיז ומתווכח עם האלוקים, וראה פלא, הקב"ה כאילו מוותר לו. (גם אם אברהם בסופו של דבר לא הצליח במשימתו, כי לא היו עשרה צדיקים בסדום) הוא לכל הפחות העיז וניסה).
נוח הוא מובל, הוא תקוע בפרדיגמות שלו, שהצילו אותו מהמבול, אבל לא קידמו אותו לשום מקום. שתיקתו והתבטלותו לפני האלוקים, מראה כי גם שמנוח לא תבוא הישועה לעולם. הוא צדיק לעצמו, חסר יוזמה לפני האלוקים ואינו מנסה להציל את העולם מן המבול. בכל זאת כאשר נוח יוזם, ומקריב קורבן לאלוקים הוא מצליח להציל את העולם מפני מבול נוסף.
אחרי נוח יש לנו את דור ההפלגה, הם מקימים מגדל וראשו בשמים, ומחליטים לא להתפזר ולהמשיך להיות מאוחדים בדעתם, בממונם ובמקומם. למרות שיוזמה זו היא בניגוד לרצון האלוקים, הוא אינו משמידם, ואפילו לא מענישם, ורק גורם להם להתפזר בכל העולם בדרכי נועם, ע"י כך שהוא מבלבל את שפתם. ואם נשאל מדוע, כי דור זה היה בעל יוזמה לקח אחריות על חייו, ופעל להגשימם.
אברהם הלך צעד נוסף ולקח אחריות על עצמו ועל בני דורו. (בניגוד לנוח), היוזמה החלה בפרשת לך לך, שהוא הולך ועוזב את המקום הנוח שבו חי והלך למקום חדש והתחיל חיים חדשים. וממשיך בפרשתנו כשהוא לוקח אחריות על סדום, ומנסה להצילם, ממשיך הלאה שהוא לוקח אחריות על לוט בן אחיו, ורודף אחרי ארבעת המלכים שלקחו אותו בשבי, מנצח אותם ומחזיר את לוט ואת הרכוש לסדום. כל דרכו של אברהם היא לקיחת אחריות, וביצוע המשימות שלקח על עצמו.
ויש עוד יוזמה שזוכה להצלחה, אע"פ שמחינה מוסרית אינה נכונה. זאת היוזמה של הבת הבכורה של לוט להקים זרע למשפחתם מאביהם. אע"פ שהיוזמה מקורה בחטא מוסרי גדול, בכל זאת הן מצליחות, כי במצב שהן היו, כאשר להרגשתן העולם נהרס הן עושות את מה שהן חושבות לנכון ע"מ להציל את האנושות, ולהמשיך את המשפחה לבל תיכחד. והקב"ה מסייע להן.
מה למדנו מכך על אימון? שבאימון המאמן מלמד את המתאמן לקחת אחריות על מעשיו. על ההצלחות ועל הכישלונות. גם כישלון יכול להפוך להצלחה אם נתבונן בכישלון כאתגר, ננסה להבין למה נכשלנו, ונתקן את מעשינו ודרכנו.

