פרשת כי תבוא

בשנה שעברה דברנו על הצורך בניקוי העבר והשתחררות ממנו על מנת שנוכל להתקדם ולפרוץ דרך. היחסים בין ה' לעם ישראל, נמשלים ליחסים בין איש לאשתו. כבר הנביא הושע מתייחס לכך בספרו בפרקים הראשונים. אחד הדברים באימון משפחתי שהמאמן מלמד את המתאמנים הוא לעשות כל ערב RESET על אותו יום, כדי שנוכל לפתוח דף חדש ביום המחר. זה נכון בכל מיני קשרים, ונקרא "ניקוי שולחן". זה הוידוי שאומרים בזמן הבאת הביכורים שבתחילת הפרשה, וביעור מעשרות שנעשה כל שלוש שנים ולבסוף הבקשה לעתיד טוב יותר.
הפעם נתעמק במהות על פי פרשת השבוע. ברור לכולנו שכל מי שנולד בעולם לא סתם נולד לכל יצור יש שליחות שעליו למלא. אם הוא מצליח לדעת את מהותו ולמלא את שליחותו על פיה הוא מאושר ושלם עם עצמו וחייו משמעותיים, אם לאו הוא מרגיש "פספוס" ואי מרוצות בחייו. בתחילה הוא מנסה למלא את חייו בכל מיני תענוגות, בעיקר גופניות, ושוב מרגיש חסר שקט, ואי מרוצות. אחד הדברים שהמאמן מנסה לעזור למתאמן הוא לגלות את מהותו. במשך השנים בגלל הצורך להגן על עצמנו בגלל מה שקורה לנו, ובגלל הפרדיגמות שמגינות עלינו. לכן אנחנו שוכחים את מהותנו ואז יש לנו אי שקט. מהותנו מתכסה עד שאין אנו יודעים בכלל מהי מהותנו, ואנו לוקחים לעצמנו "ג'ובים" לא מתאימים לנו. לפעמים בני זוג לא מתאימים. במקרים פתולוגים סמים ואלכוהול. המאמן עוזר למתאמן למצוא את המהות המכוסה ולהתחבר אליה.
כך קל לו יותר לאמן את המתאמן לחיים טובים יותר ומשמעותיים, ולמלא את שליחותו בעולם הזה. לכן כאשר אנו חוזרים למהותנו אנחנו קוראים לכך "חזרה בתשובה", לא שינוי, לא התעלות אלא חזרה למהותנו לעצמנו.
כמו שיש מהות ליחיד יש מהות לאומה, על כך הרב קוק זצ"ל. הנה בפרשתנו בפרק כו, טז – יט הכתוב מדבר על מהות האומה: "את ה' האמרת היום להיות לך לאלקים, ללכת בדרכיו ולשמר חקיו מצותיו ומשפטיו ולשמע בקולו... להיותך עם קדש לה' אלקיך כאשר דבר". ומכאן דברי חז"ל: מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא עושה חסד אף אתה עושה חסד... ומכאן גם המאמר "עם ישראל רחמנים בני רחמנים וצנועים הם"... ובשמות נקרא עם ישראל "עם סגולה" "ממלכת כוהנים" שעם ישראל מתחבר למהותו הסגולית טוב לו, והוא מרוצה בשליחותו וכל העמים מכירים בו ומכבדים אותו. אבל כשהוא רוצה להיות כמו כל הגויים ולחקות אותם, אין העמים מכבדים אותו אלא מבקרים אותו.
את זה הבין בן גוריון, שדבר בעיקר על זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל. הוא לא דבר על בטחון למרות היותו שר הביטחון, הוא דבר על חזרה למהותנו ועל הזכות ההיסטורית של עם ישראל לחיות בארץ ישראל.