פרשת לך לך תשע"א



פרשתנו פותחת בצווי ה' לאברהם: "ויאמר ה' אל אברם: 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". (בראשית, יב, א) ציווי זה של ה' מלמד אותנו מבחינה אימונית, שפעמים שאנו צריכים לעזוב את מקומנו ואת מה שהיינו רגילים אליו, ולעבור לפאזה אחרת. אם אנו רוצים לפרוץ דרך ולשנות את חיינו מה שצריך הוא לצאת מהפרדיגמות, שעד עתה עזרו לנו ואולי הגנו עלינו, אך יחד עם זאת עצרו אותנו מלהתקדם. היה לנו אולי נוח, אבל הרגשנו שאין אנו ממצים את הפוטנציאל שגלום בנו. אנחנו מרגישים מצד אחד נוחות, כי המקום מוכר לנו, ואנו יודעים למה לצפות, אז גם אם אנחנו מתוסכלים אנו נשארים באותו מקום. (זה יכול להיות מקום פיזי, וזה יכול להיות מקום רוחני).
כדי לפרוץ את המעגל הזה עלינו לצאת למקום אחר, ולפעמים לצאת אל ה- "לא נודע". "לך לך... אל הארץ אשר אראך".
כל היוזמים למיניהם לוקחים סיכונים ונכנסים למשבצת שבה הם אינם יודעים מה יקרה להם. והנה פלא, בזכות הסיכון שלקחו הם פרצו דרך, ומקדמים את עצמם ואת כולנו. רוב ההמצאות שבאו לעולם, היו כי הממציאים היו מוכנים לצאת מהקופסה שלהם ולחפש במקום שהם לא הכירו.
אין זה אומר שעלינו להתנתק מהעבר כליל, אבל להיות מוכנים להתנתק במידה מסוימת ממנו. אברהם שמר על קשר עם בני משפחתו, ולוקח ליצחק בנו אישה מבני משפחתו. יצחק גם הוא חוזר למקום מגורי הוריו, אבל רק באופן חלקי. לקחת אישה שלא מבני הכנעני.
אתה קורא את הפתיחה של הפרשה ואתה נפעם, כיצד זכו אברהם וצאצאיו בברכה כזו: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, ב-ג). נראה לי כי מבחינה אימונית גדולתו של אברהם הייתה שהוא האמין בה' והלך אל הלא נודע, העיז ללכת למקום לא ידוע הרי ה' לא פירש לו לאן ילך. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". אברהם יודע מאין הוא יוצא אבל אינו יודע לאן יגיע. כשהוא מחליט ללכת לשם ה' אומר לו על האומץ הזה על האמונה הזאת תהפך לדוגמא של פורץ דרך. תהיה הראשון להפצת האמונה באל אחד. זו הברכה שה' מברך אותו, להפוך לסמל של האמונה התמימה באל אחד. כן באימון צריך אמונה ביכולתנו, להעיז להיכנס למקומות בלתי ידועים, רק ע"י כך נוכל לפרוץ דרך ולהצליח להקים דברים חדשים.
בספר של רובין שארמה הנזיר שמכר את הפררי שלו, כדי שיוכל לשנות את אורח החיים שהיה מורגל אליו, הוא יוצא למסע חיפושים ומגיע להודו שם הוא מוצא את מבוקשו. הוא יוצא מבלי לדעת לאין יגיע. הוא מוכן לצאת מכל הנוחיות שבמשרד העורך דין שהיה כל כך מצליח ולחפש את מהות החייםבמקום "לא נודע". והוא חזר אולי פחות עשיר, אבל יותר מרוצה ומסופק מאורח חייו החדשים. (רובין שארמה היה אחד המאנים הראשונים ש"האימון" היה עוד בחיתוליו).