פרשת כי תצא

פרשתנו פותחת ב"אשת יפת תאר: "כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלקיך בידך, ושבית שביו. וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה. ההתחלה היא בחשק, ביצריות, המשכה "מי ישורנה". (דברים כא, י – יא) יש אהבה ויש התאהבות. ההתאהבות היא רגש ראשוני, לא מתמשך הרבה זמן, הוא חולף ואם הכול בסדר היא נהפכת לאהבה. אם לאו ההתאהבות נהפכת לשנאה. בהמשך הפרשה כתוב:"כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה... (שם כא, טו) התורה רוצה למנוע מאיתנו את השנאה בין בני הזוג, לכן מצווה היא שאחרי ההתאהבות הראשונה על הלוחם לחכות חודש ימים.
התורה מתחשבת בכל הגורמים המעורבים בסיטואציה, ורצה שלמצב זה יהיה סוף טוב לכולם. היא מתחשבת בשבויה ונותנת לה לסגור פרק. היא הייתה מהאויבים, היא צריכה לסגור את הפרק הזה כדי להתחיל חיים חדשים. לכן עליה לשבת חודש ימים ולבכות את הוריה. במקביל התורה רוצה לתת ללוחם, שבלהט הקרב והמלחמה, התאהב באישה מהאויב לבדוק אם זאת אהבה או התאהבות. היא יושבת ומבכה את הוריה מגלחת את שער ראשה, אין לו רשות לגעת בה ובגופה ולמלא את צרכיו המיניים. בפסק זמן זה יתברר לו אם הוא באמת אוהב אותה או לא. רק אחרי חודש ימים יכול הוא לקיים איתה יחסי אישות, ולהינשא לה.
ביהדות יש איסור לזוג לגעת אחד בשנייה טרם נישאו. לכאורה בימינו זה נראה טיפשי. יש החושבים שמוטב שזוג יחיו לפני הנישואין יחד. ולא היא, התורה מאמנת אותנו לאהוב נפשית את בן או בת הזוג, רק אחרי שהם התאהבו רוחנית בלי מגע גופני הם יכולים להינשא ולממש את אהבתם הגופנית, כדי להגיע לשלמות זוגית. כי אם מתחילים באהבה גופנית בלבד, זו דועכת ואם אין אהבה רוחנית שאינה קשורה במגע גופני, הדרך לפירוד היא ממשית. אבל אם ישנה אהבה רוחנית, דעיכת האהבה הגופנית לא תגרום לפרידה היא תישמר עד שהתשוקה תחזור לבני הזוג.
למדנו משהו חדש, התורה גם במקרה שלנו רצתה קודם שתהיה אהבה רוחנית, שיש לה כוח להמשך לעד, עוד לפני שתהיה אהבה גופנית. לכן השאירה את "אשת יפת תואר" חודש ימים, כדי שלוחם ירגע ויחליט אם הוא אוהב אותה או לא. כך גם רוצה התורה שנתנהג כלפי בני הזוג לפני החתונה. לכן יפה אומרת הכלה "השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באיילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ (שיר השירים ב, ז ועוד).
אם התברר לו שאינו נמשך אליה יותר, ואינו אוהב אותה רוחנית הוא משחרר אותה ואסור לו להתעמר בה ולמכרה למישהו אחר, או לעם אחר. היא חופשייה ללכת לדרכה. ועל זה כתב רש"י שדברה התורה כנגד יצר הרע. כי ידעה התורה שבזמן המלחמה יצרו יגבר עליו (אולי עליהם) והוא לא יוכל לברר אם באמת הוא אוהב אותה או זה "סטוץ" ולא יותר.

פרשת שופטים

פרשתנו פותחת בסדר הציבורי, "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק" (דברים טז', יח). חברה בריאה וחזקה היא בריאה שבה הצדק והמשפט הם נר לרגליה. הפרשה ממשיכה בכך ומראה בהמשך מה הופך חברה לחברה טובה. "לא תטה משפט, לא תכיר פנים ולא תקח שחד, כי השחד יעור עיני צדיקים ויסלף דברי צדיקים. צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך" (שם טז, י"ט – כ). ומסמיכות הפסוקים לומדים שאי צדק משפטי וחברתי דומה לעבודה זרה ליד המזבח. בהמשך מדברת
פרשתנו מדברת גם על "זקן ממרא". שופט אשר שואל את בית הדין הגדול בירושלים – במקדש, ועושה בניגוד לפסק הדין שקיבל. דינו מיתה. ובתוך הפרשה ישנו פסוק: "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ..." (שם, יז' ט'). ומעיר לנו רש"י: "ואפילו אינו כשאר השופטים שהיו לפניו, אתה צריך לשמוע לו – אין לך אלא השופט שבימיך וממשיכה התורה ומצווה עלינו: "... לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (שם, יא), ומעיר רש"י: "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין וכל שכן על ימין ימין ועל שמאל שמאל". והמדרש מוסיף: "יפתח בדורו כשמואל בדורו".
עלה בדעתי לפרש את הפסוק בדרך האימון. כיצד אתה תדע אם המנהיג שלפניך, השופט שלפניך הוא גדול, צודק ופורץ דרך, ועליך לציית לו. אם כאשר הוא אומר על ימין שהוא שמאל והעם מוכן ללכת אחריו וסומך עליו סימן שהוא מנהיג ושופט. וכיצד תדע שעליך לעשות כדבריו? מה יהיה הסימן שיש להישמע לו? כמו שמואל הצדיק בדורו וכמו יפתח הפוחז בדורו. כאשר שניהם הביאו ישועה לעם ישראל – למרות השוני ביניהם. מתחילה הפרשה להסביר לנו מיהו שופט צדק. לא רמתו האינטלקטואלית חשובה אלא רמתו המוסרית. זה ימנע מאיתנו להישמע לרודנים בצורה עיוורת, כפי שקרה בהיסטוריה.

פרשת ראה

האימון מאמין בכוחו ש/ל האדם. לכן הוא שואל שאלות שאת התשובות יכול לתת המתאמן. ההנחה היא שבתוך תוכו של המתאמן יש מהות חיובית. אנחנו רק צריכים לעזור לו לחשוף אותה, כי במשך השנים נעלמה ממנו עד ששכח אותה. כל האי שקט שיש למתאמן, כל מה שגורם לו אי נחת ואי מרוצות נובעות מהתנהגותו נגד מהותו. עלינו לעזור לו לחשוף את מהותו, כדי שיוכל לפעול בפריצות הדרך שלו ביחד עם מהותו.
דבר שמונע מאתנו לפרוץ דרך ולעשות שינוי בחיינו הם ה"שדונים" המפריעים לנו לקחת החלטות. במילים אחרות הם כל התירוצים שאנו מעמידים בפנינו כדי להימנע מעשייה. חשוב מאוד שנעמוד מול ה"שדונים" הללו ונאמר להם: "אנחנו יודעים עליכם ולא ניתן לכם להפריע לנו בפריצת הדרך שקבענו לעצמנו. לפעמים אפשר לחיות עם ה"שדונים" הללו ובכל זאת לפרוץ דרך ולהתקדם. לפעמים יש להרוס את ה"שדונים" הללו. לשרש אותם מתודעתנו. בפרשה מסופר על "שדון" כזה שיעמד לישראל לכלותם, וכדי להתגבר עליו יש להשמידו. "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים אשר אתם יורשים אתם את אלהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן" (דברים י"ב, ב'). וכפי שרש"י מסביר שם שיש לשרש את העבודה הזרה. למדנו שלפעמים על מנת לבנות יש להרוס את הקיים ולבנות מחדש. יש להרוס את העבודה הזרה כדי ללבנות כפי שכתוב בהמשך את בית ה'.
אם בשנה שעברה דברנו על לשרש עבודה זרה מאיתנו, ובלשון אימון לשרש את הפרדיגמות, ה"שדונים" המפריעים לנו להתקדם וללכת בדרך הנכונה. השנה נוסיף לנו עוד נדבך אימוני. מי שמוביל, מי שפורץ דרך אינו להיגרר אחרי. הוא יכול להתייעץ אבל בסופו של דבר להיות עצמאי בהחלו לקחת אחריות על החלטותיו. הנה בפרשתנו מזהירה התורה "השמר לך פן תנקש אחריהם (הכוונה לגויי הארץ) אחרי השמדם מפניך, ופן תדרש לאלהיהם לאמר: איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם אעשה גם אני" (דברים יב, ל). הסכנה בהיגררות אחרי האחרים היא מתכון וגם מכינה את התירוץ במקרה של הכישלון. באימון אנחנו מלמדים את המתאמן לקחת החלטות קשות ולא להיגרר אחרי אחרים. ולקחת אח"כ אחריות על החלטותיו.