יום ראשון, 10 באוקטובר 2010

פרשת נח



אמרנו כבר פעמים רבות שהאימון הוא מאוד אופטימי, הוא בא להציג אפשרויות בצורה אופטימית, אפילו כשהמצב קשה. במבול כולם טבעו, כי השחית כל בשר דרכו על הארץ וגם בחמס שלחו ידיהם. והנה העולם מכוסה כולו מים. כל ההרים הגבוהים מכוסים מים עד 15 אמות מעליהם. הכול מת ובכל זאת אין ייאוש, על פני המים שטה תיבה קטנה ובה חיים משפחה ובעלי חיים שימשיכו את החיים שהיו על הארץ. התיבה על פני המים מראה שהחוט לא נותק, שיש עוד תקווה לעולם. ישנה משפחה שתמשיך את האנושות, וישנם בעלי חיים שימשיכו את החי על פני האדמה. גם אחרי עשר דורות שהניסיון של המבול לא הצליח אין ייאוש. האנושות תמשיך, ורק אברהם ייבחר להמשיך את המורשת של אמונה באל יחיד, ויפיץ אמונה זו בכל העולם. זה מה שאנו יכולים ללמוד מפרשת נוח. אין להתייאש משום מצב, אסור לאבד תקווה. וכשנסגרת דלת אחת מייד נפתחות דלתות אחרות.
מעניין בפרשת המבול היא העובדה, שהמבול בא " וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם ויתעצב אל לבו. ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה; מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתם" המבול בא כי יצר מחשבות לבו של האדם הוא רע מאוד. (בראשית ו, ה-ז). הנה ירד המבול כל העולם נמחה ורק נוח נותר. הוא יוצא מהתיבה ומקריב לה' קורבן, ושוב הכתוב אומר: "וירח ה' את ריח הניחח ויאמר ה' אל לבו: 'לא אסיף לקלל את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו..." הסיבה שהביאה למבול היא הסיבה שמעכשיו תמנע את ביאתו של מבול חדש. מאוד לא מובן וקשה להבנה. אבל יש כאן משהו אימוני ממדרגה ראשונה. בצורה האובייקטיבית בגלל שהשחית כל בשר את דרכו צריך היה לבוא המבול. אבל כאשר אדם יודע את חסרונותיו, יש לו סיכוי להתגבר על הקשיים ולתקן את דרכו. אחד הדברים שאנו עושים באימון, אנחנו מלמדים את המתאמן להכיר בחסרונותיו. מה גרם לו להיתקע במצב שהוא נמצא כרגע, מה הם השדונים שמפריעים לו לפרוץ דרך ולצאת מהמצב שהוא אינו רוצה, לעמוד מולם ולהתעמת איתם ולהתקדם הלאה. נוח הקריב קורבן לה' כי הוא ידע שיש לו בעיה, והוא הודה שבעייתו היא יצר הרע שבו, והוא פונה לה' שיעזור לו ביציאה מהרע שהוא זומם. לכן זו סיבה טובה לא להביא מבול נוסף על העולם. נמצא פיתרון טוב יותר ולא נשמיד את היקום. את זה לא הבינו דור המבול. הם היו שקועים בפרדיגמות שלהם, ולא רצן לצאת לדרך חדשה טובה יותר לכן בא המבול.
יצר הרע שיש באדם יכול גם להביא לתועלת אם נדע להכווין אותו, ולהשתמש בצורה מושכלת. יצר המין הביא לגידולה של האוכלוסייה כאש ניצלו אותו בצורה נכונה. יצר התחרות הביא את העולם לעולם טוב יותר ונוח יותר. לכן אין להאשים את היצר, אלא ללמוד להשתמש בו בצורה מושכלת וחכמה.