פרשת עקב תשע

באימון אנחנו מציבים מטרה וקובעים באיזה דרגה מ- 1 – 10 אנחנו נמצאים עכשיו. ואז שואלים את עצמנו מדוע אנחנו קבענו דרגה כזו ולא פחות. כך אנחנו מגלים את הכוחות שיש לנו. אחרת היינו קובעים לעצמנו דרגה נמוכה יותר. כשיודעים מה הכוחות שלנו אנחנו מתחילים לתכנן את ההגעה למטרה. אנחנו שואלים את עצמנו מה נעשה כדי להגיע לדרגה גבוהה יותר בדרך למטרה שהצבנו. על מה אנחנו נוותר ועל מה לא נוותר. כי בכל החלטה שלנו יש ויתור על משהו.
אם החלטנו ללמוד לבחינה של מחר, כדי שנצליח בה, אנחנו צריכים לוותר על בילויים, על ה"סטלבט", לשבת וללמוד.
בפרשתנו עקב אנחנו מגלים שיש "שדונים" שמפריעים לנו להתקדם ולפרוץ דרך. למשל השדון שתוקף אותנו כמעט תמיד. "למה להתאמץ הרי ממילא לא אצליח". זהו "שדון" שבא מערך שאני צריך תמיד להיות הכי טוב. אם לא מוטב לוותר עכשיו. יש "שדון" אחר שאומר לי,ת למה להתאמץ בפרטים, חשוב להתרכז בעיקר. הנובע מערך שהזמן חשוב וחבל לבזבז זמן.
פרשתנו בפתיחתה (דברים פרק ז, יב): "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה אֱלֹקיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ". ורש"י מפרש: אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון. כלומר אדם חושב רק על המקרו ואינו נכנס לפרטים הקטנים שנראים בעיניו מיותרים ואפשר לוותר עליהם. זה מזכיר לי את הטענה של הנאצים שאמרו בסך הכול הם היו בורג קטן. ודוש צייר קריקטורה המראה גרזן ברזל עם ידית עץ מחוברים בבורג קטן. רצה לומר שבלי הבורג הקטן לא היה הגרזן יכול לגדוע את העצים. להבדיל באלפי הבדלות איננו יודעים איזו מצווה חשובה יותר ותביא אותנו למטרה לאהוב את ה'.
כך באימון כאשר הצבנו מטרה אליה נרצה להגיע, חשוב שבתוכנית לא נזלזל אפילו בפרטים הקטנים, שנראים לנו פעוטים. זה גם נאמר למתאמן, אבל גם למאמן. עליו לשים לפרטים הקטנים שאומר המתאמן, ולמתאמן המחליט ללכת לכבוש את המטרה לא לזלזל בפרטים הקטנים, שמא דווקא פרט זה או אחר יתקע את ההתקדמות למטרה.
מנהל טוב מציב במקרו יעד, אבל דואג שהדרך ליעד יתייחסו למיקרו לפרטים הקטנים. אי אפשר יותר בפריצת דרך להישען על ה"סמוך", צריך לקחת כל דבר קטן כגדול בחשבון, כדי שנצליח. והתורה מלמדת אותנו שאם נתייחס ברצינות לפרטים הקטנים אז (שם, יג - טו): "וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ. בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ. וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל שֹׂנְאֶיךָ".
ההצלחה תלויה בהתייחסות לפרטים הקטנים המובילים אל היעד הגדול.

פרשת ואתחנן

באימון, אנחנו מדברים על הצבת מטרה. שחקן הכדורסל עמרי כספי, שוחח עם אסירים צעירים וסיפר את סיפור חייו. אחד האסירים נשאל מה הוא לקח מהשיחה, וענה: "לקחתי את מה שאמר כספי: 'הצבתי לעצמי כל חיי מטרות והשתדלתי להגשים אותן" ואח"כ הוסיף: מעולם לא הצבתי לי מטרות בחיים, והתגלגלתי לפשע". בפרשתנו ובפרשת עקב ישנן שתי פרשיות שהיהודים אימצו אותן, "שמע ישראל" ו"היה אם שמוע". הפרשות הללו נמצאות בתפילין שכל יהודי מניח כל יום. הן נמצאות גם במזוזה שבפתח ביתנו. המטרה היא להכיר בה' כאל יחיד. (דברים פרק ו, ד): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד". כיצד נגיע למטרה זו, באה פרשת "והיה אם שמע" ומלמדת אותנו כי נוכל להגיע למטרה שהצבנו בפרשה של "שמע ישראל" אם נשמור את המצוות שה' מצווה אותנו. כמו שאמרנו הצבת מטרה ודרך להשיג את הטרה.
אנחנו אם כן יכולים לקחת את הדוגמא מהתורה וליישם אותה בחיי היום שלנו להציב מטרה ולנסות להגשים אותה. נבדוק בסולם 1 – 10 היכן אנחנו עכשיו בהקשר של המטרה, ומה עלינו לעשות כדי להתקדם עד שנגיע אליה. גם אם יהיו קשיים בדרך, אם המטרה היא נגד עינינו נצליח להגיע למטרה. צעד אחרי צעד, וכשנגיע למטרה נציב את היעד הבא.
המטרה העיקרית, היא קבלת עול מלכות שמים, וייחודו של ה'. כיצד נגיע לכך ע"י (דברים פרק , ה) "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". כיצד תגיע לאהבת ה', ע"י שימת דברי התורה על לבבך, ע"י שינוונם עד שיהפכו לחלק ממך. כיצד הם יהפכו לחלק ממך ע"י קיום המצוות, שהן לא תמיד מובנות אלא אם כן מקיימים אותה. עומרי כספי לא הבין את כל האימונים שהוא עבר ומה זה עשה לו, הוא ראה זאת אחרי המעשה בחוזקו הכללי ובהצלחתו. כך אצל הקב"ה לא תמיד אנו מבינים מה מסתתר אחרי מצוותיו, רק אם נקיימם.
את זה הבינו בני ישראל לפני מעמד הר סיני, כשאמרו "נעשה ונשמע".
כך גם המתאמן צריך להאמין בכוחותיו נגד כל הסיכויים ההגיוניים שהם לפעמים "שדונים", שמנסים לעצור בעדו מלפרוץ דרך, וללכת לכיוון המטרה שהציב בלי היסוס צעד אחרי צעד.

פרשת דברים 2

באימון אישי ומשפחתי אחד הדברים שמנסה המאמן להקנות למתאמן זו לקיחת אחריות, שפירושו הוא, להכיר באחריות למעשיו לטוב ולרע. אנשים בדרך כלל נוטים להאשים בכישלונם את האחרים. בתור מורה אני מכיר את מה שאומרים: "אין מורה טוב". אם התלמיד מצליח בלימודיו הוריו אומרים שיש להם בן כישרוני, מוצלח. אם בנם נכשל הם מייד מאשימים את המורה, כך קל להם להסיר אחריות מעצמם, ומבנם. באימון אנחנו מלמדים את המתאמן לקחת אחריות על עצמו. יותר מכך, אנחנו מלמדים אותו, שרק הוא אחראי לשינוי, ואין הוא יכול להיות אחראי על זולתו. ייתכן שהשינוי שהוא יעשה בעצמו יביא לשינוי גם בזולתו. זה קשה אבל אפשרי.
הנה בפרשתנו (דברים פרק א, כד - כח): "וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ. וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקינוּ נֹתֵן לָנוּ. וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יה' אֱלֹקיכֶם. וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ. אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם". בפסוקים אלה למדנו שלושה דברים: א. העם לא רצה לעלות לארץ ישראל (לא רק המרגלים), אולי כי היה להם נוח לא לקחת אחריות על חייהם. בני ישראל התנהלו כמו בצבא ה' דאג למזונם האחריות על משה מה רע בכך. יש על מה ועל מי לקטר. בארץ ישראל העם יצטרך לקחת אחריות על עצמו. ב. בגלל השקפתם הם לא יכלו לשמוע דברים אחרים. תפקיד המאמן היא להרחיב את היריעה לפני המתאמן, כאן הכישלון כי היו עשרה שחיזקו את השקפת העם ורק שניים שניסו להרחיב את היריעה ולא הצליחו. ג. כשאינך רוצה לקחת אחריות אתה מעביר אותה לאחרים. בני ישראל העבירו את האשמה למרגלים.
אם ננסה להרחיב את מה שאמרנו: כל זמן שישראל לא לקחו אחריות על מעשיהם או במילים אחרות לא לקחו את גורלם בידם, לא היה סיכוי שהם יצליחו. לכן העונש החמור להסתובב במדבר 40 שנה. רק הדור הבא היה מוכן לקחת אחריות על עצמו ונכנס לארץ ישראל. כבר בשנת ה-40 לקחו שבטי גד וראובן אחריות והיו מוכנים להיכנס לארץ להילחם כחלוצים לפני בני ישראל, ולעזור להם בכיבוש הארץ למרות שלא הייתה נחלתם בעבר הירדן מערבה. הלקח נלמד...