פרשת בראשית
רובין שארמה בספרו "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" מסביר: יום אחד הוא הרגיש תקוע בחיפוש אחרי הכסף.למרות שהצליח לאסוף כסף וליצור לעצמו מעמד הוא נשאר בלתי מסופק ולא היה מרוצה. אז הוא ניסה ליצור עוד כסף ועוד מעמד, ושוב נעשה עורך דין מבוקש, הצליח לזכות נאשמים ושמו יצא בקרב הנאשמים ועורכי הדין כמצליחן. בכל זאת הרגיש תסכול, לכן חיפש דרך אחרת ומצא את האימון. פרשת בראשית היא אופיינית למצב הזה. היא מכוונת אותנו בעזרת פרשת נוח, לצאת ממצב זה. להכיר בפרדיגמות, בחסרונות שלנו ע"מ לצאת ממצב מסוים לפרוץ דרך. ועוד דבר, שהסיפוק החומרי בלבד לא יביא לנו שקט.
פרשת בראשית היא כישלונו של האדם שלא לקח אחריות על חייו. אדם וחווה אכלו מעץ הדעת, וגורשו מגן עדן. קין הרג את הבל כי לא רצה לחלק איתו את העולם. גם למך לא המשיך את האנושות כי שר שיר הלל למות, ואיים על נשותיו, כי חשב שהן רכושו. ההידרדרות נמשכת כי אף אחד לא היה מרוצה מהישגיו החומריים. גם הישגיו הגופניים לא סיפקו אותו והוא המשיך לחפות על כך בכל מיני אמצעים שהיו גרועים מהקודמים. עד שכל מחשבותיו היו רק רע כל היום. ובסופו שלח דבר הביא להרס שלו. (אם ניקח את המבול כמטאפורה של השמדה עצמית, מבלי לשנות את הסיפור המקראי). הדבר היה קורה גם אם לא היה מבול. בהיסטוריה ראינו אימפריות גדולות נופלות בגלל השחיתות, ובגלל שלא השכילו להבין שהן מדרדרות. הן שקעו בניסיונות לספק את צורכיהן החומריים והגופניים, פשוט הגיעו לשחיתות שבסוף העבירה אותן מהעולם. כאלה היו אימפריית יוון ורומי.
הם לא הקשיבו לקול ה' שאמר להם גם אם נכשלתם, יש לכם סיכוי לצאת מכך. וכך אומר הכתוב לקין שנכל בעוון רצח: "אם תיטיב – שאת, אם תבין מה גרם לך לכישלון ולכך שה' לא רצה את קורבנך, תוכל להרים ראשך ולהסתכל לכישלון בעיניים ולומר לו "לא עוד! אני מתקן ופורץ לדרך חדשה". ויש אפשרות להיבנות מהכישלון ולפרוץ דרך ולהצליח. הכישלון אינו אסון, אם נדע כיצד ללמוד ממנו ולתקן את שגיאותינו. דור הבריאה והמבול המשיכו בדרכם עד שהושמדו. אבל כמו שנכתוב בפרשת נוח, אפילו במצב קשה כמו המבול יש תקווה בצורת תיבה השטה על המים.

פרשת בראשית



רובין שארמה בספרו "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" מסביר: יום אחד הוא הרגיש תקוע בחיפוש אחרי הכסף.למרות שהצליח לאסוף כסף וליצור לעצמו מעמד הוא נשאר בלתי מסופק ולא היה מרוצה. אז הוא ניסה ליצור עוד כסף ועוד מעמד, ושוב נעשה עורך דין מבוקש, הצליח לזכות נאשמים ושמו יצא בקרב הנאשמים ועורכי הדין כמצליחן. בכל זאת הרגיש תסכול, לכן חיפש דרך אחרת ומצא את האימון. פרשת בראשית היא אופיינית למצב הזה. היא מכוונת אותנו בעזרת פרשת נוח, לצאת ממצב זה. להכיר בפרדיגמות, בחסרונות שלנו ע"מ לצאת ממצב מסוים לפרוץ דרך. ועוד דבר, שהסיפוק החומרי בלבד לא יביא לנו שקט.
פרשת בראשית היא כישלונו של האדם שלא לקח אחריות על חייו. אדם וחווה אכלו מעץ הדעת, וגורשו מגן עדן. קין הרג את הבל כי לא רצה לחלק איתו את העולם. גם למך לא המשיך את האנושות כי שר שיר הלל למות, ואיים על נשותיו, כי חשב שהן רכושו. ההידרדרות נמשכת כי אף אחד לא היה מרוצה מהישגיו החומריים. גם הישגיו הגופניים לא סיפקו אותו והוא המשיך לחפות על כך בכל מיני אמצעים שהיו גרועים מהקודמים. עד שכל מחשבותיו היו רק רע כל היום. ובסופו שלח דבר הביא להרס שלו. (אם ניקח את המבול כמטאפורה של השמדה עצמית, מבלי לשנות את הסיפור המקראי). הדבר היה קורה גם אם לא היה מבול. בהיסטוריה ראינו אימפריות גדולות נופלות בגלל השחיתות, ובגלל שלא השכילו להבין שהן מדרדרות. הן שקעו בניסיונות לספק את צורכיהן החומריים והגופניים, פשוט הגיעו לשחיתות שבסוף העבירה אותן מהעולם. כאלה היו אימפריית יוון ורומי.
הם לא הקשיבו לקול ה' שאמר להם גם אם נכשלתם, יש לכם סיכוי לצאת מכך. וכך אומר הכתוב לקין שנכל בעוון רצח: "אם תיטיב – שאת, אם תבין מה גרם לך לכישלון ולכך שה' לא רצה את קורבנך, תוכל להרים ראשך ולהסתכל לכישלון בעיניים ולומר לו "לא עוד! אני מתקן ופורץ לדרך חדשה". ויש אפשרות להיבנות מהכישלון ולפרוץ דרך ולהצליח. הכישלון אינו אסון, אם נדע כיצד ללמוד ממנו ולתקן את שגיאותינו. דור הבריאה והמבול המשיכו בדרכם עד שהושמדו. אבל כמו שנכתוב בפרשת נוח, אפילו במצב קשה כמו המבול יש תקווה בצורת תיבה השטה על המים.

יום שלישי, 14 בספטמבר 2010

שבת ויום הכיפןרים



השנה יוצא יום כיפור בשבת. השבת נתנה למנוחה לפסק זמן שכל אחד מאיתנו זקוק לה, על מנת שהשגרה לא תפריע לנו מלהתקדם. שלא תתקע אותנו. השבת היא ניקוי ראש מהחול, מהעבודה, אסור לנו לתכנן בה את המלאכה לשבוע הבא.בשבת אנו ממלאים את המצברים הרוחניים. איננו ואסור לנו לעסוק במלאכות ומה שנשאר לנו זה העיסוק הרוחני. כך אנחנו יוצרים הזדמנות לפריצת דרך, כי ביום ראשון מתחיל שבוע חדש וכל התחלה חדשה יש לה סיכוי טוב לחידוש. בשבת אנחנו צוברים אנרגיות כדי לפרוץ דרך בשבוע הבא.
יום כיפור הוא סיכום של חודש אלול ועשרת ימי תשובה. אמרנו כבר, שימי אלול ועשרת ימי תשובה הם התנקות. כבר אמרו חכמינו שכל יום יחזור אדם בתשובה שהרי אינו יודע מה טומן לו העבר. אבל 40 יום אלו שעברנו עתה הם ימים שמשה רבנו עבד קשה אחרי מעשה העגל, משה עלה ל-40 יום כדי להציל את עם ישראל מהעונש שהגיע להם, (אחרי שמנע את העונש המיידי) עלה משה לשמים בפעם השלישית לבקש מה' שימשיך להנהיג את עם ישראל ולא ימסור אותם בידי מלאכו. בא' אלול עלה וירד בי' בתשרי כאשר ה' אומר לו "סלחתי כדברך". איזו אופטימיות יש במילים האלה. אבל הן גם אומרות לנו, שבכוחנו לשנות את דעתו של ה'. אם כך הן מטילות עלינו אחריות על מצבנו הפרטי והלאומי. ראו, אברהם מתווכח עם ה' כדי להציל את אנשי סדום "... אולי ימצאון שם עשרה" וה' אומר לו:"לא אשחית בעבור העשרה". כלומר אם היו בסדום עשרה צדיקים ה' היה מבטל את גזירתו שלו. ומשה פעמים רבות מבטל גזירות שה' גזר על ישראל: במעשה העגל, בעדת קרח, ובמרגלים... אם כך, אף אחד מאיתנו אינו יכול לברוח מהאחריות. "אין הדבר תלוי אלא בנו".
וכשני הימים שבת וכיפור מתאחדים ביום אחד אנחנו מבינים שהאחריות מוטלת על כתפנו לפרוץ דרך ולעלות בדרגה.
כמה מעניין שעל יום כיפור נאמר, שלא היו ימים טובים בישראל כמו ט"ו באב ויום הכיפורים. ועוד יותר מעניין שמייד אחרי יום הכיפורים אנו יוצאים לחג הסוכות שבו אנו מצווים במיוחד לשמח. לצאת מבית הקבע לסוכה – לבית ארעי ולשמוח.
אופטימיות ואחריות ביחד, איזה שילוב מנצח.

יום חמישי, 26 באוגוסט 2010

פרשת כי תבוא



בשנה שעברה דברנו על הצורך בניקוי העבר והשתחררות ממנו על מנת שנוכל להתקדם ולפרוץ דרך. היחסים בין ה' לעם ישראל, נמשלים ליחסים בין איש לאשתו. כבר הנביא הושע מתייחס לכך בספרו בפרקים הראשונים. אחד הדברים באימון משפחתי שהמאמן מלמד את המתאמנים הוא לעשות כל ערב RESET על אותו יום, כדי שנוכל לפתוח דף חדש ביום המחר. זה נכון בכל מיני קשרים, ונקרא "ניקוי שולחן". זה הוידוי שאומרים בזמן הבאת הביכורים שבתחילת הפרשה, וביעור מעשרות שנעשה כל שלוש שנים ולבסוף הבקשה לעתיד טוב יותר.
הפעם נתעמק במהות על פי פרשת השבוע. ברור לכולנו שכל מי שנולד בעולם לא סתם נולד לכל יצור יש שליחות שעליו למלא. אם הוא מצליח לדעת את מהותו ולמלא את שליחותו על פיה הוא מאושר ושלם עם עצמו וחייו משמעותיים, אם לאו הוא מרגיש "פספוס" ואי מרוצות בחייו. בתחילה הוא מנסה למלא את חייו בכל מיני תענוגות, בעיקר גופניות, ושוב מרגיש חסר שקט, ואי מרוצות. אחד הדברים שהמאמן מנסה לעזור למתאמן הוא לגלות את מהותו. במשך השנים בגלל הצורך להגן על עצמנו בגלל מה שקורה לנו, ובגלל הפרדיגמות שמגינות עלינו. לכן אנחנו שוכחים את מהותנו ואז יש לנו אי שקט. מהותנו מתכסה עד שאין אנו יודעים בכלל מהי מהותנו, ואנו לוקחים לעצמנו "ג'ובים" לא מתאימים לנו. לפעמים בני זוג לא מתאימים. במקרים פתולוגים סמים ואלכוהול. המאמן עוזר למתאמן למצוא את המהות המכוסה ולהתחבר אליה.
כך קל לו יותר לאמן את המתאמן לחיים טובים יותר ומשמעותיים, ולמלא את שליחותו בעולם הזה. לכן כאשר אנו חוזרים למהותנו אנחנו קוראים לכך "חזרה בתשובה", לא שינוי, לא התעלות אלא חזרה למהותנו לעצמנו.
כמו שיש מהות ליחיד יש מהות לאומה, על כך הרב קוק זצ"ל. הנה בפרשתנו בפרק כו, טז – יט הכתוב מדבר על מהות האומה: "את ה' האמרת היום להיות לך לאלקים, ללכת בדרכיו ולשמר חקיו מצותיו ומשפטיו ולשמע בקולו... להיותך עם קדש לה' אלקיך כאשר דבר". ומכאן דברי חז"ל: מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא עושה חסד אף אתה עושה חסד... ומכאן גם המאמר "עם ישראל רחמנים בני רחמנים וצנועים הם"... ובשמות נקרא עם ישראל "עם סגולה" "ממלכת כוהנים" שעם ישראל מתחבר למהותו הסגולית טוב לו, והוא מרוצה בשליחותו וכל העמים מכירים בו ומכבדים אותו. אבל כשהוא רוצה להיות כמו כל הגויים ולחקות אותם, אין העמים מכבדים אותו אלא מבקרים אותו.
את זה הבין בן גוריון, שדבר בעיקר על זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל. הוא לא דבר על בטחון למרות היותו שר הביטחון, הוא דבר על חזרה למהותנו ועל הזכות ההיסטורית של עם ישראל לחיות בארץ ישראל.

יום חמישי, 19 באוגוסט 2010

פרשת כי תצא




פרשתנו פותחת ב"אשת יפת תאר: "כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלקיך בידך, ושבית שביו. וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה. ההתחלה היא בחשק, ביצריות, המשכה "מי ישורנה". (דברים כא, י – יא) יש אהבה ויש התאהבות. ההתאהבות היא רגש ראשוני, לא מתמשך הרבה זמן, הוא חולף ואם הכול בסדר היא נהפכת לאהבה. אם לאו ההתאהבות נהפכת לשנאה. בהמשך הפרשה כתוב:"כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה... (שם כא, טו) התורה רוצה למנוע מאיתנו את השנאה בין בני הזוג, לכן מצווה היא שאחרי ההתאהבות הראשונה על הלוחם לחכות חודש ימים.
התורה מתחשבת בכל הגורמים המעורבים בסיטואציה, ורצה שלמצב זה יהיה סוף טוב לכולם. היא מתחשבת בשבויה ונותנת לה לסגור פרק. היא הייתה מהאויבים, היא צריכה לסגור את הפרק הזה כדי להתחיל חיים חדשים. לכן עליה לשבת חודש ימים ולבכות את הוריה. במקביל התורה רוצה לתת ללוחם, שבלהט הקרב והמלחמה, התאהב באישה מהאויב לבדוק אם זאת אהבה או התאהבות. היא יושבת ומבכה את הוריה מגלחת את שער ראשה, אין לו רשות לגעת בה ובגופה ולמלא את צרכיו המיניים. בפסק זמן זה יתברר לו אם הוא באמת אוהב אותה או לא. רק אחרי חודש ימים יכול הוא לקיים איתה יחסי אישות, ולהינשא לה.
ביהדות יש איסור לזוג לגעת אחד בשנייה טרם נישאו. לכאורה בימינו זה נראה טיפשי. יש החושבים שמוטב שזוג יחיו לפני הנישואין יחד. ולא היא, התורה מאמנת אותנו לאהוב נפשית את בן או בת הזוג, רק אחרי שהם התאהבו רוחנית בלי מגע גופני הם יכולים להינשא ולממש את אהבתם הגופנית, כדי להגיע לשלמות זוגית. כי אם מתחילים באהבה גופנית בלבד, זו דועכת ואם אין אהבה רוחנית שאינה קשורה במגע גופני, הדרך לפירוד היא ממשית. אבל אם ישנה אהבה רוחנית, דעיכת האהבה הגופנית לא תגרום לפרידה היא תישמר עד שהתשוקה תחזור לבני הזוג.
למדנו משהו חדש, התורה גם במקרה שלנו רצתה קודם שתהיה אהבה רוחנית, שיש לה כוח להמשך לעד, עוד לפני שתהיה אהבה גופנית. לכן השאירה את "אשת יפת תואר" חודש ימים, כדי שלוחם ירגע ויחליט אם הוא אוהב אותה או לא. כך גם רוצה התורה שנתנהג כלפי בני הזוג לפני החתונה. לכן יפה אומרת הכלה "השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באיילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ (שיר השירים ב, ז ועוד).
אם התברר לו שאינו נמשך אליה יותר, ואינו אוהב אותה רוחנית הוא משחרר אותה ואסור לו להתעמר בה ולמכרה למישהו אחר, או לעם אחר. היא חופשייה ללכת לדרכה. ועל זה כתב רש"י שדברה התורה כנגד יצר הרע. כי ידעה התורה שבזמן המלחמה יצרו יגבר עליו (אולי עליהם) והוא לא יוכל לברר אם באמת הוא אוהב אותה או זה "סטוץ" ולא יותר.